בס"ד
פיצוץ אדיר החריד את האוויר וקטע את השלווה של הרובע הצפוף. הבתים הקטנים והצפופים רעדו ורצפת האבן התבקעה. כיפתו הגדולה והמפוארת של בית הכנסת "חורבת רבי יהודה החסיד" התמוטטה פנימה אל תוך בית הכנסת ולהחריבה עימה גם את בית-כנסת הרמב"ן הצמוד לו. אש אדירה יצאה והתמרה כלפי מעלה,לשמים. ואחרי האש, שקט. דממת מוות. כל צעקות הפורעים, היריות באוויר, צהלות השמחה לאיד, לא יחתכו ויפרו את הדממה הנצחית שירדה על ירושלים.
שוב, נחרב הישובה היהודי בירושלים. שוב,לאחר קרבות מרים, גורשו היהודים באכזריות מעיר הקודש. שוב, ומי יודע מתי יחזרו אליה ויחננו את עפרה שוב? מי יודע?
לא, השנה היא לא ה'תש"ח, 1948 לטעותם. השנה היא ה'תשס"ח-2008 לטעותם.
רק לפני שבועיים גורש אחרון היהודים מהרובע היהודי מביתו בסמטת בית השואבה.
שמחה לא הייתה בסמטה הזאת, אבל הרבה מים נשפכו בה-דמעות וצעקות, מכות ואלות, אפילו אבנים נזרקו מדי פעם. אבל כלום לא עצר את כוחות הגירוש, הפורעים, מלמלא את משימתם המזעזעת. כאילו לבם הפך לאבן ולא שמעו לתחינות ובכיות אחיהם, היהודים, תושבי העיר ירושלים שבכו והתחננו על נפשם ועל עירם.
בסה"כ נמשך הגירוש כ-3 שבועות מרגע הפריצה לרובע. ברובע התגוררו בסה"כ כ-600 משפחות ועוד כמה מאות בני נוער ומבוגרים אחרים שבאו לתמוך ולנסות לעצור או לפחות לעכב את הגירוש הנפשע.
בתחילה ביצרו התושבים את הרובע. חומות מאולתרות נבנו וחסמו את הכניסה לחניון הרובע וממנו אל תוך העיר העתיקה. שער ציון נסתם באבנים ולוחות עץ כבדים.
"הקרב" על הכותל נערך רק יומיים לפני הפריצה לרובע. כ-20,000 שוטרים בליווי חיילים פרצו דרך השער החדש והרובע המוסלמי לתוך רחבת הכותל והכו ללא רחם את עשרות אלפי האנשים שעמדו שם, התפללו ובכו לאביהם שבשמיים שיחוס עליהם ועל עמו ויבטל את הגזירה הרעה מעליהם.
אז יצאה בת קול ואמרה-"על מה באתם אליי עתה כשצר לכם ואיפה הייתם בכל אותו הזמן שכבר דיברו על הגירוש הזה? למה ישבתם לכם בבית אבנים והחשיתם ומנעתם עצמכם מלעסוק בדבר ולפעול למניעת גזירת הגירוש? אתם הבאתם את הגזירה על עצמכם ולא מחיתם ואיך תבואו עתה לבכות ולהתפלל לבטלה?" כבשו פניהם בקרקע וגעו בבכייה. אז פרצו כוחו הגירוש לרחבה והכו, דרסו, בעטו ופגעו בכל דרך אפשרית בעומדים. לאחר מכן אחזו אותם 4 אנשים כל אחד והעבירו אותם החוצה והתקיים הפס': "והחזיקו שבע [א]נשים באיש אחד ביום ההוא..." [ישעיהו ד א].
לאחר 5 שעות בלבד כבר היתה הרחבה ריקה מאדם, רק הלכלוך הרב,המים והדם נשארו כדי לספר את הטרגדיה שהתרחשה פה אך לא מזמן.
קצת יותר מחמישה שבועות עברו מאז. במהלכם התרוקן הרובע מיום ליום מהיהודים הגרים בו. כל יום נשלחו עוד כמה משפחות ועוד כמה עשרות תומכים ומחזקים החוצה מן העיר העתיקה אל הכניסה לירושלים החדשה. מיום ליום התרוקן הרובע. הבתים הפכו למצרים קטנים שנפלו בזה אחר זה. הרחובות שפעם מלאו מזקנים וזקנות, בחורים ובחורות וילדים קטנים משחקים, מלאו עתה ברפש,בלכלוך ובשברי זכוכיות. ברחובות השוממים הולכת בת קול וזועקת-"אוי להן לבריות מעלבונה של תורה! אוי להן לבריות מעלבונה של ירושלים! אוי להם לבריות שישבו ושתו כשהחרבתי את עירי והגליתי את בני! אוי להם לאותם שכאשר עוד לא יצאה הגזירה ישבו וחיכו כי "בעצלתיים ימך המקרה ובשפלות ידיים ידלף הבית!" [קהלת י יח]
