בעזרתו^
חשבתי להעלות קצת תוכן על יום השואה..
המשוגע, אידה פינק
כולם חושבים שאני משוגע, אבל אני לא משוגע.
זה מה שאומר כל מי שחסר לו בורג בראש, אבל הראש שלי בריא. הלוואי שהיה חולה. רק הלב שלי חולה, אבל נגד זה אין מה לעשות. יש לי רגליים עקומות, כפי שאתה רואה, וגיבנת, הגובה שלי מטר חמישים. ילדים פוחדים מהפרצוף שלי, אבל הילדים שלי היו ילדים טובים וכל בוקר וכל ערב נישקו אותי על שתי הלחיים ואמרו "בוקר טוב, אבא, לילה טוב, אבא".
שמעת פעם, דוקטור, שלאנשים כל כך מכוערים נולדים ילדים יפים? שמעת? הילדות שלי היו יפהפיות [....] הן היו שלוש, רק ילדות. הגדולה היתה בת שבע, הקטנה- בת שלוש.
אני מנקה רחובות.
טאטאתי רחובות, היה מה לטאטא, פרנסה קשה, דוקטור, לנשום את הסירחון הזה. אחר כך לא יכולתי להוריד מעצמי בבית המרחץ את הלכלוך. בבית המרחץ ההוא. הבת הגדולה כבר הלכה לבית הספר, והתעודה שהביאה היתה כולה טוב-מאודים מלמעלה עד למטה. בבית הספר אמרו לה לפעמים "אבא שלך זבלן", אבל היא... לב זהב... איזה ילדה... נו, דוקטור, אפשר להבין? אי- אפשר.
אחר כך ניקיתי רחובות בגטו, אבל זה כבר היה בלוף. מי שם לב לאשפה? היה לי מטאטא, ועם המטאטא הזה הסתובבתי. הילדים היו רעבים, ואני, ככה, הסתובבתי, אז לפעמים הייתי מוצא משהו. אדוני יודע... לפעמים מישהו נתן משהו.
בזמן האקציה הראשונה אמרו שייקחו אותי, כי לקחו בעלי-מום ואני יש לי גיבנת ואני גמד. הסתתרתי על הגג.
אדוני הדוקטור! בזמן האקציה השנייה ברחנו ליער, בשלישית הייתי ברחוב עם המטאטא ביד, כי את העבודה הייתי מתחיל בחמש בבוקר והאקציה התחילה בחמש וחצי. הדוקטור מכיר את המטאטאים האלה? ארוכים, עבים, מענפי ערבה. ואני, מה הגובה שלי? מטר חמישים.
כשהמשאיות הגיעו לכיכר שמול בית המרחץ, התיישבתי בברכיים כפופות בפינה בין שני בתים והמטאטא הסתיר אותי. בזכות המטאטא הזה אף אחד לא חשד שנמצא שם אדם. רעדתי כל כך שגם המטאטא התנועע. שמעתי הכל, כי בהתחלה היו סוגרים אותם בבית המרחץ ורק אחר כך העמיסו על המשאיות. אמרתי בליבי: כה ייתן אלוהים, כה ייתן אלוהים. ובעצמי לא ידעתי מה האלוהים הזה צריך לתת. ואם הוא בכלל קיים, אלוהים הזה? מאיפה לי לדעת... אתה יודע דוקטור... מישהו רץ, ברח והזיז קצת ביד שלו את המטאטא. הוא נפל, ואם מישהו היה מסתכל עכשיו לכיוון הפינה, זה היה הסוף שלי. פחדתי להרים אותו, בגלל שאז כבר הובילו אותם למשאיות.
אדוני הדוקטור! במשאית הראשונה עמדו הילדות שלי, השלוש... ראיתי הגדולה מבינה מה קורה, אבל שתי הקטנות בוכות בכי רגיל. פתאום הן הפסיקו לבכות והכי צעירה- בת שלוש!- קראה, "אבא, אבא, בוא אלינו!" הן ראו. רק הן גילו אותי בפינה הזאת. רק העיניים שלהן. אדוני הדוקטור- אז מה? מה קרה אחרי זה? אני, האבא... יצאתי, רצתי אליהן, וביחד... כן? אבל אני שמתי אצבע על הפה, נשכתי את האצבע מרוב פחד ונענעתי בראש שאסור לקרוא לי, שיהיו בשקט, שא!
שתי הקטנות קראו עוד פעם אחת, אבל זאת, הבת הבכורה שלי, סתמה להן את הפה עם היד שלה, אחר כך כבר היו שקטות...
ועכשיו, דוקטור, אני מבקש ממך אישור שאני לא משוגע, כי בלי אישור יפטרו אותי מהעבודה ויאשפזו בבית חולים.
או אולי תיתן לי איזו תרופה, דוקטור, שאני לא אהיה מוכרח להסתתר כל הזמן ולצעוק, "אני בא! אני בא!"... מפני שהן, בין כך ובין כך, כבר לא שומעות את זה.