רחוב שומם אל מול מכוניות שכבר העלו אבק.
האספלט כבר החל לזעוק והגיש טופס העברה.
האם זה רק אני או שאף אחד לא שומע את ציוץ הציפורים?
שבע בבוקר.
בבית המשפחה השעון מעורר מצלצל, קום! הוא דורש.
לעוד יום של פחד, האם אהיה אני הבא בתור?
מעיר את רון הקטן, והוא בשלו..
"אבא! לא רוצה ללכת היום"
"יאללה חמודי, צריך לקום החבר'ה בכיתה כבר מחכים".
והוא עונה "איזה חבר'ה? הם מזמן הפסיקו להגיע.."
ואז אני נכנס לקונפליקט ההורה:
להיות האבא הרע (חינוך זה לא טוב?) ולא להישבר אל מול תחנוני בני?
או שמא אני צריך להיות האבא הטוב ולאפשר לו להישאר בבית..?
אני בורח מהחלטה, ונותן למנהלת להחליט.
"רק אם אמא מסכימה אני אומר..."
הוא נשבר ומתחיל להתלבש...
אני עובר למטבח, מרתיח את המים, מספיק עוד לצעוק. "מיכלי? התעוררת?"
מוזג את המים לכוסות כשברקע מתחילים להקרין את סרט האימים.
"צבע אדום, צבע אדום" עולה ויורדת האעזקה ללא רחמים, בלי טיפת התחשבות, במי?במה? ובזמן.
בני זועק מפחד.. אאבבאא!!! אני רץ לחדרו נשכבים יחד מתחת לשמיכה ומחכים שהכל יעבור.
"אבא מתי זה יגמר?" שואל רון הקטן. שאלה טובה אני מפטיר בשקט.
חוזרים לשיגרה, מיכלי נושקת לי לפני שהיא יוצאת לכיוון בית הספר עם הקטנצ'יק ואני שהנני מתפרנס מכתיבה יושב במרפסת אל מול מה שהיה פעם עץ יפה ועכשיו, הוא חרוך עד לשורשיו.
עכשיו נופל לי האסימון! האם גם מה שקרוי בלעז "בית הנבחרים" שרוף\רקוב מהשורש?
כמה עוד נחכה ונאמין? אבל מחשבה זו חולפת במהרה.. הרי זה לא יעזור להתעצבן.
פותח את המחשב וכותב. כל מילה פיסקה ופסיק שיוצא לי.
יש לנו צבא חזק.
אני מנסה לעודד את עצמי. הטלפון קוטע את חוט המחשבה.
מיכל על הקו, ובקול שבור היא מבשרת "דוד! עוברים ולא חוזרים!"
-"מיכלי? אפשר לדבר על זה כשתחזרי?"
-"כן" היא עונה.
אני חוזרת עכשיו.
את המחשב אני מכבה, שום דבר כבר לא יצא היום...
מכין שתי כוסות קפה.
הפעמון מצלצל, זאת מיכלי. מרגיש את הלב מפרפר ויודע שהפעם... זה סופי.
שבועיים אחרי, דירה חדשה, מקום חדש, אנשים חדשים. ונשארנו רק עם זכרונות ישנים שנשארו
צרובים בבשר הדם.
עוד משפחה נשברה.