אני מקווה שהאורך לא מייגע. באמת ששוה לקרוא
בימים האחרונים כולנו מקבלים ת רצף העידכונים בדבר מו"ר הרב מרדכי אליהו שליט"א ואיכשהו בלי לשים לב מתחברים קצת יותר לנקודה הכלל ישראלית שלנו ולנקודת התורה הבוקעת בנו.
אותו נקודה שרבים יבואו ויאמרו שהדור שלנו מאס בו אם הוא החלק שהולך ותופס בתורת החסידות אשר היא תורת הפרט או אם הם מפקירים את אמונתם או לפחות את התורה והמצוות אשר הם מקיימים.
לא שנמוג בם האור-פשוט החשיכו אותו
אך וודאי שהוא לא נכון ובסופו של יום כולנו חוברים לאותו הנקודה טהורה של האחדות, הביטחון והאמונה בורא עולם.
רואים הרבה שאולי מחפפים במצוות אך לא בגלל שהם באמת רוצים אלא בגלל שהיצר תופס אותם כל כך חזק ומה אפשר לעשות לא תמיד אנחנו מנצצחים אבל אנחנו מסוגלים ובאמת שימו לב לאיך תפסתם עד היום את המאורעות האלה של החגים החרונים והבאים עלינו בעזהי"ת לטובה בחודשים הקרובים ושמיו לב איך התנהגתם בם עד כה ומה האסוטציאטציה שלכם אליה כי זה דורש שינוי לענ"ד על פי מה אני רואה בכלל הציבור "שלנו" ועוד יותר כשהשנה שבת קודש פרשת "בחוקתי" הוא ל"ד בעומר דבר שאולי דורש מאיתנו להתעמק קצת יותר בימים האחרונים ולהבין את הקשר שבין כולם.
בגמרא בברכות דף ל"ה: אומרת הגמרא: תנו רבנן: "ואספת דגנך" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" יכול דברים ככתבן (שנוכל לעשות גם את זה וגם את זה)? תלמוד לומר: "ואספת דגנך" הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח-תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנאמר "ועמדו זרים ורעו צאנכם" וגו' ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנאמר "ואספת דגנך" ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנאמר "ועבדת את אויביך" וגו' אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן
המחלוקת הזו שבין רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי היא מחלוקת מאוד יסודית כאשר דרכו של רשב"י גם מוכרת לכולנו עוד מהסיפור שלו ושל בנו כשיצאו מן המערה וראו שני אנשים חורשים וזורעים והתפלאו על שעוסקים בחיי שעה ולא בחיי עולם (כפי שמופיע בשבת בדף ל"ג
.
בהמשך הגמ' בברכות מסופר על רבא ששלח את תלמידיו בימי בין הזמנים ואומר להם שביומי תשרי וביומי ניסן לא יבואו לפניו ללמוד תורה אלא יעסקו בפרנסתם, דבר שבעצם מראה לנו שלפי שעה נפסק כמו רבי ישמעאל.
מצד שני המשנה באבות בפרק ג' משנה ז' אומרת שכל הפוסק ממשנתו אומר מה נאה אילן זה מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, דבר שעל פניו לא כל כך מסתדר עם מה שרואים בהמשך גמרא בברכות בעניין ציווי רבא לתלמידיו.
לעניות דעתי הרבה, כפי שאמרתי בתחילת המאמר, התשובה לכל זה נמצאת דווקא במהלך הכללי של הימים האחרונים אשר אנו עומדים עכשיו בעיצומם.
מאז ימי הפסח, זמן צאתנו מארץ מצרים-ארץ התועבות, אנו מתעלים כל יום ומוסיפים עוד מדרגה לבניין שאנו בונים כדי להגיע לחג השבועות, חג מתן תורה, מתוקנים ומוכנים למעמד הרם הזה שאנו זוכים לקבלת תורה שוב.
במהלך הימים האלה של ספירת העומר שבו אנו עולים ממדרגת בהמה למדרגת ישראל עוברים אנו גם ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה אשר מתוכה גם נכנסים אנו ליום העצמאות, כמובן שלאחר מכן ל"ג בעומר ויום ירושלים.
במהלך הימים האלו עולים בקדושה ומוסיפים אור כאשר אנו מסתכלים על הימים הללו במבט התורני.
ההבנה שנבנים מהעבר ושמסירות הנפש של עם ישראל בשובו לארצו וזכירת קריאת גדולי התורה (הן מהציבור הדתי-לאומי, הן מרבני הציבור החרדי והן מהאדמו"רים) להתאחד ולהצביע למפלגה הדתית כדי לבסס את צביונה של מדינת ישראל כמדינה דתית שומר על טהרת המשפחה, שמירת השבת וכל יתר מצוות התורה.
ממשיכים אנו בעליה ומגיעים לל"ג בעומר, לא רק יום ההילולא של רשב"י אלא גם היום שיצא מן המערה עם התורה אשר העמיק בה וגילה לנו.
לאחר מכן באים אנו ליום ירושלים אשר נדמה לי כי חשיבותה ועומקה לא צריך לבאר כי ברורה היא לכל.
לאחר כל זאת מגיעים אנו למה שנדמה לנו כפיסגה. חג השבועות. למה נדמה לנו? כיון שאנו ממשיכים ומגיעים לי"ז בתמוז וט' במנחם אב אשר במהרה יהפכו לימי ששון ושמחה אך כל זה יקרה מתוך המבט התורני, אותו התחזקות הבנה שאנו נמצאים בימי מלחמה רוחניים ולא רק בימי מלחמה פיזיים.
בימי ספירת העומר קרו עוד שני דברים. הראשון הוא המגפה אשר פרצה בקרב תלמידי רבי עקיבא אשר לא נהגו כבוד זה בזה וכן פרעות ד'תתנ"ו בהם יהודי קהילות שו"ם (שפירא, וורמיזא ומגצנא) מסרו נפשם על קידוש ד' ושמרו על יהדותם.
כשרבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי חולקים בברכות (בתחילת המאמר) ברור לשניהם, לפחות על פי הבנתי, שהאנשים עליהם מדברים הם אנשי תורה אך המחלוקת הוא בקישור התורה לחיים המעשיים, דבר אשר מתחזק במה שמובא בגמרא בשבת.
העניין הזה שמופיע במסכת אבות הוא "הפוסק ממשנתו"-אדם שלא מתסכל על הכל כהמשכיות ללימודו,
שלא רואה את החרישה והזריעה כחלק מתוך הלימוד תורה.
הגמרא בהמשך במסכת שבת שם אף מראה שלאחר שרבי שמעון בר יוחאי יצא מן המערה בפעם האחרונה הבין את העניין הזה שחייבים לחבר בין הגשמיות לארציות כי בעצם תפקידנו פה הוא תיקון העולם ואותם שלושה דברים (שווקים,גשרים ומרחצאות) ששיבח רבי יהודה וגינה רבי שמעון בר יוחאי בזמן שרבי יוסי שתק ולא אמר כלום הם בעצם אותם דברים שתיקן רשב"י בצאתו מן המערה (מטבע-לשיטת רב,שווקים- לשיטת שמואל ומרחצאות- לשיטת רבי יוחנן).
אך יותר מזה רואים אנו את כל הענין הזה בפרשיות שנקראות תמיד סביב ל"ג בעומר (לפני ו/או אחרי).
אם בשבוע שעבר מגלה לנו התורה את הקשר שבין הפעולות שלנו והחיים היומיומיים לבין מעמד הר סיני באומרה "וידבר ד' אל משה בהר סיני לאמר: ..כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לד' " וכו' (פרק כ"ה א-ב' ודברי רש"י שם "מה עניין שמיטה אצל הר סיני") הרי שפרשתנו בתחילתה מתארת לנו מה יקרה אם נשכיל ונשמור את אשר קיבלנו בהר סיני שהם לא רק מצוות אשר מתבטאות בפעולות רוחניות בלבד אלא אף במצוות מעשיות כדוגמת שמיטה, וכפי ששמעת מפי הרב מאיר גולדוויכט שליט"א בשמו של הרב סולוביצ'ק זצ"ל: התורה לא צריכה להישמר בשכל בלבד אלא גם בלב, זה גם חלק מהעבודה שבלב. אדם יכול לקיים מצוה בכל פרטיה ודיקדוקיה ובהידור שלם אך אם ליבו לא שותף עימו למצוה איזה מצוה יש כאן? לכן, לעניות דעתי, לא לחינם מתוארת בפרשתנו בפרק כ"ו פסוק ט"ו "ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם"- דבר שנמצא ברגש האדם ולאו דוקא בשכלו.
הימים אשר התוכן הרוחני שבהם נמצא גלוי לעין כל, חג החירות (יו"ט ראשון של חגב ויו"ט אחרון של חג) בקצה אחד וחג מת תורה עם י"ז בתמוז וט' במנחם אב בתיקונם כימי שמחה בקצה השני. אם נכנס פנימה למעגל נראה כי יש לנו ימים שלא תמיד מתגלה הפנימיות הרוחנית, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה ויום העצמאות בצד אחד ובצד שני יום ירושלים. אם נכנס עוד יותר פנימה נראה יש לנו חג שכולו קודש אך לא תמיד אנו מוציאים את החיבור, ל"ג בעומר.
לא לחינם סודרו הדברים כך- כל הימים הללו הם מהלך אחד ארוך שאת פנימיותו עלינו ללמוד ולהוציא. לחבר בין החיים הגשמיים ולבין החיים הרוחניים כפי שעשה רבי ישמעאל כפי שגם ניהג רשב"י בצאתו מן המערה בפעם האחרונה.
שבעזהי"ת באמת נצליח לראות תמיד את הקשר שבין המעשים לבין התורה ונשכיל לעשותם לא רק בצורתם הטכנית אלא גם בלב ושימי הצום יהפכו לנו מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב במהרה
שלכם אוהבכם,
ארז ויזיל