אז קודם כל מזל טוב על השם היפה ובמיוחד על המשימה הכ"כ חשובה!

ועכשיו בעניין אחר, אני יודעת שאולי המכתב הזה נראה ארוך ומייגע אבל בכל זאת אני ממש מבקשת שתמשיכו לקרוא.

קוראים לי אורלי פרגר ואני בוגרת עזרא כפ"ג. השנה אני עושה שירות לאומי באולפנת ערד. בתור אחד שתמיד הייתי גאה להיות עזראית ושהיה לי רק כבוד לתנועה, אני יכולה להגיד שהגעתי אתמול בצהריים לאולפנה אחרי השבת גרעין ופשוט התביישתי בתנועה והרגשתי סוג של פאדיחה להשתייך לעזרא. ביום חמישי השארנו לכם אולפנה נקייה ומסודרת (ואמנם התנאים אולי לא משו אבל עדיין השקענו וניקינו בשבילכם רק כדי שתוכלו להנות מהשבת ולקבל ממנה כמה שיותר). כשחזרנו אתמול קיבלנו הפתעה ממש לא נעימה. האולפנה נראתה כאילו עבר עליה מלחמה! אין בקושי חדר אחד בפנימיה שלא נשבר שם משהו. אני מדברת על פלורסנטים שבורים, ידיות שבורות, מנעולים שנפרצו,קירות שנשברו, בגדים של בנות שהיו מפוזרים על הרצפה, סבונים ושמפואים שרוקנו,קירות שקשקשו עליהם מספרי אייסיקיו ומספרי טלפון,  ספרים, בגדים וחפצים שנגנבו וכו'. וזה רק הפנימיה. החדר אוכל היה כולו הפוך, המכונת פחיות נשברה, הסידורים בבית כנסת היו מפוזרים בכל מקום, הכיתות היו מלוכלכות וכו'. אני לא מבינה למה אחרי שהשקענו וניקינו רק בשבילכם, אנחינו צריכות להגיע ביום ראשון ולהתחיל לקרצף את האולפנא ולגלות שגנבו לנו מלא חפצים, ושחיטטו לנו בבגדים ובארונות.

כ"כ קשה לשמור על מקום נקי?? אני באמת שואלת! אנחנו בסה"כ בני אדם, למה אנחנו לא מצליחים להשתלט על עצמנו? למה אין לנו כבוד לרכוש של אחרים? כ"כ קשה לנו לראות מעבר לבועה הקטנה שלנו ולהבין שיש עוד אנשים בעולם?? כ"כ קשה לכבד את זה??

כנראה שכן...

אני יגיד לכם את האמת, אני לא יודעת מה להגיד. אתמול הופנו אליי הערות כמו "אז זה עזרא??", "את לא מתביישת שאת שייכת לעזרא", "בבנ"ע זה לא היה קורה" ועוד כל מיני התרסות והאמת היא שאני מסכימה איתם. אחרי שרואים מראה כזה אין מה להגיד. אני לא מבינה איך בנים בכיתה ט', בנים שאמורים להיות אידיאליסטים (הרי הם בתנועת הנוער הטובה ביותר...) הגיעו למצב הזה.. חבל לי שבתור הגרעין החדש, הגרעין שאמור להוות דוגמא, להיות הכי אידיאליסט, חבל לי שזה מה שאתם משדרים- חוסר אחריות וחוסר אכפתיות. בעז"ה עוד חצי שנה תצאו להגשמה ולהדרכה, כל אחד לדרכו ואני חושבת שלפני שאנחנו מתחילים לחנך אחרים, אנחנו צריכים לחנך את עצמנו. אם אנחנו לא נעשה שינוי עכשיו בתפיסה שלנו, אז אין ערך לכל המשימה שקיבלתם ובכלל לכל הגרעין. אם אתם רוצים שיכבדו אותכם בתור הגרעין החדש, הגרעי הרציני, תלמדו קודם כל לכבד את עצמכם. כי מה ששידרתם בשבת בהחלט לא היה כבוד.

אני אומרת את הדברים האלה מתוך כאב ומתוך ביקורת בונה. אני באמת מקווה שהדברים הובנו. בסופו של דבר אני בטוחה שיש בכם כ"כ הרבה כוחות, הלוואי שרק תדעו לנתב אותם למקומות הנכונים..

נקודה למחשבה..

כולי תקווה שנדע כולנו ללמוד וללמד ולתת לכל אדם את הכבוד הראוי לו. בהצלחה!

זה כמו להיות צמאה במדבר גדול ומישהו מביא לך מים אבל רק טיפה קטנה.

או שהוא מביא דווקא בקבוק ענק ואת שותה ושותה ושותה ולא רווה.

חסדים.

ה׳ חסיד וגומל באופן שאין לשער.

תאמינו. אתם לא יודעים כמה טוב עוד לפניכם. 

1. הוא חזר לארץ וזה עושה לי קשה אפילו שחשבתי שהתגברתי עליו. לעזאזל מה עשיתי לעצמי.

2. ראיתי את כל התמונות והסירטונים האפשריים. דברים מזעזעים. הרגשתי צורך לראות את זה. מין אובססיביות שנכנסה בי. מקווה שזה לא יגבה ממני מחיר יקר מידי. לעזאזל מה עשיתי לעצמי.

3. אני כל היום בבית. רוב הזמן במיטה. לא יודעת איך להרים את עצמי לעשייה. בכללי בתקופות בחיי שעשיתי דברים משמעותיים זה כי אמרו לי, כוונו אותי, דרשו ממני. אני לא יודעת *ליזום*.

4. גם אין לאן לצאת. אין לי חברות בעיר הזאת. אני לא יודעת לתקשר יותר מידי עם אנשים חדשים. באלי לעוף מפה. באלי מסגרת שתכריח אותי ליצור קשרים.

5. החברה הטובה שלי התחתנה, עברה לגור בחול, ובקושי עונה לטלפונים. מותר לי להתאבל?

6. החרדות של הימים הראשונים זה דבר שחשבתי אז שלא יעזוב אותי. חשבתי שלעולם לא אוכל להרדם בשקט. והנה הם עזבו. חוץ מהרעש של המטוסים ומסוק פעם ביום לא מרגישים שיש מלחמה.

7. גם היה מפחיד לראות את אבא ככה. יום ראשון שעבר היה פשוט זוועה.