למרות שזה לא דבר תורה, הנה סרטון קצר ויפה של יציאת מצרים ששווה צפייה!

http://www.tsofar.com/zofar/mashtap/show.asp?id=13333
(ומי שלוחץ על זה החלון לא נפתח לו, הוא יכול להעתיק את זה לשורה כתובות ולראות)

בסדר ההגדה אנו נוהגים לנסות ולגלות “כמה מכות קיבלו מצרים”. למרות שנראה ברור שהעם המצרי קיבל 10 מכות, מנסים רבי יוסי הגלילי, רבי אליעזר ורבי עקיבא לנסות ולדרוש כמה שיותר מכות למצרים.

לפי רבי יוסי הגלילי קיבלנו מצרים 60 מכות, לפני רבי אליעזר לקו 240 מכות, ורבי עקיבא טוען שמצרים חטפו בסך הכל 300 מכות.

לשם מה כל המדרשים האלה? מה בוער כל כך לחכמים לנסות ו”להפיל” על המצרים כמה שיותר מכות. איזה סוג של דיוק היסטורי זה?

אלא שעם ישראל הובטח ש”כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה’ רופאך”. מטרת חכמים כאן, על פי אחד הפירושים, היא לא “להפיל מכות” על המצרים, אלא מתוך אהבת עם ישראל. ככל שנאמר שמצרים קיבלו יותר מכות, יהיה אפשר לומר שההבטחה לישראל כוללת יותר מכות שלעולם לא יפלו עליו, וכך כל חכם שמוצא עוד מכות למצרים, מוצא למעשה בסיס רעיוני ודרשני, להקטנת המכות שאפשר שיהיו אי פעם לעם ישראל.

האמירה “הא לחמא עניא” איננה מיועדת רק ליושבים סביב השולחן בסדר, כדי להזכיר להם את המאורע ההיסטורי.

פסח הוא גם החג שבו מארחים עניים סביב שלוחן הסדר - “כל דכפין ייתי וויכול”. אותם העניים יכולים להרגיש רע עם העובדה שעליהם להזדקק למתנת בשר ודם, ולשבת עצובים ומדוכדכים. האמירה הזו מיועדת גם אליהם, לעידודם - אל תרגישו מושפלים או עצובים. גם אבותינו, כאשר יצאו ממצרים, נמצאו כולם במצב הזה שבו היה עליהם לאכול לחם-נדבה, ואחר כך הקב”ה הושיעם והעלה אותם. גם אתם, למרות המצב בו אתם כעת, - כל דכפין ייתי ויכול - וגם לכם עוד יעזור הקב”ה - “השתא הכא - לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדא - לשנה הבאה בני חורין”.

דווקא ההצגה הברורה של העוני והירידה שהיתה בהתחלה, מראה לעני, וגם לנו, את האפשרות הברורה שיש בתקווה.



(על פי “בינה לעתים”, מתוך הספר “מאוצרנו ישן”/ב.יאושזון)

אומר המדרש שביקור המלאכים אצל אברהם התרחש בפסח, וזאת למדים מדברי אברהם לשרה: “מהרי שלוש סאים קמח סלת לושי ועשי עוגות” – “אמרת פרס הפסח הוה” (בראשית רבה מ”ח י”ב). וקשה שהרי למדנו ש”אין לשין לפסח עיסה גדולה משיעור חלה, שהיא מ”ג בצים וחומש ביצה בינונים והוא עשרון” (שו”ע או”ח תנ”ו א’) וכיצד אמר אברהם לשרה ללוש שלוש סאים בפסח ?

ונראה לפרש ע”פ מה ששאל הרמב”ן על אברהם אבינו ” ולא ידענו למה הרבה בלחם כל כך לשלשה אנשים ” וענה “ועל דרך הפשט, מהרי שלש סאים קמח לעשות מהן סלת, והנה הוציאה מכל השלש סאין סלת נקיה מעט” , ומצינו בקרבן העומר שקצרו שלוש סאין ומהם הכינו עשרון סלת (רמב”ם תמידין ומוספין ז’ י”ב) , ולכן אמר אברהם לשרה שתכין רק שלוש סאים כדי שכמות הסולת תהיה עשרון ע”פ ההלכה.

נמצאים אנו בימים האחרונים לקראת ליל הסדר,לקראת חג חירותינו, ולכאורה, ישנה שאלהמתבקשת, מה הקשר בין אכילת מצה שמורה שחובהעלינו לאוכלה בלילה הראשון עבור קיום מצוות אכילת מצה לבין חג החירות? הרי לכאורה אין שום קשר חוץ מענין שלא הספיק בצקם להחמיץ, הרי גם ענין זה לא ברור ואפשר לשאול סוף כל סוף מדוע מסובב הסיבות הקב”ה כיוון שיקרה דבר כזה ולא יספיק בצקם להחמיץ, על כן צריכים אנו לברר מההענין במצה שמורה לחג חירותינו?

כדין להבין זאת , צריך קודם כל להבין מה זהאומר המושג “חירות”, היום יש כאלה שחושביםשחירות פירושה חופש, אני יכול לעשות כל מה שעולה על ראשי, כל מה שאני חפץ, אך אין זה פירוש של חז”ל למושג חירות, חז”ל מפרשים “אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה”, והרי קשה לכאורה להבין זאת,בן חורין זה מי שעוסק בתורה?! הרי יש כל כך הרבה מצוות ש”אי אפשר כבר לנשום”, קם בבוקר נוטל ידיים, מתפלל, אתה בא לאכול צריך לברך, אתה בא לישון צריך קריאת שמע שעל המיטה וכו’ ולכאורה זה לא חירות זה לא חופש זוהי עבדות הכי גדולה שיש?!
אלא שהמושג חירות פירושו הוא אחר, פירושו שהאדם לא משועבד ליצריו לחומריות שיש לו, אלא אדרבה הוא שולט על יצריו, התורה הוא המתכון של המתכנן איך להשתלט ולנתב את היצרים לכיוון הנכון, ואם כן חירות זה שאדם בן חורין מיצריו וחומריותיו, הוא יודע ושולט עליהם ולכן אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה שעל ידי תורה הקדושה הוא לא משתעבד ליצריו תאוותיו וחומריותיו אלא עושה את מה שהוא רוצה בפנים באמת.
ועל פי האמור הנ”ל נבין למה אוכלים מצה שמורה דווקא בליל הסדר, בחג חירותינו, ההבדל בין מצה שמורה ללא שמורה שמצה שמורה זה קמח ומיים בלבד בלי שום תוספות חיצוניות, אך ורק הצורך לקיום העיסה בלבד, ואם כן דווקא לשיא חג החירות דהיינו ליל הסדר שמבטא את החירות האמיתית, אי השיעבוד ליצרים דווקא אז אוכלים מצה שמורה שמסמלת את החירות האמיתית לבן אדם שאינו משועבד לשום תוספת חיצונית אחרת אלא ל-ד’ בלבד.
יהי רצון שנזכה להגיע למדרגה גבוהה של חירות שזה דווקא על ידי עסק התורה הקדושה וכמו שאמרו
חז”ל “אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה” ומתוך כך לביאת משיח צדקנו ולבנין ירושלים אמן ואמן.

על פי ההלכה אסור לאכול מצה בערב פסח לפני ליל הסדר. לא רק זאת, אלא שהגמרא משווה את זה למי ש”בא על ארוסתו בבית חמיו”. נראה לא ברור מדוע יש בזה משהו כל כך חמור.

לכאורה היינו אומרים שכל הסיבה היא משום שרוצים שאדם יאכל את המצה בתיאבון כאשר יגיע הערב, ולא יתמלא מטעם המצה לפני, אבל פרטי ההלכה לא לגמרי מתאימים לזה. האיסור לאכול מצה לפני בסדר הוא רק במצה שאכן אפשר לצאת בה ידי חובה בסדר עצמו. למשל, אם מכינים מצה אבל בשעת אפיית לא מתכוונים שתהא זו מצת מצווה, אלא סתם אופים סיפת בצק, למרות שהתוצר הינו מצה לכל דבר, ובהחלט לא חמץ, זה לא נחשב מצה שאסור לאכול לפני הסדר. אז למה דווקא מצה שראויה לליל הסדר אסור לאכול לפני? ומה מהות ההשוואה?

כאשר אנחנו אוכלים מצה בליל הסדר אנחנו מברכים “על אכילת מצה”. בדרך כלל כשאנחנו אוכלים משהו אנחנו מברכים ברכה כללית. איננו מברכים “על אכילת תפוח” או “על אכילת בננה” (וגם “המוציא” איננה ישירות על האכילה), מכיוון שאיננו מצווים ספיציפית לאכול את אותם תפוח או בננה. בלילה סדר יש לנו ציווי מפורש של אכילת מצה דווקא.
הדבר דומה לאדם הראשון. כאשר הסתובב האדם הראשון בגן עדן, הוא צווה לאכול מפרי הגן. בהחלט יתכן שבגן עדן כן היה צריך לברך “על אכילת תפוח” (בשם הרב אלון), כי שם היה ציווי לאכול ממש. זו היתה חלק מהקדושה שבה החול תפס מקום לצד הקודש.
כאשר אנחנו אוכלים מצה בליל הסדר, אנחנו מכניסים מעט מהאופן שבו חיינו בגן עדן. זוהי “מצת גן עדן” במובן הזה שנצטווינו לאכול אותה, ביחוד.

אם אדם מגיע לערב ליל הסדר, לאחר שביער את כל החמץ (שמסמל את יצר הרע) הוא יכול לחשוב שכבר בבוקר לאחר הביעור הגיע הזמן שבו יש לו את “בחינת גן עדן” הזו. לכן, מזהירה אותנו ההלכה שיש בכך עשיה לפני זמנה כמו “הבא על ארוסתו בבית חמיו”. חלק ממה שנותן למצת גן עדן את משמעותה הינו הציווי והזמן שבו ציווי זה חל, ויש להזהר שלא להקדים אותו, ולעשות אותה על פי ציוויה - “אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה”.

בעיירת סלונים התגורר אדם אלים ועז פנים שלבה את אש המחלוקת. רבה של העיר, רבי אייזיל חריף, נזף בו על מעשיו, והלה העמיד פני תם וטען כי כל מעשיו לשם שמים.
הגיב רבי אייזיל: "ודאי אתה מכיר את הפיוט 'חד גדיא'. החתול טרף את הגדי, ועשה שלא כהוגן. לאחר מכן הכלב נקם את נקמת הגדי וטרף את החתול. נמצא, שהוא נהג כהוגן, והמקל שהכהו לא נהג כיאות, ויפה, איפוא, שרפתו האש. השתלשלות העניינים תוביל למסקנה שלא תיתכן, שכן, המקל הסורר נשרף על ידי האש, בצדק וביושר, והמים שכיבו את האש לא נהגו כהוגן, וטוב עשה השור ששתה את המים. נמצא, שלא היה על השוחט לשחוט את השור, ומלאך המוות פעל היטב כשהרגו. מדוע, אם כן, הקב"ה הרג את מלאך המוות שנהג כהוגן?
"אתה יודע מדוע? מפני שהכלב שהתערב בסכסוך הפרטי שבין החתול והגדי, הוא זה שנהג שלא כהוגן. מעתה, הקערה מתהפכת על פיה, המקל נהג כהוגן, והאש לא. המים פעלו בצדק, והשור עשה שלא כדין. השוחט היה ישר דרך על ששחט את השור, ועל מלאך המוות היה להמנע מהריגתו. לכן, הקב"ה הרג את מלאך המוות!
"בפעם הבאה," סיים ר' אייזיל חריף, "כשהחתול והגדי רבים, אל תתערב..."
("מגנזכנו העתיק, פסח").

לא משעמם לך להגיב לעצמך?
תכלס מי שרוצה שיחפש בעצמו

שכוייח עצום לחגי!

מכיר את זה

הוא מוזמן לבוא אלי באופן אישי ולדבר על זה, אבל לא בצורה כזאת
בפורום!!

הרבה אז תבוא אלי לשיחה טוב??

זה שזה לא מעניין אותך - לא אומר שזה לא מעניין את כולם...

 

@תגל הארץ ?? 

 

@אולפנסיטיתתת ??

זאת אני