תינוקות קטנים (לפחות עד גיל חצי שנה, ואפילו לאחר מכן) זקוקים להאכלה גם בשעות הלילה, מדי שעה וחצי עד שלוש שעות לכל היותר. הורים שלא נענים לתביעה זו מסכנים את בריאות ילדיהם ואפילו את חייהם! שלושה תינוקות קיפחו חייהם לפני שנים אחדות בשל מחסור של וויטמין אחד ויחיד במה שנזכור בשם "פרשת רמדיה", ועוד עשרות נשארו פגועים ברמה זו או אחרת. מניעת מזון של תינוק בעקביות מדי יום למשך שעות ארוכות מעמיד אותו בסכנת תת תזונה ואפילו מוות וראוי בעיני להיקרא בשם "הזנחה פושעת" – לא פחות! בל נשכח שמזונם של התינוקות כולל גם את כל הנוזלים ושומר עליהם מהתייבשות, עוד לפני סכנת החסכים התזונתיים!
אני מצטערת על הדברים הקשים, אבל ההמלצה המסוכנת להרעיב תינוק בן יומו (רעב פיזי ונפשי – אינני יודעת מה מסוכן יותר) החרידה אותי כאשת מקצוע וכאם. אני מקווה שכולנו נדע למלא את כל חובותינו כלפי האנשים שתלויים בנו כל כך, ולמלא את כלל צרכיהם – הפיזיים וגם הנפשיים (וגם בין שמונה בערב לשמונה בבוקר).
אתם יכולים לומר: "הורי לא ניגשו אלי בלילה ויצאתי בסדר גמור" ממש כמו אותו הורה מכה שטוען: "גם אני קיבלתי פליקים ויצאתי בסדר גמור". ובכן לא! יצאת לחלוטין לא בסדר! יצאת הורה מכה! גדלת להיות אדם שדוגל בשימוש אלימות! גדלת לחשוב שהכאת ילדים קטנים מותרת (ואף רצויה והכרחית?)! ולהבדיל במקרה שלנו – גדלת להיות הורה שנוטש את תינוקו במצוקתו, ושחושב שזה בסדר.
מעבר לזה, הורה שלא נענה לקריאת ילדו לעזרה (והמצוקה של התינוק היא אמיתית מאוד בעיניו, לא משנה מה אנחנו חושבים עליה), אל לו לצפות שבעתיד ילדו יידע לפנות אליו לעזרה בשעת צרה "אמיתית". הורה כזה יכול לדקלם באזני ילדו ללא הרף: "אתה תמיד יכול לבקש את עזרתי. אני תמיד אהיה כאן בשבילך", אבל מעשיו כבר דיברו בשמו בקול ברור ורם ואמיתי. המבחן כבר נגמר – ההורה נכשל. התינוק ביקש עזרה ולא נענה. ברגע האמת הוא יבחר "לא להטריד את הוריו" (ממש כמו שלימדנו אותו לא להפריע את מנוחתנו הקדושה) ו"להתמודד בעצמו" (ממש כמו שהצלחנו להרגיל אותו, לאחר כמה שעות ולילות של זעקות מרות לעזרה). מוחו של אדם גדל ומתעצב בעיקר בשנתיים הראשונות של חייו. המסר מוטבע היטב ולעומק וקשה מאוד להפוך אותו.
קשה, כל כך קשה להיות הורים! אנחנו משוועים להפסקה, מנוחה, לשתות כוס קפה אחת בשקט, לעבור לילה אחד מבלי שנוזעק למשמרתנו! גם לנו "מגיע" – ומי ידאג לנו?! קשה לנו יותר מפני שאנחנו בתורנו לא קיבלנו. צרכינו שלנו הוזנחו ולא מולאו (לא מתוך כוונה רעה, חלילה, אלא פשוט מתוך חוסר ידע ותמיכה), ואת מה שלא קיבלנו – אין לנו לתת (או לפחות קשה מאוד). ילדינו שלנו, שאנחנו מטפחים באהבה ודואגים לכל מחסורם (הפיזי והנפשי), יצליחו בתורם להתפנות ביתר קלות לילדיהם שלהם, ובזה יהיה שכרינו.