היה היה מלך, ולמלך הייתה בת יחידה. אהב מאד המלך את ביתו, ועשה למענה כל מה שביקשה, יפה וחכמה הייתה, וכל רואיה שיבחו אותה על חוכמתה כי רבה. גדלה והפכה לנערה נחמדה שכולם אהבו ואביה היה גאה בה מאד.
יום אחד אמר הוזיר למלך - אדוני ומלכי, אתה אוהב את בתך יותר מכל, עושה למענה כל מה שנפשה תחשוק, האם גם היא אוהבת אותך באותה המידה? - בטוח אני, ענה המלך. - למה שלא תבדוק את אהבתה? שאל הוזיר הערמומי, שקיווה שהוא ימלוך אחריו - איך אבדוק, את אהבתה? שאל המלך. - פשוט מאד, ענה הוזיר, שאל אותה - כמה היא אוהבת אותך. וכך היה, ערב אחד. לאחר שסעדו ליבם ומצב רוחם טוב עליהם - שאל המלך את ביתו - ביתי היקרה, את יודעת כמה אני אוהב נכון? - נכון, ענתה הבת - הייתי רוצה גם אני לדעת כמה את אוהבת אותי, האם תגידי לי? - ודאי, אבא, אני אוהבת אותך כמו את המלח.
- כמו המלח? שאל. - כן, ענתה. הלך המלך וסיפר לוזיר מה אמרה בתו. התפלא הוזיר ואמר - כמו המלח? זה שעולה פרוטות ומצוי בכל מקום? - כן, ענה המלך. מוזר מאד, אתה אוהב אותה כמו העולם והיא כמו המלח? זאת אהבה?. כך הסית הוזיר את המלך נגד ביתו. בא אליה ואמר לה - אהבתך קטנה מידי, לא כמו אהבתי ועל כן עלי לגרש אותך, צאי מהארמון ואל תקחי עימך מאומה.
כך יצאה הנסיכה מן הארמון כשרק שמלתה לגופה וזוג עגילי זהב לאוזניה. הלכה והלכה, עד שהגיעה לבוסתן תמרים. ישבה לנוח, היתה רעבה וצמאה, ניגשה למעין שנבע שם, לשתות ואספה תמרים למאכל מתחת לעצי התמר, ואז ראתה אדם שוכב מתחת לעץ ופיו פעור לרווחה, שאלה אותו - מי אתה?מה אתה עושה פה? ולמה פיך פעור כך? ענה לה - אני טמבל, לא יודע לעשות שום דבר, ואני שוכב כך כי אני מחכה שייפול תמר אל פי וכך אני חי. אמרה - ולמה לא תעבוד? ענה לה - אני לא יודע שום מלאכה. החלה ללמד אותו לעשות דברים, הקימו סוכה וישבו בה. אמרה לו - אני אלמד אותך כל מה שצריך לחיות בחברה. ולא אמרה לו מי היא. נתנה לו עגיל זהב אחד ואמרה לו ללכת למכור, אצל הצורף יוסוף שבשוק הצורפים , ומשם לך לקנות כד וכוסות ובוא אלי. וכך עשה , מכר עגיל, בכסף קנה כד וכוסות ממתכת וחזר אליה לבוסתן. ואת שאר הכסף מסר לה למשמרת. ועכשיו, תמלא מיים מהמעיין ולך למכור ברחובות בגדד. וכך עשה, מכר וחזר למלאת , מכר וחזר למלאת כך עד לשעות הצהריים.
ואז הייתה יושבת איתו ומלמדת אותו. לאכול, לדבר , להתלבש, לאחר כשבוע אמרה לו -עכשיו לך תקנה עוד כד וכוסות וכך לא תצטרך לחזור הרבה פעמים. כל מה שאמרה לו עשה ללא ויכוחים. כך עברו עליהם החודשים, עברה שנה , עברו שנתיים.
יום אחד אמרה לו - עכשיו לך לחייט, שיתפור לך חליפה, תקנה גם נעליים ומסבחה. לימדה אותו להיתלבש יפה ואמרה לו - עכשיו לך לבית הקפה שבו יושבים האנשים החשובים, שב שם תזמין כוס תה ואל תוציא מילה מהפה, תקשיב לכל מה שאומרים ותבוא לספר לי. יום יום הלך לאותו בית קפה שבו יושב אביה המלך , ושמע מה מדברים ובא לספר לה , לא החסיר דבר. כשהרגישה שהגיע הזמן, מכרה את העגיל השני ועם הכסף שחסכו החליטה לבנות להם בית . כך עברו השנים, לימודים, מכירת מיים, והליכה יומית לבית הקפה.
יום אחד אמרה לו לטמבל - היום לפני שתצא משם תזמין את כל יושבי בית הקפה לארוחת צהריים אצלינו בבית. וכך עשה. אף אחד לא הכיר את האיש השתקן שיושב כל יום ושותה תה ולא מוציא מילה מהפה, אך הוא עשה עליהם רושם טוב והם נענו להזמנה. וכך ביום שלישי בשבוע הגיעו כל המכובדים ובראשם המלך, מבלי שהטמבל יודע עדיין שהוא גר עם הנסיכה. השולחן ערוך כראוי לפמליית מלך , חיכה להם ומשרתים שרתו אותם, הנסיכה התחבאה ולא הראתה עצמה. לכולם הוגשו מטעמים עם מלח ואילו למלך הוגש אוכל ללא מלח. כשטעם המלך את האוכל , הפסיק מיד לאכול, והיה עצוב מאד, נשאל מדוע אינו אוכל? ענה, - משום מה נראה לי שהאוכל תפל, התפלאו כולם , כי הרי שלהם מתובל כראוי. המלך נשאר בלי אוכל וסיפר - עכשיו אני יודע כמה המלח חשוב ואילו אני גירשתי את ביתי מן הארמון, כי אמרה לי שהיא אוהבת אותי כמו את המלח, איזה כסיל הייתי. אילו רק יכולתי לראות אותה ולבקש את סליחתה, הייתי נותן הכל. נגמרה הסעודה והאורחים הלכו להם. ורק אז ישבה הנסיכה וסיפרה לטמבל מי היא באמת.
כעבור שבוע אמרה בת המלך לטמבל - עכשיו לך ותזמין את המלך לבד לסעודה , ואל תגיד כלום. המלך הגיע והוגשה לו סעודת מלכים, והפעם האוכל היה עם מלח, כשגמר המלך לאכול שאל - אני לא מבין, קודם כולם אכלו עם מלח ואני תפל, ועכשיו רק אני הוזמנתי והאוכל עם מלח? אדוני המלך, יודע אני איפוא ביתך נמצאת, האם תרצה לראות אותה.? - הוי, כן כן, בבקשה. ואז יצאה בת המלך ונעמדה לפניו בכל זוהרה. ראה אותה המלך ובקושי זיהה אותה, גדלה והתבגרה, ומה יפתה. - האם תסלחי לי, בתי? רכן ונשק לרגליה ואמר - עוול עשיתי לך, אנא, סילחי לי ובואי חזרי לארמון והממלכה שלך היא. ומיהו איש נחמד זה? שאל על הטמבל. - זה חברי וידידי , והוא יהיה בעלי, וסיפרה לאביה את כל הקורות אותה מאותו יום שגורשה.
חזרה הבייתה עם חתנה לארמון, וחתונתם נערכה ברוב פאר, שבעה ימים ושבעה לילות . וכעבור שלוש שנים הוכתרה למלכה ואילו הטמבל הוכתר למלך. וחיו בעושר ואושר שנים רבות וגם אני הייתי שם לראות זאת.
אז דוגרי כמה אני אוהבת את הקב""ה
אני אתחיל אני אוהבת את הקב"ה כמו העינים שלי=]
