איש אחד עזב את רחובותיה המושלגים של שיקגו כי ליהנות מחופשה בפלורידה שטופת השמש.
אשתו, שהייתה בנסיעת עסקים, תכננה להצטרף אליו ולפגוש אותו במיאמי, ביום למחרת.
האיש הגיע למלון לאחר שבילה כל היום בים, תחת עצי קוקוס ושתיית קוקטילים טרופיים...
הוא החליט לשלוח לאישתו אי-מייל כדי להקדים ולספר לה על נפלאות המקום.
הוא לא מצא את כתובת האימייל שרשם בפתק ולכן סמך על זכרונו ושלח בתקווה שהאימייל נכון egoren@hotmail.com
מקסימום, אמר לעצמו, זה ממילא לא כל כך חשוב.
אבל רצה הגורל והכתובת לא הייתה נכונה. הוא טעה באות אחת
וההודעה הגיעה לתיבת ה- E-MAIL של אשת כומר פרוטסטנטי שנפטר יום קודם.
בלילה, אשתו של הכומר פתחה את הדואר האלקטרוני כדי לראות את הודעות הניחומים ששלחו לה.
כאשר ראתה את ההודעה נתנה צעקה, ניסתה לקום אבל התמוטטה, ומתה מהתקף לב.
קרובי משפחה ששמעו את הצעקה רצו לחדר, ולאחר שראו את האישה המתה קראו את ההודעה:
"אשתי היקרה, הרגע הגעתי. הנסיעה היתה ארוכה, אבל היה שווה.
הכל מאד יפה! העצים, הגנים, המסיבות. למרות שאני נמצא פה רק כמה שעות, אני מרגיש כבר כמו בבית.
עכשיו אני הולך לנוח קצת. רק רציתי להגיד לך שכבר דיברתי עם האנשים פה וכולם מצפים לבואך מחר.
אני בטוח שהמקום ימצא חן בעיניך.

בעלך...

עזוב, אבא, אין לכם מה לחפש שם´, ניקרו המילים במוחו כמו זבוב טורדני. ´אתם עוזבים הכול, למען...כלום´, קרא לעומתו...

הוא העיף מבט חטוף בשעון הרולקס המוזהב שסגר על פרק ידו. חלפו עוד שתי שניות נוספות עד שמוחו עשה את החישוב המהיר. המסקנה הייתה מתסכלת. 'לעזאזל', הסתננו המילים מבין שיניו, 'עם הפקקים של הבוקר אין מצב שאני מגיע בזמן לפתיחת הישיבה'. הוא חטף את תיק העור השחור, מישש את כיס החליפה לוודא שמפתחות הרכב והשלט שם, ובדילוג יחיד פסח על חמש המדרגות שהובילו משער הכניסה המעוצב לעבר הגינה המטופחת. אפילו שלום לא הספיק לומר לה. 'לא משנה', ניסה לנחם את עצמו, 'עדיף שתישן עוד קצת. היא צריכה את זה'. מסך הברזל החשמלי של החנייה התרומם באיטיות, והשברולט הכסופה, שאפילו את כיסויי הניילון לא הספיק להוריד ממושביה, החליקה בהילוך אחורי זריז לעבר הכביש.
ואז נשמע ה'בּוּם'.
הוא סחט את דוושת הבלם עד תום והרים את העיניים בבהלה לעבר המראָה לראות במה פגע.
רק זה חסר לו עכשיו.
אלא שהמראֶה שנגלה לעיניו, על אף שלא היה מלבב במיוחד, הרגיע אותו לגמרי.
'זה שוב הוא. הרוסי הזה. העובד של העירייה', זיהה תוך רגע. 'למה לכל הרוחות הוא לא יכול להיזהר עם הזבל שלו?!'
מבטיהם הצטלבו לרגע אבל לא נפגשו. העיניים האפורות המבוהלות נתקלו במסך השחור האטוּם של משקפי השמש של היושב ברכב. 'אין לי זמן לשטויות האלו עכשיו', פלט בכעס לעצמו תוך כדי שהוא מעביר להילוך קדמי, ובנגיעה קלה על דוושת הגז זינק קדימה מותיר אחריו רק ענן עשן שחור. לפני שנעלם מעבר לעיקול הספיק עוד לקלוט במראָה את האיש המבוגר מתכופף ומרים את פח הפלסטיק השחור הגדול שנסדק לגמרי, ואת השובל הארוך של הזבל, פרי האיסוף של ארבעים הדקות האחרונות, מפוזר לאורך הרחוב כולו.
'עזוב, אבא, אין לכם מה לחפש שם', ניקרו המילים במוחו כמו זבוב טורדני. 'אתם עוזבים הכול, למען...כלום', קרא לעברם ברגע
הפרידה בשדה התעופה. חמש שנים ארוכות וקשות חלפו מאז בחרו לעשות את הצעד הזה. לנטוש את כל מה שהיה להם בארץ מולדתם ולעזוב לטובת מקום לא נודע. ומאז, לא היה להם רגע של מנוחה.
אלא שבאופן פאראדוקסלי דווקא הבן הזה, הוא שדחף אותם לעשות את הדבר שבעיני רבים ממכריהם היה מטורף לגמרי. זה לא שהם היו אנשים דתיים או משהו כזה. ממש לא. אבל הרגע בו הוא נכנס הביתה והודיע להם בחגיגיות שהוא הולך להתחתן איתה, גרם להם זעזוע פנימי בעוצמה שלא הייתה מובנת אפילו להם. אחרי מותה החטוף של אחותו התאומה, ילדה מתוקה בת שש שנקטפה בתאונת דרכים פתאומית, נותר להם רק הוא. בן יחיד. יפה, מוכשר, אהוב עד כלות. את כל חייהם נתנו בשבילו. ודווקא הוא הולך להפנות עורף לעמם ולהתחתן עם...גויה?! באותו רגע הבשילה בהם ההחלטה. הם לא נשארים יותר בארץ הזו. הם חייבים להתחבר בחזרה אל השורשים. להשיב לעצמם משהו שאולי מעולם לא היה להם.
כשהגיש למועצת בית החולים את בקשת ההתפטרות שלו, היו משוכנעים כולם שפשוט קיבל הצעה משתלמת יותר. אחרי הכול, איזה אדם שפוי יעזוב את ההצלחה והמוניטין של תפקיד סגן מנהל בית החולים הגדול ביותר בלנינגרד, עיר שמספר תושביה עולה על שישה מיליון, אם לא למען משרה שְמֵינָה ומכובדת יותר. גם אשתו הקריבה לא מעט. קריירה מרשימה כמרצה בכירה באקדמיה למוסיקה, ונגנית בחסד עליון שהופיעה לא פעם עם הפילהרמונית של העיר בקונצרטים לעיני עשרות אלפים.
אלא שכגודל הציפייה כך מרה הייתה האכזבה. הוא היה בטוח שרופא מוכשר ובעל ניסיון כמוהו יימצא מהר מאוד עבודה ראויה בארץ החדשה. אך המציאות הייתה אכזרית ודוקרת עד אימה. לקח לו כמעט שלוש שנים ארוכות ומתסכלות להגיע למסקנה שאם הוא רוצה להביא אוכל הביתה ולשלם את שכר הדירה הגבוה הוא ייאלץ לוותר על כבודו ולחפש עבודה...אחרת. לא משנה מה. העיקר לעשות משהו עם עצמו. ולא שמזלה של אשתו היה טוב יותר. היא, הנגנית המוכשרת, המרצה המכובדת, נאלצה לעסוק שעות ארוכות מדי יום בלכתת את רגליה בין שיעורים פרטיים לילדים שגילם אינו עולה על שלוש עשרה, תמורת סכומים מעליבים.
לפעמים, בעיקר בשעות השקטות של הלילה, עלו בהם הרהורי כפירה על המהפך שעשו בחייהם בגיל כה מבוגר. אך הם התאמצו לנשוך שפתיים, להמשיך הלאה ולקוות שההמשך יהיה טוב יותר.
היא התעוררה עם הרגשה מוזרה. תחושות של בחילה צפו ועלו בה וגלים של חום שטפו את כל גופה. המיטה שלידה כבר הייתה ריקה ממזמן. 'אני חייבת קצת אוויר', חשבה לעצמה, ובכבדות איטית ניסתה להתרומם. זה לא היה פשוט עם הבטן הענקית הזו. כבר חמישה חודשים היא בשמירת הריון קפדנית. כמעט ולא זזה מהבית. נמנעת מכל מאמץ פיזי, כפי שהזהיר אותה הרופא.
הפעם אסור להם לפספס. א ח ת ע ש ר ה שנים הם כבר מחכים לילד הזה. כמה טיפולים וכמה ייסורים עברו בדרך. שלא לדבר על שני הריונות הנֶפֵל ממש ברגע האחרון. עכשיו כבר רואים את האור בקצה מִנְהֵרֶת הדמעות וכאבי הלב. שבועיים בלבד נותרו לרגע הנכסף של הלידה. במשך חודשים היא הייתה מבלה שעות בחלומות מתוקים על האוצר הקטנטן שתאחז עוד מעט בזרועותיה. ליד מיטתה הייתה ערימה גבוהה של קטלוגים של בגדי ילדים ועגלות שנהנתה לעלעל בהם, מנסה לדמיין בהנאה איך ייראה בהם הילד. התינוק שֶלָה!
היא עמדה בסלון שטוף השמש, משקיפה לעבר הגינה הפורחת. היא ידעה שבשלב כזה של ההיריון לא עוברת שעה מבלי שהאם תרגיש את תנועות העובר בבטנה, אלא שמשום מה הבוקר הוא היה שקט לגמרי. ואז פתאום זה הגיע. כאב חד מסוג שלא הכירה עד היום, מפלח את בטנה וחודר בחדות לאורך גווה. היא הרגישה מסוחררת ונאחזה בקושי בשולחן הסלון, מתאמצת לא ליפול.
'משהו לא בסדר', התבהרה התובנה המאיימת במוחה מבעד לענני הכאב, 'אני חייבת להגיע דחוף לחדר מיון'.
היא חטפה את מפתחות הרכב ואת הטלפון הנייד וגררה את עצמה לעבר דלת הכניסה, תוך כדי שהיא מחייגת לבעלה.
צליל ראשון, צליל שני...צליל רביעי.
אין תשובה.
היא נכנסה לרכב והתניעה ושלחה לו הודעה כתובה.
קצרה.
מתחננת.
'בבקשה תענה לי עכשיו. דחוף!!!!'
ישיבת הדירקטוריון התנהלה בעצלתיים. פרטיהם של ארבעת המועמדים לאייש את תפקיד מנהל בית החולים עברו בין חמשת היושבים סביב השולחן העגול. שלושה חודשים חלפו מאז פרישתו לגמלאות של המנהל הקודם, וטרם נמצא מי שייכנס לנעליו הגדולות. הישיבה התארכה אך גם הפעם אף אחד מהמועמדים לא נראה להם במיוחד.
פעמיים הרגיש את הרטט בכיסו אך התעלם ממנו. הוא היה שקוע כולו בניהול הישיבה ובחינת הנתונים. ואז, ללא סיבה מיוחדת, הציץ לרגע במסך המכשיר השחור שבכיסו ופניו שינו בפתאומיות את צבעם. הכיסא נפל לאחור כשזינק ממקומו בבהלה, זורק אחריו בחופזה "אשתי...דחוף...קרה משהו...". הוא ויתר על המעלית ושעט במורד המדרגות בפראות, כמעט דורס שני עובדי ניקיון שנקרו בדרכו. כבר הספיק לחצות את הרמזור הראשון באדום, כשנשם לרווחה לשמוע את קולה הרועד בטלפון. היא ניסתה להסביר לו מה קורה ואיפה היא נמצאת אבל הקו היה חלש וקטוע. הוא ניסה לצעוק לה בחזרה "את מסוגלת בכלל לנהוג?! להזמין לך אמבולנס?!", אבל כל ששמע בתגובה היה את הצעקה שלה ושבריר שנייה אחריה קול נפץ של התרסקות.
הקו ניתק.
עיניו של המוקדן סקרו במהירות את מסך המחשב שמולו, אך התברר לו שכמעט כולם תפוסים. שתי הניידות לטיפול נמרץ היו עסוקות בתאונת דרכים מרובת נפגעים, וכל ה'לבנים' היו מפוזרים במקרים שונים ברחבי העיר. נותרה רק אפשרות אחת. 'זה מה יש', מלמל לעצמו, 'הוא יצטרך להסתדר', ורכן לעבר המיקרופון. 'צוות 12 לאמבולנס', נשמעה הכּריזה ברחבי התחנה.
הוא עלה לרכב הלבן בהתרגשות ולקח את מכשיר הקשר לידו. רק אתמול סיים את קורס נהגי האמבולנס, וזו לו טבילת האש הראשונה. מעניין מה יפילו עליו עכשיו, הרהר בסקרנות מהולה בדאגת מה, והשיב בציפייה "12 שומע".
ההגעה ליעד הייתה החלק הפשוט. לא הייתה הרבה תנועה ותוך חמש דקות חצה את חצי העיר באורות מהבהבים וסירנה. לא היה קשה לזהות את המקום. חבורה של עוברי אורח סקרנים עטתה על הרכב, שחציו הימני היה מרוטש על גדר האבנים שבצד הדרך. הוא פילס לעצמו דרך בין האנשים סוחב איתו את תיק ההחייאה וארגז התרופות. האישה ההרה שנגלתה לעיניו הייתה שרועה לאורך שני מושבי הרכב הקדמיים כשהיא במצוקה נשימתית וזועקת בהיסטריה. המושבים היו מוכתמים בדם מהול בנוזלים אחרים.
'רק שלא תהיה לי פה לֵידָה עכשיו', הרהר בדאגה, מנסה לארגן את מחשבותיו ולהתעלם משלל העצות ששיגרו לעברו עדר המתקהלים שמאחוריו. אלא שדי מהר חש שההיסטריה הכללית מדביקה גם אותו. הוא קפץ מדבר לדבר, מתאמץ להיזכר מה צריך להיות הצעד הבא, כשהוא מנסה ללא הצלחה כבר בפעם הרביעית לתקוע את מחט העירוי בזרועה של האישה.
כשפתאום היא התחילה לצעוק "הוא יוצא, הוא יוצא!" הוא חשב שהוא הולך לפרוץ בבכי. 'מה לעזאזל עושים עכשיו?!'
לפתע הרגיש יד מונחת על כתיפו, וקול סמכותי במבטא רוסי אמר לו רק מילה אחת.
"זוז".
עוד שעתיים נשארו לו לסיום המשמרת. הוא נאנח וניגב את מצחו המיוזע, גורף עוד כמה עלים יבשים ועטיפות חטיפים שהשליכו ילדים אל תוך כף המתכת הגדולה. הוא המשיך להתקדם במעלה הרחוב, כששם לב להתגודדות האנשים הצועקים ולאורות האדומים המהבהבים של הרכב הלבן שחנה לידם. הוא כבר נתקל באירועים מן הסוג הזה אבל הפעם הייתה לו תחושה שמשהו פה שונה. ככל שהתקדם לעבר המוקד הרועש, גורר אחריו את הפח השחור הכמעט מלא, ליבו האיץ את דופקו. כשהגיע הספיק לו מבט מהיר אחד להבין שהעניינים פה יצאו לגמרי מכלל שליטה. בביטחון ובסמכות שיש רק לסגן מנהל בית החולים הגדול ביותר בלנינגרד, עיר שמספר תושביה עולה על שישה מיליון, שכח פתאום שהוא בסך הכול מנקה רחובות מטעם העירייה. הוא חלץ מעליו את כפפות הבד העבות והמטונפות, והזיז מעל האישה ההרה השוכבת את האיש הצעיר. ממראה פניו של האחרון נדמה היה שעוד שנייה שגם הוא מצטרף אליה. "כפפות בבקשה", אמר בקול שהדליק בתוכו ניצוץ ישן, ובהתרגשות שהזכירה לו את ניתוח הלב הראשון שביצע, השחיל בניסיון הראשון את העירוי לזרועה של האישה שעמדה על סף עילפון.
זו לא הייתה לידה רגילה.
היולדת הייתה פצועה ואיבדה נוזלים, והתינוק, שראשו כבר התחיל לבצבץ החוצה, היה כחול לגמרי. הוא ניגש מייד למלאכה והשחיל את זרתו לצד צווארו של התינוק, מסיר מעליו את חבל הטבור שחנק אותו.

הוא הצמיד את אוזנו לפיו הזעיר של הייצור הקטן.

לא נושם.

הוא משך אליו את תיק ההחייאה ושיגר פקודה לאיש הצעיר שעמד לידו: "ארגז התרופות, בבקשה".
הוא נסע כמו מטורף. מחשבות איומות התרוצצו במוחו, עפות מצד לצד, כאילו מתנפצות על דופנות ראשו, שעמד להתפוצץ. 'לא הייתי צריך להשאיר אותה לבד', 'שרק לא יקרה שוב. לא נוכל לעמוד בזה בפעם השלישית...', 'אם משהו רע יקרה לה זה יהיה הסוף שלי', חלפו הדמיונות במוחו, כל אחד גרוע מקודמו. כשהגיע בסופו של דבר אחרי שלושים וחמש הדקות הארוכות בחייו לאזור מגוריהם, לא מצא דבר מלבד הרכב שלה, מרוסק בצד הדרך.
'איפה היא? לאן לקחו אותה? והתינוק? הוא חי?'. הוא הסתכל מצד לצד זועק למענה, אלא שלא ידע מי יעזור לו. לפתע זיהה דמות מוכרת במעלה הרחוב.
לקחו עוד חמש עשרה שניות עד שמבטיהם הצטלבו. שוב. הוא הרים את משקפי השמש והעיניים הירוקות המבוהלות פגשו בעיניים אפורות שברק של שמחה מתנוצץ בהן.
"הכול בסדר. סע לבית החולים", הוא שמע קול מרגיע.
הוא לא המתין ליותר מזה וטס קדימה.
בכניסה לחדר המיון עצר אותו רופא שזיהה מי הוא וקרא לו לבוא אחריו. "מה המצב, דוקטור?!" הוא אחז בכתפיו כמעט מנער אותו, " אשתי? היא חיה? והתינוק? דבר אלי, מה קורה". הגבר בן השלושים ותשע, זה שאמרו עליו שזורם לו קרח בורידים, איש העסקים הקשוח ומנהל הדירקטוריון שמאות עבדו תחתיו, נראה עכשיו כמו ילד קטן. מבוהל, חלש וחסר אונים.
הרופא הוביל אותו אל תוככי המחלקה ולקח אותו אל המיטה הקטנה שבה שכב ייצור זעיר, ורדרד ומתוק. ישן בשלווה.
הבן שלו...
"ואשתי?" קולו נשנק.
"אל תדאג, היא תהיה בסדר גמור".
דמותו של האיש בחלוק הלבן היטשטשה מבעד למסך הדמעות שהציף את עיניו. "איך אני יכול להודות לך דוקטור?" שאל, "אני חייב לך את...הכול".
"לא לי", הייתה התשובה. "למישהו אחר".
השמש כבר שקעה ויום העבודה הארוך הסתיים בסופו של דבר. הוא החזיר את הציוד למקומו ויצא מבניין המועצה אל תוך חשכת הלילה הקרירה.
כמו תמיד חלפה במוחו ההתלבטות הרגילה - באוטובוס או ברגל?
כמו תמיד, סגר את מעילו, יישר את כובעו, והתחיל בצעידה של שלושים הדקות לכיוון הבית.
'חמש וחצי שקל, איך אומרים פה בישראל' הרהר לעצמו, 'זה לא הולך ברגל...' זה היה נשמע לו מצחיק משום מה אבל היה עייף מדי בשביל זה.
הוא הספיק לצעוד פחות מדקה כשרכב כסוף שכיסויי ניילון עוד עטפו את מושביו עצר לידו.
ואז, בפעם השלישית, עיניהם הצטלבו.
הוא ראה ברק מיוחד שנצץ בעיניים הלחות של הנהג שהזמין אותו בקול רך. בצליל שכבר לא נשמע מפיו הרבה זמן: "עלה, בבקשה, דוקטור. אולי תקדיש לי כמה דקות עד שנגיע לבית שלך. רציתי לעניין אותך באיזו הצעת עבודה..."
(חברים מקשיבים)

קצת ארוך..אבל מהמם..

*בטעות נשלח לי לפני שכתבתי*

חח קראתי שניה לפני שיצאתי לעונג שבת וכולי התלהבתי..

זה מחברים מקשיבים..אבל לא משנה..
ובמרום להתלונן ולהגיב כמו לויודעת מה..
תביאו סיפורים.. ואז נדבר..

ואני כן מביאה דבברים!

הקופסא / אנונימי

קיבלתי את הספור מחבר שהיה צריך להחליט החלטה. אמרתי שגם לי יש החלטות להחליט. הספור מספר על אם שהענישה את בתה בת החמש, על שבזבזה גליל שלם של נייר עטיפה מוזהב. באותה התקופה הכסף בביתם היה מצרך נדיר. היא התרגזה עוד יותר כאשר גילתה שהילדה השתמשה בנייר העטיפה בכדי לעטוף קופסא, שאותה הניחה מתחת לעץ חג המולד.

למחרת בבוקר, הביאה הילדה את הקופסא לאמה ואמרה:
"אמא, זה בשבילך."
האם אמנם הייתה נבוכה מתגובתה המוגזמת מוקדם יותר, אך כעסה ניצת שוב כאשר גילתה שהקופסא ריקה. היא אמרה לבתה בטון חמור:
"האם אינך יודעת גבירתי הצעירה, שכאשר נותנים למישהו מתנה, אמור להיות משהו בתוך הקופסא?"
הילדה פרצה בבכי ואמרה:
"אבל אמא, היא לא ריקה! אני הפרחתי נשיקות לתוכה, עד שהתמלאה."
האם נשברה. היא כרעה על ברכיה וחבקה את בתה הקטנה, אחר כך התחננה שתסלח לה על הכעס וחוסר המחשבה.

לא הרבה אחר כך נהרגה הילדה בתאונה, והאם שמרה את הקופסא ליד מיטתה במשך כל ימי חייה, ובכל פעם שהייתה עצובה או בקשיים הייתה פותחת את הקופסא ונוטלת נשיקה דמיונית מתוכה ונזכרת באהבה של בתה הקטנה.


במובן מסוים, כל אחד מאתנו, מקבל קופסא מוזהבת של אהבה ללא תנאי ונשיקות, מאוהביו, חבריו, משפחתו, ואלוקים. אין רכוש יקר יותר מזה..
לכן, ברגעים הקשים בחיינו, כשקשה לנו ואנחנו עצובים, ונדמה שהעולם יסתדר טוב בלעדינו.. אל נא נשכח, שיש אנשים שאוהבים אותנו, שבשבילנו הם העולם.. ולא בטוח שהם יסתדרו...