סיפור יפה שיעלה לכם קצת מחשבהה.. תקראו=]=]
תכירו את אלרועי . אלרועי הוא בחור נחמד, לומד בישיבה תיכונית. לאחרונה הפך להיות מדריך ופתאום התפילה שלו התארכה פלאים, הכיפה גדלה בכמה סנטימטרים ואפשר לצפות בו פותח ספר קודש מידי פעם.
ואת נשמת אתן מכירות? גם כן, חמד של בחורה, לומדת באולפנה. לאחר שנהייתה מדריכה הרצפה סביבה תמיד נקייה כי החצאית שלה משמשת גם בתור מטאטא. אותה תוכלו לזהות על פי ספר התהילים בו היא קוראת במרץ.
המלחמה היום יומית שלנו עם יצר הרע היא עבודה קשה ומתישה. לא פעם אנחנו מרגישים חסרי כלים מול המתקפה הגדולה שהוא עורך מולנו.
היצר הרע שלנו מכסה את העולם הפנימי שלנו בכל כך הרבה בוץ שלא תמיד אנחנו מסוגלים לראות אותו. כך, נוצר מצב שהעולם בחוץ הרבה יותר מעניין מאשר בית הכנסת, קל יותר לרבוץ מול הטלוויזיה מאשר להתפלל ויותר כיף לשחק כדורגל מאשר לשבת ללמוד דף גמרא.
בכלל , כל התקדמות קטנה דורשת ממנו קרב ארוך – שום דבר לא בא בחינם. ההחלטה שהיום אנחנו לא יורדים על חבר או שמקדישים עוד שתי דקות לברכת המזון, לא באה בקלות. ידוע שכל פעם שיהודי רוצה להתקדם שלל של מניעות יורדים לעולם רק כדי לעצור אותו.
אבל בכל זאת אנחנו רוצים להתקדם !
כדי לעשות את זה אנחנו נצטרך לאזור את מלוא כוח הרצון שלנו ולצאת למלחמה ארוכה ומתישה. אבל מעבר לזה נצטרך להיות חכמים. הקב"ה שותל בעולם גם כלים לעזור לנו, מקפצות שמאפשרות לנו לעקוף חלק מהקשיים.
שמעתי לא מזמן על מדריך אגדי, שאחד מהחניכים שלו, שכבר נכנס להדרכה, ניגש אליו עם בעיה – החניכים לא מתפללים. "איך מעבירים את חשיבותה של התפילה?" שאל המדריך הצעיר.
"יש לי פיתרון" ענה המדריך האגדי, " אבל הוא לא מתאים לכולם".
"לא נורא" שמח החניך לשעבר "גם פיתרון חלקי הוא פיתרון, מה צריך לעשות?".
כולנו יודעים שכשאנחנו מתחת לזכוכית מגדלת אנחנו מתנהגים אחרת. כשאנחנו יודעים שמסתכלים עלינו, כשאנחנו משמשים בתור דוגמא אישית, אנחנו מנסים יותר. התופעה שכתבתי עליה בהתחלה נפוצה מאוד ובוודאי מוכרת לכולם. אז נכון שאפשר לטעון שזו צביעות, אבל אני רוצה לטעון שזו הזדמנות.
אני מכיר אדם שנולד בחו"ל וחזר שם בתשובה כשהדבר שהכי דחף אותו לעשות שינוי בחייו זה העובדה שהפך להיות מדריך בבני עקיבא. הוא נוהג לומר שלא קל להחליט שמהשבוע אני שומר שבת – מה בין השבוע לזה שלפניו? למה אם הדלקתי את האור שבת שעברה, השבת לא? ההדרכה חייבה אותו להחליט היכן הוא נמצא , היא הכריחה אותו להשתנות עכשיו.
כולנו מסכימים שזה לא צביעות מצידו – ככה הוא באמת רצה, ההדרכה רק נתנה את הדחיפה לה הוא היה זקוק.
אז למה בתפילה זה לא ככה?
ההדרכה או כל תפקיד פומבי אחר צריכה לשמש אותנו בתור כלי. כשאני לעצמי אין מה שיחזיק אותי, אין מה שיחייב אותי להשתנות. כשאני נבחן על ידי אחרים אני יכול לנצל את ההזדמנות לעשות שינויים ולהתמיד בהם ועל ידי כך לקנות הרגלים שיישארו גם אחרי שארד מהבמה הציבורית.
אבל אני לא מדבר רק לבעלי תפקיד זה או אחר (שלהם יש גם סיעתא דישמיא מיוחדת, אבל זה לא המקום להאריך בנושא) כל אחד יכול להשתמש בכלים חיצוניים על מנת להתקדם. אנחנו מאוד אוהבים לזלזל באנשים שעושים תנועות חזקות בתפילה – אבל זהו כלי נהדר להכריח את עצמי להתרכז – הידיעה שאנשים חושבים שאני עושה את זה . הגדלת הכיפה או הארכת החצאית משדרים יותר מאשר דוסיות מוחצנת. המעשים האלו יכולים לומר שאני מבקש להתקדם. אדם שסביבתו מעריכה אותו בדרגה רוחנית כזו או אחרת נדחף לעמוד בצפייה של הסובבים אותו ומחוזק מפני מבחנים שונים שמוצבים לפניו.
ומעבר לכל הדברים האלה, מעשים ומאפיינים חיצונים יכולים להיות אמירה לאדם עצמו, מעין קביעת עובדות בשטח. ברגע שאדם מצליח להכניס לתודעה שלו שהוא נמצא בדרגה רוחנית יותר גבוה הוא גם יצליח להגיע אליה.
נכון – כל הדברים האלו הם דברים חיצוניים,
אמנם צריך להיזהר לא להפוך את החיצוניות למרכז – צריך להיות מכווני מטרה. המטרה אינה להראות טוב בעיני אחרים, זה רק כלי.
כדי לוודא שזו באמת המטרה שלנו ולא סתם תרוץ, אפשר להשתמש בכלי אחר – חשבון נפש. לקבוע זמן, פעם ביום, שבוע, חודש שבו אני בודק את עצמי. זמן בו אני מזכיר לעצמי למה אני באמת עושה את הדברים האלו. באותו הזדמנות צריך גם לבדוק שלא הגזמנו וטיפסנו על סולם שהוא קצת גדול עלינו. המעשים שאנחנו עושים צריכים להעלות אותנו במדרגות, לא להפיל אותנו לתהום.