השעה 6:30, השעון מצלצל, עוד פעם אין לי כח לצאת מהפוך, עוד 5 דקות ודי... פיהוק גדול ויאללה לקום!!
הגעתי לבי"ס 8:00 הרב אומר לכולם להכנס לכיתה להתפלל, נכנסתי התחלתי "להתפלל" (בעצם לפהק...) מודה אני.. וואי הסניף היה אתמול ממש ריק... אדון עולם... וואי יש מחר מבחן ענק בביולוגיה... אזז.... אםםם עם מי אני אלמד?! עלינו לשבח... אופס נגמר... לא נורא מחר אותה תפילה נתקן כבר מחר... נכנסתי לשיעור, מדי פעם דיברתי, צחקתי, יצאתי, אבל בעיקר פיהקתי... עבר עוד שיעור, מגיעה ההפסקה.. משחנשים, מזכירים את מה שהיה אתמול בחדשות בטלוויזיה, מחר יהיה מבחן בביולוגיה, חייבים לךהרים ת'סניף, ואןף שוב רבתי ע\ם אמא אתמול.. צהריים אני מגיעה הביתה, זורקת ת'תיק, אוף שוב אוכל שאני לא אוהב\ת... מסמס\ת לחבר\ה וישר נכנסת לאייסי.. נמרח\ת שעה שעתיים.. הלכתי לסניף, היה ערב שוקולד- היה מטורף! למתי למבחן, ארוחת ערב, טלוויזיה מקלחת ולישון וחוזר חלילה....
כן כן, גם אנחנו כמנו היום בבוקר עם אותו הסיפור בערך ועם אותה השגרה אבל משהו בתוכינו לא נותן לנו להמשיך הלאה... אי אפשר להמשיך עם השגרה!!! עם הריקנות ועם חוסר הידיעה שיש לנו!!!
האם אנו מודעים בכלל לכל זה???
אנחנו מודעים לזה ששני נערים היכו אתמול שני קשישים עד זוב דם?!
על שהיה פיגוע ואבא לשני ילדים נרצח?!
אנחנו מודעים לזה שמוסדות החינוך שובתים כבר כמעט חודשיים?!
ושלפני כמה ימים ילדים משועממים היכו ילד עם ברזל ונפתח לא הראש?!
ולזה שיש הסכם לשיחרור 441 מחבלים?!
אנחנו חיים פה בכלל???
איפה האידיאלים שלנו???
איפה האכפתיות???
איפה התורה???
עמ"י חייב לעשות משהו!!!
הציבור שלנו חייב לעשות משהו!!!
הסניף שלי חייב לעשות משהו!!
הקבוצה שלי!!
ובמיוחד אני!! האם אני יכולה לעשות משהו?!
סתם נקודה קטנה למחשבה... שיכולה לתרום המון המון...