רוז אומללה,

בסוף השבוע שעבר, לקראת צהרי היום, נמסר לנו כי משו מהירקון את המזוודה האדומה המכילה את אשר נותר ממך, רוזי, הילדה של כולנו.

מהרגע ההוא אינני מוצא מנוחה לנפשי, כי את התחושות של ילד כלוא חוותי גם אני. אך הבדל עצום בין נסיבות חיינו. אותי הכניס נפתלי אחי שיחי' לתוך שק ונשא אותי על כתפו במסירות נפש עילאית במטרה אחת בלבד: להציל את חיי מידי הנאצים שרדפו אותנו עד כלות. הוא עצמו היה נער כחוש וצנום, בהעדר תנאי מחייה בסיסיים,ולא היסס לסכן את חייו בנשיאת אחיו הקטן בתוככי השק. רק בהגיענו אל מחנה הריכוז בוכנוואלד, שם נדרשנו להטיל את כל המיטלטלין אל התנור כדי למנוע הפצת מחלות, לא הייתה ברירה לנפתלי אלא ללחוש לעבר השק: "לולק, חוטש טוטאי". כלומר: לולק, בוא הנה.

בזכות כליאתי בשק נתקיים בי הכתוב: " אל תשלח ידך אל הנער", ואחי היקר היה המלאך שנשלח משמים למלט את אחיו בן השבע ממות אכזרי.

גורלך רוזי, לא שפר עלייך כגורלי שלי. שום מלאך לא נשלח להצילך. על פי הידוע, היה זה דווקא הסבא שלך – ואולי גם בידיעת אמא שלך – שתחב את גופך הרך לתוך המזוודה האדומה והשליכה למעמקי הירקון. אני מבין היטב את תחושותייך בשעה האחרונה. אני רואה את מבטך בעיניים העצובות והמבוהלות שראו את קירות המזוודה בטרם נעצמו לנצח. אני שומע את זעקותייך, אותן לא שמע איש בשעה שניתן היה להצילך. אני מתאר לעצמי כי שאלת את השאלה של כולנו: למה? מה עשיתי רע כל כך שמגיע לי סוף אכזרי כל כך בגיל רך שכזה?

אני, לולק, שואל שאלה אחת נוספת: מה קרה לנו? הרי בשעה שהייתי בשק – לפני יותר מ-60 שנה- היינו עם של קורבנות. מה קרה שיצאו מקרבנו מרצחים שאינם חסים אפילו על ילדים קטנים, שאינם חשים חמלה כלפי פרי בטנם? איך כהו חושינו ונאטמו אוזנינו ואין אנו קולטים את הזעקה ההיסטורית: "קול דמי אחייך צועקים אליי מן האדמה"?

ייתכן וקורבנך,רוזי, לא יהא לשווא אם כתוצאה מהאסון נהיה ערים יותר, רגישים יותר, רחמניים יותר ומעורבים בכאב זולתנו, ובפרט כאבה של ילדה עצובה וחסרת ישע המסיימת את חייה, ברשעת הקרובים לה, במצולות הנהר.

אילו אני במקומך, רוזי, הייתי צועק בשארית כוחותיי אל העולם כולו במילותיו של איוב: "ארץ אל תכסי דמי ואל יהי מקום לזעקתי!"

נוחי בשלום, רוזי, ואנו לא ננוח ולא נשקוט עד כי ייערך חשבון נפש נוקב ויופקו הלקחים להבטחת שלום ילדינו מעתה ועד עולם.

ישראל מאיר לאו (לולק)