בעזרתו^
לא מזמן הייתי בירושלים, במדרחוב. שמעתי שם נגינה שמשכה את אוזני – שילוב של כינור ופסנתר. כמובן, הפסנתר היה אורגן כפי שהתברר כאשר התקרבתי, אבל אני מאוד שמח שהתקרבתי. גיליתי שם מחדש נקודה יפה וחשובה שכדאי לכולנו לתת עליה את הדעת.
לא סיפרתי לכם את זה, אבל אני מנגן בכינור. הנגן שהיה שם הוא נגן שכבר הכרתי מהעבר, עולה חביב מרוסיה שמנגן במדרחוב לפרנסתו. בעבר דיברנו קצת, (אפילו לקחתי את כינורו וניגנתי לו איזה שני קטעים איריים חמודים, סתם שילמד וינגן לאנשים), הוא סיפר לי קצת על עברו, מאיפה בא, קצת היסטוריה שלו ושל מקומות, אבל לא דיברנו על לאן הוא הולך. פשוט לא היה לי נעים להעלות את הנושא כי בעצם, לאן כבר אפשר ללכת. הוא הגיע לכאן, אני מקווה שטוב לו כאן וזהו. ככה נפרדנו.
והנה, אני רואה אותו שוב, מנגן שם. זיהיתי את הקטע. משהו של ויוואלדי. מה שהפתיע אותי היה שהם לא ניגנו ממש. הוא היה עסוק בללמד את הקלידנית-פסנתרנית.
אתם יודעים, זה לא כל כך טוב לעסקים לנגן קטעים לא מוכרים, בטח אם מפסיקים מדי פעם באמצע משפט מוזיקאלי כדי להסביר לליווי איפה הוא טעה, מה היה צריך להיות, ואז חוזרים שוב על אותו הקטע, ושוב טועים, ושוב חוזרים. . .
רושם טוב זה לא עושה. זה גם לא עושה כסף.
אחרי כמה זמן יצא לנו לדבר שוב ושאלתי אותו למה, בשביל מה. הוא מנגן יפה מאוד ומכיר הרבה קטעים איריים שהולכים ברחוב יפה מאוד, משמחים את הלב, 'מדברים' אל העם וממלאים את הכיס, אז למה הוא פוגע בעצמו ומלמד אותה?
הוא הסביר לי שהוא חייב ללמד אותה.
הוא חייב להמשיך לדאוג להתקדמות שלו, ולא רק לכיס.
הוא חייב להמשיך להתפתח בתחום המוזיקה, לא להזניח את הידע הקלאסי שהוא רואה אותו כחשוב יותר.
הוא חייב להמשיך לפתח את האישיות שלו בתחום שלה, תחום המוזיקה, ואם עכשיו רוב הזמן הוא לא יכול לעשות את זה מסיבות כאלה או אחרות זה לא אומר שהוא יכול להזניח את זה לגמרי.
נזכרתי בשיחה ששוחחתי עם אחד הרבנים בישיבה שלי. שאלתי אותו למה הוא לא עובר לגור במקום קרוב יותר לישיבה. הוא יחסוך זמן נסיעות, כסף שהוא משקיע בנסיעות, לא חבל סתם לגור רחוק?
הוא ענה לי שאם הוא יגור קרוב לישיבה בערב יבואו כל מיני תלמידים להתייעץ איתו ולא יהיה לו זמן ללמוד את הדברים שהוא צריך ללמוד כדי להמשיך להתפתח מבחינה רוחנית.
הלוואי שהיו לי הידיעות שיש לאותו הרב, הלוואי שהייתי יודע לנגן בכינור כמו אותו נגן כינור, אבל יותר מזה, הלוואי שהייתי לומד מהם את העניין החשוב הזה שהם חייב אותו בצורה כל כך טבעית ופשוטה.
לא הייתי צריך להתבייש לשאול את אותו עולה מרוסיה מה העתיד, לאן הוא הולך, כי העתיד שלו הרבה יותר ברור משלי. אני זה שצריך להתבייש. הוא מפתח את עצמו במה שחשוב לו, יודע לאן הוא רוצה ללכת. נכון, הוא לא יודע איפה הוא מבחינה כלכלית, איפה הוא מבחינה רוחנית, איפה הוא מבחינה משפחתית, איפה הוא גר בעתיד, הרבה דברים הוא לא יודע, אבל הוא יודע משהו שחשוב לו ומשקיע בתחום.
הרב ששאלתי יודע הרבה מאוד, אבל הוא יודע שיש לו מטרה. הוא לא מסתכל על כל היום שהוא למד בישיבה עם תלמידים, על כל מה שהוא כבר יודע. הוא מסתכל על מטרתו – להתקדם בלימוד התורה. זה מה שמעסיק אותו. הוא לא יכול להרשות לעצמו לזנוח את התחום הזה.
הרמב"ם כותב בתחילת הפרק החמישי מתוך שמונה פרקים:
בהשתמש האדם בכחות הנפש לצד תכלית אחת, צריך לאדם שישעבד כחות נפשו כולם לפי הדעת, כפי מה שהקדמנו בפרק שלפני זה, וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת, והיא השגת השם יתברך כפי יכולת האדם לדעת אותו.
לאדם צריכה להיות תכלית אחת ברורה. איך משיגים את ה'? כל אחד יחשוב לבד מהי דרכו המיוחדת לו, אבל צריך שתמיד תמיד נזכור שיש לנו תכלית אחת, שתמיד נזכור שיש לנו דבר, יעד, שאליו אנחנו חייבים להגיע.
אצל העולה מרוסיה זו הייתה ההתפתחות במוזיקה, אצל הרב זה היה לימוד התורה, אצלי זה יכול להיות דבר שלישי, תחום שלישי שהוא המרכזי מבחינת ההתפתחות שלי והתקרבותי לקב"ה, אבל קודם כל אנחנו חייבים לפתח לעצמנו רצינות שכזו להבין שאנחנו חייבים להתקדם, לשאוף, ולא לשקוע בתוך עצמנו, בתוך החיים.
טוב להיזכר בנקודה הזו מדי פעם.
שנזכה....