יש לי ילד בן 5 שיש לו חבר בן 5.5 אבל הרבה יותר "חזק" ממנו, והילד הזה גם מאד מתוחכם. יש לו נטיה להשתלט ולהיות זה שמחליט, וזו התמודדות טובה מצד אחד לילד שלי.
הילד שלי מאד מחזיק ממנו ורוצה להיות בקרבתו.
אותי זה משגע שפעם הוא"חבר" של הילד שלי ופעם לא. והילד שלי - לפי הקריזות שלו! לוקח מה שמקבל. הוא כאילו מעדיף את המעט שיש. קשה לי לראות את הילד שלי "מנוצל". יום אחד הילד שלי פגש אותו עם עוד ילד, גדול יותר, ושניהם יחד הציקו לילד שלי ובעטו בו.
יש בי צורך לומר לילד שלי: "כשבועטים בך - תתרחק" ויש בי גם צורך לעשות דה-לגיטימציה לילד הזה.
כשאני הייתי ילדה, מי שהתעלל בי - התרחקתי ממנו. קשה לי לראות את הילד שלי נופל שוב ושוב בפח.
מצד שני אני שואלת את עצמי, האם ככה זה יחסים בין ילדים ועלי לקבל את זה?