בננות אתם זוכרות שבסמנריון דסי(אין לי מושג מה שם משפחה שלה) העבירה לנו שיחה על הבית קפה וכל מה שקרה לה הילדים עם התסמונת דאון וכו'...

קיצור היום היא העבירה באולפנה שלנו שיחה והיא אמרה שאם משהי רוצה להתנדב במשהו שקשור לילדים עם התסמונת דאון שתבוא אחרי השיחה באנו אליה שלוש חברות שלי ובקשנו להתנדב קיצור מה מתברר?

שמארגנים שלוש ימים מחנה לילדים עם התסמנות דאון בחופשת סוכות באולפנה שלנו ואנחנו(מי שהתנדבה) בעז"ה תהיה המדריכה שלהם שלוש ימים לטייל איתם להפעיל לעשות קצת שמח:]

הולך להיות אחד הדברים הטובים והכייפים שעשיתי!!

זה כמו להיות צמאה במדבר גדול ומישהו מביא לך מים אבל רק טיפה קטנה.

או שהוא מביא דווקא בקבוק ענק ואת שותה ושותה ושותה ולא רווה.

חסדים.

ה׳ חסיד וגומל באופן שאין לשער.

תאמינו. אתם לא יודעים כמה טוב עוד לפניכם. 

1. הוא חזר לארץ וזה עושה לי קשה אפילו שחשבתי שהתגברתי עליו. לעזאזל מה עשיתי לעצמי.

2. ראיתי את כל התמונות והסירטונים האפשריים. דברים מזעזעים. הרגשתי צורך לראות את זה. מין אובססיביות שנכנסה בי. מקווה שזה לא יגבה ממני מחיר יקר מידי. לעזאזל מה עשיתי לעצמי.

3. אני כל היום בבית. רוב הזמן במיטה. לא יודעת איך להרים את עצמי לעשייה. בכללי בתקופות בחיי שעשיתי דברים משמעותיים זה כי אמרו לי, כוונו אותי, דרשו ממני. אני לא יודעת *ליזום*.

4. גם אין לאן לצאת. אין לי חברות בעיר הזאת. אני לא יודעת לתקשר יותר מידי עם אנשים חדשים. באלי לעוף מפה. באלי מסגרת שתכריח אותי ליצור קשרים.

5. החברה הטובה שלי התחתנה, עברה לגור בחול, ובקושי עונה לטלפונים. מותר לי להתאבל?

6. החרדות של הימים הראשונים זה דבר שחשבתי אז שלא יעזוב אותי. חשבתי שלעולם לא אוכל להרדם בשקט. והנה הם עזבו. חוץ מהרעש של המטוסים ומסוק פעם ביום לא מרגישים שיש מלחמה.

7. גם היה מפחיד לראות את אבא ככה. יום ראשון שעבר היה פשוט זוועה.