אני לא מתכוון בשאלה כרגע אל עצמי באופן אישי, אלא בצורה כללית.
אני יודע שלפחות אני חשבתי על זה מאז הגירוש (או קצת לפני) עד כמה ראוי וכדאי להגייס לצבא היום. אתמול בכינוס עם הרב גינזבורג שמעי חלוקה ברורה ויפה - אבל עכשיו ההתלבטות לאיזה צד אני שייך...
אני מצרף קטע מהשיחה הנוגע לשאלה:
(הערה: הציטוט הוא חלק משיחה שלימה, בכדי להבין כראוי את כל הנאמר כדאי מאד לקרוא את השיחה בשלימותה 20080118072245.doc )
"... ניתן דוגמה אקטואלית. כל מה שאנו עכשיו אומרים בסוף זה עם מגמה, ואנו מתקדמים לקראת המגמה. רוצים לדבר על חילים בצבא ועל גיוס נכון לתנאים ולמציאות של היום, לאור כל מה שדובר עד עכשיו. כמו שאמרנו קודם, היו חילים שהשתתפו – ל"ע – בפינוי, ובכו. מציינים את זה כמה גדול שכאשר הוא פנה יהודים מבתיהם והרס אותם זה נגע ללב והוא בכה. יש בזה גופא שתי בחינות, שתיהן לא טובות, אבל שתי מדרגות: יש אחד שבכה מתוך שהוא הבין בשכל שעושה משהו לא טוב, אבל הוא אסור למסגרת, אסור לפרנסה שלו, הוא יודע שזה לא טוב ומרים ידים ואומר לה' שזה נסיון שאיני מסוגל להתגבר עליו, אני חייב לשתף פעולה עם המסגרת, עם הממסד, ומתוך זה הוא גם בוכה. זה בכי יותר טוב מאשר שלא היה בוכה. בעולם היצירה הוא חושב שמה שהוא עושה זה טוב – הוא ממושמע לחזון, לחלום, אבל הוא מזדהה עם היהודי שהוא צריך לפנות אותו עכשיו. ביצירה יש לו לב, אז כואב לו הלב שהוא צריך לפגוע ולהזיק למשפחה שלמה, אבל מה לעשות – יש פקודה. הוא לא תמיד מבין, הוא איש של חזון עם דמיונות. אז הוא בוכה – זה יכול להיות חיל שמפנה את המשפחה של עצמו, את ההורים שלו, אז יש לו רגש חם ובוכה שככה צריך לעשות. זה לא כמו מי שבעולם הבריאה ויודע שזה עול מכל הבחינות, שזה נגד התורה ונגד האנושות, אבל הוא אסור בעולם הבריאה. הכפוף בעולם העשיה, לענין זה, לא בוכה בכלל. הוא יודע ש"זהו זה" – יתכן שרואה שזה קשה, וחבל לו, אבל הוא מתגבר. הוא חיל, מקיים פקודות, ומה שהממשלה החליטה לעשות זה הכי טוב גם אם אני לא מבין – צריך לקיים את הפקודה. יש כאן שלש מדרגות בדימוי של חיל שצריך לפנות.
מה אנחנו רוצים? כמו בפעם הקודמת, שזה לא תפס כמו שראוי, אלא רק מעט מאד – רוצים שהחילים יסרבו פקודה. בשביל לסרב פקודה צריך קצת "מתיר אסורים" במדרגה הגבוהה. כל הדברים האלה זה קליפת נגה, לכן מדברים על הצבא – בזמן ה"התנתקות" במרכאות הסברנו שהצבא זה קליפת נגה, יש בזה טוב ויש בזה רע. כמו שאמרנו קודם, בחסידות מוסבר שכל המדרגות האלה הן קליפת נגה – הכל מנטליות של איש בצבא. יש אחד שאסור בצבא, יש אחד שעור בצבא, ויש אחד שכפוף בצבא – זה שלשת העולמות, הכל קליפת נגה. יש מקום בחסידות שמוסבר שלקליפת נגה קוראים חולה – כי הקדושה נקראת "חי" וג"ק הטמאות שאין לחלוחית של קדושה נקראות "מת", וביניהן עומדת ק"נ, "חולה". כשאדם מתחייל הוא בסכנת חולי. כמו שמוסבר אצלנו באריכות במ"א, לשער חל יש הרבה מובנים בלשון התורה – זה גם חיל וגם חולה. ניתנה רשות וחובה לרופא לרפא, ועיקר הטיפול כאן במסגרת-במדינה זה טיפול בחולה. כל המדרגות זה מחלות – להיות אסור זה מחלת ניתוק בין הראש ללב. עור זה גם מחלה, כמובן, וגם כפוף זה מחלה – הוא גבן. הכל זה חולי שהוא ממוצע ביןחי לבין מת. מי שהוא חי צריך לרפאות ולמשוך את האדם החולה – לעניננו, את מסגרת הצבא – אל החי. ידוע שיש ביטוי – "בן איש חי". בניהו בן יהוידע הוא נשמה משיחית, ועליו כתוב פעם אחת בתנ"ך "בן איש חי" ופעם "בן איש חיל" – הוא היה איש חיל, ו"חי" זה קיצור של חיל. כשמרפאים את החיל לגמרי הוא נעשה חי, וכשנעשה עצמי הוא נעשה חי בחיים נצחיים (שזה היעוד של הדור שלנו). צריך "בן איש חיל" שהוא עצמו יהיה "בן איש חי".
בכל אופן, כמו שאמרנו, לפני שנתיים בתקופה של ה"התנתקות" היל"ת דברנו על זה הרבה. גם בימית, לפני יותר מעשרים שנה, דברנו על זה – מאז צמחה הקריאה הנרגשת לחילים שיסרבו פקודה. בשביל לסרב פקודה צריך לצאת מבית האסורים. יש קשר מאד עמוק בין מתיר אסורים ליכולת הנפשית לסרב פקודה. צריך גם זקיפת קומה, צריך ראיה מה אתה עושה, וצריך שכל פעיל ולא אסור.
יש בתורה שני נאמנים למשה – יהושע וכלב. קודם ננסה לומר את הכלל, בקיצור יחסית. הכלל הוא שכל בחור ששוקל אם להתחייל או לא – ויש סכנת חולי בהתחיילות – צריך לדעת קודם כל שיש רק מפקד אחד, הקב"ה, ואנחנו צבאות ה'. הקב"ה ממנה מפקדים, שאלו צדיקי הדור, ויש גם רמטכ"ל – הצדיק הגדול של הדור. כשאתה מתגייס, גם לצבא – מה שקוראים צה"ל (אולי אין כאן הרבה, אבל יש כאן גם כאלה, וכמובן הדברים צריכים להגיע גם מחוץ לחדר הזה) – צריך לדעת בלב שהוא מתגייס אך ורק למפקד האמיתי. צריך לקבל גם פקודות מהמפקד הלא-אמיתי, אבל בלב צריך לדעת שמתגייס רק לה'. הרבי אמר בשנים עברו – לא ברור מה היה אומר היום, אבל אפשר לשער – שאם בחור יושב ולומד תורה זה מגן יותר על הארץ מאשר להתגייס, אבל אם הוא מחוץ לכתלי הישיבה אז "מה חזית?", למה אתה מתחמק מהגיוס? אתה חושב שהדם שלך יותר אדום מהדם של יהודי אחר? כך נקט הרבי אז, כאשר לחם נגד אויבים, לא נגד בני עמנו. אז הכלל הראשון הוא שמתגייסים אך ורק לצבאות ה'. אבל אחרי זה, אתה – הבחור שחושב אם להתגייס או לא – צריך לעשות חושבים לאיזה שרש אתה שייך, לשרש של יהושע או לשרש של כלב? תיכף נסביר שיהושע שייך לעולם הבריאה וכלב שייך לעולם היצירה וגם העשיה. אם אתה משרש יהושע אז אתה במוצהר איש של משה רבינו, ואם מה שהולך כאן במסגרת של הצבא – שאז זה היה המרגלים, שהיו אנשים חשובים שייצגו את כל עם ישראל – לא לפי משה, אתה לא יכול להשתתף איתם בכלל. כולם יודעים מלכתחילה שאין שום סיכוי שזה ישתתף איתנו. מה זאת אומרת היום? שאם אתה משרש יהושע אתה לא מתגייס, כל עוד הצבא לא לוחם אך ורק נגד אויבים. צריך לומר שעדיין יש פעולות, לכן הבחורים הטובים שרוצים להתגייס זה לא ח"ו בשביל לפנות את אחיהם, אלא בשביל לפעול בתוך שכם, ועושים את זה קצת (לא כמו שצריך, אבל עושים). הבחור חושב שרוצה להתגייס בשביל זה, בשביל ללחום נגד אויבים, אך היות שיש כאן קליפת נגה – שיש בה טוב ורע – ועלול יותר ויותר לשקוע ברע, החולה עלול להיות יותר ויותר גוסס ר"ל (להתחייל זה מלשון חולה ולהתגייס זה מלשון גוסס). כל זמן שהממוצע הזה, ק"נ, יורד יותר ויותר – עדיין יש לו דברים טובים, ובע"ה נציל אותו (צריך לחשוב איך), הוא חולה ולא מת (אם יפסיק לפעול נגד האויבים יהיה מת, אבל כל עוד קצת פועל נגד אויבים יש לו קצת חיות) – אז אם אתה משרש יהושע בן נון אתה כל כך מזוהה במוצהר עם משה רבינו, עם הטוב והצדק והנכון והתורה, שאתה לא יכול להתגייס היום בכלל. אבל, אם אתה משרש כלב, זה אחרת. רואים בסיפור של המרגלים שהתורה, במדה מסוימת, משבחת ומהללת את כלב אפילו יותר מיהושע, כי במדה מסוימת מה שהוא עשה יותר קשה. יהושע לא התגייס מלכתחילה, וכולם ידעו, אבל כלב כן הראה פנים שהוא משתף פעולה עם כולם. בגלל זה שהיה לו הרבה גדלות מוחין הוא היה יכול להשתיק את כולם ולהשמיע קבל עם ועדה את דברו – "עלה נעלה" בכח משה רבינו, ו"טובה הארץ מאד מאד". כלומר, בין המרגלים, כלב הוא מרגל בתוך המרגלים. מי שמשרש כלב, וצריך "ידע איניש בנפשיה" כי זה נסיון קשה מאד, מתגייס באמת לעשות פעולות חיוביות – להכנס לשכם ולפעול שם ערב ערב – אבל מאד מאד עם יד על הדופק של מה שקורה, וביום פקודה, ברגע מסוים, הוא יצטרך לסרב פקודה. בכך גופא יש שני אופנים: יש סירוב פקודה רק בשעת מעשה, ואפשר להרחיב את הדיבור בכמה מעגלים מדובר (וכמובן ופשוט לדעתנו כל המעגלים, מעגל שלישי או מעגל מליון, צריכים לסרב פקודה בשעת מעשה בפועל, כי נותן גיבוי לאלה שעושים את העול בפועל). אבל יש משהו אחר – רעיון שאנו מנסים לגבש, לנסח נכון ולהפיץ בין החילים. והוא, היות שכל הכלבים הם בלב מזוהים במודע גמור עם משה רבינו, ולא עם המפקד שנותן את הפקודות, אז ברגע שהממשלה מכריזה על פינוי היל"ת – בשבוע הבא יהיה פנוי היל"ת – אז מכח נאמנות לרמטכ"ל ולקב"ה שמעליו, אז ברגע שהצבא שם את כל כובד המשקל שלו על המבצע הזה (כידוע מה שהיה בזמן ה"התנתקות" שעזבו הכל, חדשים מראש, להכין את החילים לפינוי), אז ברגע שזה מגיע למצב כזה, גם אם אתה קצין בצבא – וכמה שזה יהיה ברוב עם, וגם ביחד כפעולת מחאה מתוך נאמנות לקדש, זה יעשה רושם – אז כולם הולכים הביתה.
צריך להאריך בניתוח שאמרנו עכשיו, אבל רק נאמר בקיצור: יש כאן שלש אפשרויות, והן מתחילות להיות רפואת הק"נ שדברנו עליה הערב. מי שבעולם הבריאה הוא כמו יהושע, ולאור המצב היום – גם אם קודם בחור כזה כן היה מתגייס, צמח במשפחה שהבנים הולכים לצבא והיה מתגאה בזה (וגם הרבי היה מתגאה בזה, גם הצדיקים האמיתיים היו גאים שהולכים לצבא), אבל היום, גם עם הוריו תמהים למה לא מתגייס – אם הוא בעולם הבריאה ורוצה להתיר אסורים הוא לא יתגייס. אמרנו שבצבא האסור זה אחד שיודע שזה עול גמור, נגד עם ישראל, נזק אולי בלתי הפיך בדרך הטבע, ואף על פי כן הוא אסור ומוכרח לעשות זאת. כדי להתיר את האסורים האלה צריך פשוט לומר – אני לא הולך, לא מתגייס. מצד אחד זה קיצוני, ומצד שני זה יותר קל כי אתה לא מתגייס. במקום זה לך לישיבה – חשוב מאד – ואם אינך מסוגל ללמוד יום שלם תלמד חצי יום ותעבוד חצי יום, תעסוק בהפצות. כלומר, תמיד אתה מגויס, ותקבל הוראות מהמפקד האמיתי מה לעשות. אם אתה בעולם היצירה, זה הכלב שמראש בונה תכנית שבאותו רגע שיש הצהרה ברורה מטעם הממשלה לפגיעה בעם ישראל בארץ ישראל, אני קם והולך הביתה – בלי לחכות. זה נאמנות אמיתית לעם ישראל. למה אני בכלל נמצא פה? בשביל לפעול בשכם. אבל ברגע שמוציאים את החילים משכם בשביל פינוי – אין לי פה מקום, אני הולך הביתה היום. אנחנו מציעים שכולם ינהגו ככה. זה שמסוגל ללכת הביתה זה שיש לו פקיחת עינים – זה אחד שרואה את הנולד ופועל בעוד מועד. לעניננו ה"פוקח עורים" זה שברגע שרואה מה הולך לקרות קם והולך הביתה. הוא מתחיל עבודה של "פקח עורים". אבל יש אחד שלא מסוגל לנהוג ככה, כלב פחות מזה, אבל כן מסוגל בשעת מעשה להזדקף ולא לקבל פקודה – בזה יש לו לפחות "זקף קטן", יוצא מהמערכת. אפילו שממציא תירוץ שהוא חולה – באמת כל המסגרת חולה, אבל הוא חולה ולכן לא יכול לבוא היום לתפקיד – זה טיפת זקיפה כפוף. כך לקחנו את כל הנושא הזה עליו דברנו הערב ועשינו הקבלה וקשר לנושא חשוב מאד ואקטואלי. ה' יעזור, יעשה לנו נסים, הכל בזכות "אהב צדיקים" – שאנו נאהב את הצדיקים, והצדיקים יאהבו אחד את השני, ואז הצדיק האמיתי יקום וכולם ידעו שהוא הרמטכ"ל וידעו שממנו צריך לקבל פקודה. שכל האסירים – בעשיה, יצירה או בריאה – יצאו מהכלא. כולם אסורים, בעשיה – במקרה הטוב – חושב שרק צריכים לעשות מצוה, ואין ענין שזה יעשה שינוי, גילוי עצמי, במציאות הנכונה, שהעור יראה שזה לא זה, וזה שאסור בעולם הבריאה שה' יפתח לו בשניה אחת, בשעתא חדא וברגעא חדא, ויאמר לו שהוא חפשי. אז הבכי שלו, שהתחיל מגעגועים, יהפוך לשמחה. כששאמיל בוכה בתאו זה סוג של "לית כל מוחא סביל דא" – בוכה לה', מתוך זה שעצור ולא מבין מה עושה כאן. אבל כשכולם יעלו לדרגה הזאת זה יתהפך. בריאה זה בינה – אמא עילאה מקננא בכורסיא. בינה זה תשובה ושמחה – שם "לבבו יבין ושב ורפא לו", התשובה בבריאה, ב"מתיר אסורים", ושם גם מקום השמחה. שם הבכי יתהפך לבכי של שמחה, "בבכי יבואו", בכי טוב שרוחץ את העין. בכי רע, שמקלקל את הראות, לא רוחץ את העינים אלא מטשטש אותן, ויש בכי טוב שרוחץ את העינים. רוחץ אותם כדי שנגיע בקרוב ממש לסיום כל התורה, "אשר עשה [לשון תיקון] משה לעיני כל ישראל", תיקן את העינים של כולם, התיר את האסורים לגמרי.
בזה נסיים, שנזכה להתגלות מלך המשיח תיכף ומיד ממש, מתוך "אוהב צדיקים" יהיו כל המדרגות וכל הרפואות, שהחולה יצטרף לחי, שהכל יהיה חי, "דוד מלך ישראל חי וקים"."
אשמח לשמוע תגובות ורעיונות בנושא!
אני יודע שלפחות אני חשבתי על זה מאז הגירוש (או קצת לפני) עד כמה ראוי וכדאי להגייס לצבא היום. אתמול בכינוס עם הרב גינזבורג שמעי חלוקה ברורה ויפה - אבל עכשיו ההתלבטות לאיזה צד אני שייך...
אני מצרף קטע מהשיחה הנוגע לשאלה:
(הערה: הציטוט הוא חלק משיחה שלימה, בכדי להבין כראוי את כל הנאמר כדאי מאד לקרוא את השיחה בשלימותה 20080118072245.doc )
"... ניתן דוגמה אקטואלית. כל מה שאנו עכשיו אומרים בסוף זה עם מגמה, ואנו מתקדמים לקראת המגמה. רוצים לדבר על חילים בצבא ועל גיוס נכון לתנאים ולמציאות של היום, לאור כל מה שדובר עד עכשיו. כמו שאמרנו קודם, היו חילים שהשתתפו – ל"ע – בפינוי, ובכו. מציינים את זה כמה גדול שכאשר הוא פנה יהודים מבתיהם והרס אותם זה נגע ללב והוא בכה. יש בזה גופא שתי בחינות, שתיהן לא טובות, אבל שתי מדרגות: יש אחד שבכה מתוך שהוא הבין בשכל שעושה משהו לא טוב, אבל הוא אסור למסגרת, אסור לפרנסה שלו, הוא יודע שזה לא טוב ומרים ידים ואומר לה' שזה נסיון שאיני מסוגל להתגבר עליו, אני חייב לשתף פעולה עם המסגרת, עם הממסד, ומתוך זה הוא גם בוכה. זה בכי יותר טוב מאשר שלא היה בוכה. בעולם היצירה הוא חושב שמה שהוא עושה זה טוב – הוא ממושמע לחזון, לחלום, אבל הוא מזדהה עם היהודי שהוא צריך לפנות אותו עכשיו. ביצירה יש לו לב, אז כואב לו הלב שהוא צריך לפגוע ולהזיק למשפחה שלמה, אבל מה לעשות – יש פקודה. הוא לא תמיד מבין, הוא איש של חזון עם דמיונות. אז הוא בוכה – זה יכול להיות חיל שמפנה את המשפחה של עצמו, את ההורים שלו, אז יש לו רגש חם ובוכה שככה צריך לעשות. זה לא כמו מי שבעולם הבריאה ויודע שזה עול מכל הבחינות, שזה נגד התורה ונגד האנושות, אבל הוא אסור בעולם הבריאה. הכפוף בעולם העשיה, לענין זה, לא בוכה בכלל. הוא יודע ש"זהו זה" – יתכן שרואה שזה קשה, וחבל לו, אבל הוא מתגבר. הוא חיל, מקיים פקודות, ומה שהממשלה החליטה לעשות זה הכי טוב גם אם אני לא מבין – צריך לקיים את הפקודה. יש כאן שלש מדרגות בדימוי של חיל שצריך לפנות.
מה אנחנו רוצים? כמו בפעם הקודמת, שזה לא תפס כמו שראוי, אלא רק מעט מאד – רוצים שהחילים יסרבו פקודה. בשביל לסרב פקודה צריך קצת "מתיר אסורים" במדרגה הגבוהה. כל הדברים האלה זה קליפת נגה, לכן מדברים על הצבא – בזמן ה"התנתקות" במרכאות הסברנו שהצבא זה קליפת נגה, יש בזה טוב ויש בזה רע. כמו שאמרנו קודם, בחסידות מוסבר שכל המדרגות האלה הן קליפת נגה – הכל מנטליות של איש בצבא. יש אחד שאסור בצבא, יש אחד שעור בצבא, ויש אחד שכפוף בצבא – זה שלשת העולמות, הכל קליפת נגה. יש מקום בחסידות שמוסבר שלקליפת נגה קוראים חולה – כי הקדושה נקראת "חי" וג"ק הטמאות שאין לחלוחית של קדושה נקראות "מת", וביניהן עומדת ק"נ, "חולה". כשאדם מתחייל הוא בסכנת חולי. כמו שמוסבר אצלנו באריכות במ"א, לשער חל יש הרבה מובנים בלשון התורה – זה גם חיל וגם חולה. ניתנה רשות וחובה לרופא לרפא, ועיקר הטיפול כאן במסגרת-במדינה זה טיפול בחולה. כל המדרגות זה מחלות – להיות אסור זה מחלת ניתוק בין הראש ללב. עור זה גם מחלה, כמובן, וגם כפוף זה מחלה – הוא גבן. הכל זה חולי שהוא ממוצע ביןחי לבין מת. מי שהוא חי צריך לרפאות ולמשוך את האדם החולה – לעניננו, את מסגרת הצבא – אל החי. ידוע שיש ביטוי – "בן איש חי". בניהו בן יהוידע הוא נשמה משיחית, ועליו כתוב פעם אחת בתנ"ך "בן איש חי" ופעם "בן איש חיל" – הוא היה איש חיל, ו"חי" זה קיצור של חיל. כשמרפאים את החיל לגמרי הוא נעשה חי, וכשנעשה עצמי הוא נעשה חי בחיים נצחיים (שזה היעוד של הדור שלנו). צריך "בן איש חיל" שהוא עצמו יהיה "בן איש חי".
בכל אופן, כמו שאמרנו, לפני שנתיים בתקופה של ה"התנתקות" היל"ת דברנו על זה הרבה. גם בימית, לפני יותר מעשרים שנה, דברנו על זה – מאז צמחה הקריאה הנרגשת לחילים שיסרבו פקודה. בשביל לסרב פקודה צריך לצאת מבית האסורים. יש קשר מאד עמוק בין מתיר אסורים ליכולת הנפשית לסרב פקודה. צריך גם זקיפת קומה, צריך ראיה מה אתה עושה, וצריך שכל פעיל ולא אסור.
יש בתורה שני נאמנים למשה – יהושע וכלב. קודם ננסה לומר את הכלל, בקיצור יחסית. הכלל הוא שכל בחור ששוקל אם להתחייל או לא – ויש סכנת חולי בהתחיילות – צריך לדעת קודם כל שיש רק מפקד אחד, הקב"ה, ואנחנו צבאות ה'. הקב"ה ממנה מפקדים, שאלו צדיקי הדור, ויש גם רמטכ"ל – הצדיק הגדול של הדור. כשאתה מתגייס, גם לצבא – מה שקוראים צה"ל (אולי אין כאן הרבה, אבל יש כאן גם כאלה, וכמובן הדברים צריכים להגיע גם מחוץ לחדר הזה) – צריך לדעת בלב שהוא מתגייס אך ורק למפקד האמיתי. צריך לקבל גם פקודות מהמפקד הלא-אמיתי, אבל בלב צריך לדעת שמתגייס רק לה'. הרבי אמר בשנים עברו – לא ברור מה היה אומר היום, אבל אפשר לשער – שאם בחור יושב ולומד תורה זה מגן יותר על הארץ מאשר להתגייס, אבל אם הוא מחוץ לכתלי הישיבה אז "מה חזית?", למה אתה מתחמק מהגיוס? אתה חושב שהדם שלך יותר אדום מהדם של יהודי אחר? כך נקט הרבי אז, כאשר לחם נגד אויבים, לא נגד בני עמנו. אז הכלל הראשון הוא שמתגייסים אך ורק לצבאות ה'. אבל אחרי זה, אתה – הבחור שחושב אם להתגייס או לא – צריך לעשות חושבים לאיזה שרש אתה שייך, לשרש של יהושע או לשרש של כלב? תיכף נסביר שיהושע שייך לעולם הבריאה וכלב שייך לעולם היצירה וגם העשיה. אם אתה משרש יהושע אז אתה במוצהר איש של משה רבינו, ואם מה שהולך כאן במסגרת של הצבא – שאז זה היה המרגלים, שהיו אנשים חשובים שייצגו את כל עם ישראל – לא לפי משה, אתה לא יכול להשתתף איתם בכלל. כולם יודעים מלכתחילה שאין שום סיכוי שזה ישתתף איתנו. מה זאת אומרת היום? שאם אתה משרש יהושע אתה לא מתגייס, כל עוד הצבא לא לוחם אך ורק נגד אויבים. צריך לומר שעדיין יש פעולות, לכן הבחורים הטובים שרוצים להתגייס זה לא ח"ו בשביל לפנות את אחיהם, אלא בשביל לפעול בתוך שכם, ועושים את זה קצת (לא כמו שצריך, אבל עושים). הבחור חושב שרוצה להתגייס בשביל זה, בשביל ללחום נגד אויבים, אך היות שיש כאן קליפת נגה – שיש בה טוב ורע – ועלול יותר ויותר לשקוע ברע, החולה עלול להיות יותר ויותר גוסס ר"ל (להתחייל זה מלשון חולה ולהתגייס זה מלשון גוסס). כל זמן שהממוצע הזה, ק"נ, יורד יותר ויותר – עדיין יש לו דברים טובים, ובע"ה נציל אותו (צריך לחשוב איך), הוא חולה ולא מת (אם יפסיק לפעול נגד האויבים יהיה מת, אבל כל עוד קצת פועל נגד אויבים יש לו קצת חיות) – אז אם אתה משרש יהושע בן נון אתה כל כך מזוהה במוצהר עם משה רבינו, עם הטוב והצדק והנכון והתורה, שאתה לא יכול להתגייס היום בכלל. אבל, אם אתה משרש כלב, זה אחרת. רואים בסיפור של המרגלים שהתורה, במדה מסוימת, משבחת ומהללת את כלב אפילו יותר מיהושע, כי במדה מסוימת מה שהוא עשה יותר קשה. יהושע לא התגייס מלכתחילה, וכולם ידעו, אבל כלב כן הראה פנים שהוא משתף פעולה עם כולם. בגלל זה שהיה לו הרבה גדלות מוחין הוא היה יכול להשתיק את כולם ולהשמיע קבל עם ועדה את דברו – "עלה נעלה" בכח משה רבינו, ו"טובה הארץ מאד מאד". כלומר, בין המרגלים, כלב הוא מרגל בתוך המרגלים. מי שמשרש כלב, וצריך "ידע איניש בנפשיה" כי זה נסיון קשה מאד, מתגייס באמת לעשות פעולות חיוביות – להכנס לשכם ולפעול שם ערב ערב – אבל מאד מאד עם יד על הדופק של מה שקורה, וביום פקודה, ברגע מסוים, הוא יצטרך לסרב פקודה. בכך גופא יש שני אופנים: יש סירוב פקודה רק בשעת מעשה, ואפשר להרחיב את הדיבור בכמה מעגלים מדובר (וכמובן ופשוט לדעתנו כל המעגלים, מעגל שלישי או מעגל מליון, צריכים לסרב פקודה בשעת מעשה בפועל, כי נותן גיבוי לאלה שעושים את העול בפועל). אבל יש משהו אחר – רעיון שאנו מנסים לגבש, לנסח נכון ולהפיץ בין החילים. והוא, היות שכל הכלבים הם בלב מזוהים במודע גמור עם משה רבינו, ולא עם המפקד שנותן את הפקודות, אז ברגע שהממשלה מכריזה על פינוי היל"ת – בשבוע הבא יהיה פנוי היל"ת – אז מכח נאמנות לרמטכ"ל ולקב"ה שמעליו, אז ברגע שהצבא שם את כל כובד המשקל שלו על המבצע הזה (כידוע מה שהיה בזמן ה"התנתקות" שעזבו הכל, חדשים מראש, להכין את החילים לפינוי), אז ברגע שזה מגיע למצב כזה, גם אם אתה קצין בצבא – וכמה שזה יהיה ברוב עם, וגם ביחד כפעולת מחאה מתוך נאמנות לקדש, זה יעשה רושם – אז כולם הולכים הביתה.
צריך להאריך בניתוח שאמרנו עכשיו, אבל רק נאמר בקיצור: יש כאן שלש אפשרויות, והן מתחילות להיות רפואת הק"נ שדברנו עליה הערב. מי שבעולם הבריאה הוא כמו יהושע, ולאור המצב היום – גם אם קודם בחור כזה כן היה מתגייס, צמח במשפחה שהבנים הולכים לצבא והיה מתגאה בזה (וגם הרבי היה מתגאה בזה, גם הצדיקים האמיתיים היו גאים שהולכים לצבא), אבל היום, גם עם הוריו תמהים למה לא מתגייס – אם הוא בעולם הבריאה ורוצה להתיר אסורים הוא לא יתגייס. אמרנו שבצבא האסור זה אחד שיודע שזה עול גמור, נגד עם ישראל, נזק אולי בלתי הפיך בדרך הטבע, ואף על פי כן הוא אסור ומוכרח לעשות זאת. כדי להתיר את האסורים האלה צריך פשוט לומר – אני לא הולך, לא מתגייס. מצד אחד זה קיצוני, ומצד שני זה יותר קל כי אתה לא מתגייס. במקום זה לך לישיבה – חשוב מאד – ואם אינך מסוגל ללמוד יום שלם תלמד חצי יום ותעבוד חצי יום, תעסוק בהפצות. כלומר, תמיד אתה מגויס, ותקבל הוראות מהמפקד האמיתי מה לעשות. אם אתה בעולם היצירה, זה הכלב שמראש בונה תכנית שבאותו רגע שיש הצהרה ברורה מטעם הממשלה לפגיעה בעם ישראל בארץ ישראל, אני קם והולך הביתה – בלי לחכות. זה נאמנות אמיתית לעם ישראל. למה אני בכלל נמצא פה? בשביל לפעול בשכם. אבל ברגע שמוציאים את החילים משכם בשביל פינוי – אין לי פה מקום, אני הולך הביתה היום. אנחנו מציעים שכולם ינהגו ככה. זה שמסוגל ללכת הביתה זה שיש לו פקיחת עינים – זה אחד שרואה את הנולד ופועל בעוד מועד. לעניננו ה"פוקח עורים" זה שברגע שרואה מה הולך לקרות קם והולך הביתה. הוא מתחיל עבודה של "פקח עורים". אבל יש אחד שלא מסוגל לנהוג ככה, כלב פחות מזה, אבל כן מסוגל בשעת מעשה להזדקף ולא לקבל פקודה – בזה יש לו לפחות "זקף קטן", יוצא מהמערכת. אפילו שממציא תירוץ שהוא חולה – באמת כל המסגרת חולה, אבל הוא חולה ולכן לא יכול לבוא היום לתפקיד – זה טיפת זקיפה כפוף. כך לקחנו את כל הנושא הזה עליו דברנו הערב ועשינו הקבלה וקשר לנושא חשוב מאד ואקטואלי. ה' יעזור, יעשה לנו נסים, הכל בזכות "אהב צדיקים" – שאנו נאהב את הצדיקים, והצדיקים יאהבו אחד את השני, ואז הצדיק האמיתי יקום וכולם ידעו שהוא הרמטכ"ל וידעו שממנו צריך לקבל פקודה. שכל האסירים – בעשיה, יצירה או בריאה – יצאו מהכלא. כולם אסורים, בעשיה – במקרה הטוב – חושב שרק צריכים לעשות מצוה, ואין ענין שזה יעשה שינוי, גילוי עצמי, במציאות הנכונה, שהעור יראה שזה לא זה, וזה שאסור בעולם הבריאה שה' יפתח לו בשניה אחת, בשעתא חדא וברגעא חדא, ויאמר לו שהוא חפשי. אז הבכי שלו, שהתחיל מגעגועים, יהפוך לשמחה. כששאמיל בוכה בתאו זה סוג של "לית כל מוחא סביל דא" – בוכה לה', מתוך זה שעצור ולא מבין מה עושה כאן. אבל כשכולם יעלו לדרגה הזאת זה יתהפך. בריאה זה בינה – אמא עילאה מקננא בכורסיא. בינה זה תשובה ושמחה – שם "לבבו יבין ושב ורפא לו", התשובה בבריאה, ב"מתיר אסורים", ושם גם מקום השמחה. שם הבכי יתהפך לבכי של שמחה, "בבכי יבואו", בכי טוב שרוחץ את העין. בכי רע, שמקלקל את הראות, לא רוחץ את העינים אלא מטשטש אותן, ויש בכי טוב שרוחץ את העינים. רוחץ אותם כדי שנגיע בקרוב ממש לסיום כל התורה, "אשר עשה [לשון תיקון] משה לעיני כל ישראל", תיקן את העינים של כולם, התיר את האסורים לגמרי.
בזה נסיים, שנזכה להתגלות מלך המשיח תיכף ומיד ממש, מתוך "אוהב צדיקים" יהיו כל המדרגות וכל הרפואות, שהחולה יצטרף לחי, שהכל יהיה חי, "דוד מלך ישראל חי וקים"."
אשמח לשמוע תגובות ורעיונות בנושא!