בס"ד
אושר הוא עניין של גישה
גברת קשישה בת 92,קטנת קומה,זקופה וגאה,לבושה בהידור,בתסרוקת ואיפור מושלמים,למרות היותה כמעט עיוורת לחלוטין,הגיעה היום לבית אבות שבו אני עובדת.
בעלה מזה 70 שנה מת לא מכבר,ולכן היא נאלצה לעבור.
לאחר שהמתינה שעות ארוכות במבואה של בית האבות,היא חייכה במתיקות כשאמרתי לה שחדרה מוכן.
בעודה צועדת באיטיות בעזרת ההליכון לעבר המעלית,תיארתי באוזניה את חדרה הקטנטן,ובכלל זה את וילונות הלולאה שנתלו על החלונות.
"אני אוהבת אותו",היא הכריזה בהתלהבות של ילדה בת שמונה שזה עתה ניתן לה צעצוע חדש.
"גברת ג'ונס,עוד לא ראית את החדר...חכי".
"אין לזה שום קשר",היא השיבה."אושר הוא דבר שמחליטים עליו מראש.השאלה אם אני אוהבת את חדרי או לא,אינה תלויה באופן ארגון הרהיטים...אלא בדרך שבה אני מארגנת את מוחי.אני כבר החלטתי שאני אוהבת אותו...זו החלטה שאני עושה כל בוקר כשאני מתעוררת.יש לי ברירה.אני יכולה לבלות את היום במיטה,להרהר בקשיים שגורמים לי חלקים מסויימים בגופי שאינם פועלים כשורה עוד,או לצאת מהמיטה ולהודות לכל החלקים שכן פועלים כשורה.כל יום הוא מתנה,כל עוד עיניי פקוחות אתמקד ביום החדש ובכל הזיכרונות המאושרים שאגרתי...ברגע הזה בחיי".