זה חמש שנים, הידידות היא מרכז עולמם.
"הייתי קשורה אל אוהד והוא אלי,ידידות של אמת שררה בינינו, היא נבעה מלב אוהב,
היא לא ידעה גבולות ומיצרים כי לא היו לה תחומים באהבה שלנו"
מידי ערב היו יוצאים אוהד ושרית לטייל במשטחי הדשא שברחוב, הם הדריכו יחד בתנועה וזה היה החוט המקשר בינהם.
אוהד, בן יחיד, למד בתיכון עירוני דתי שבחיפה.
שרית ג"כ למדה באותו תיכון, בסה"כ חמשושים היו אך מבחינה רוחנית...גם מעבר לזה.
בכל שבת אחב"צ היו שניהם עומדים עם חניכיהם במפקד ומחייכים חיוך שאיפיין אותם, כולם העריכו אותם ואלו שלא-
למדו להעריכם עם הזמן-הגיע להם, הם השקיעו המון למען חניכיהם.
בתחילה שראו את שרית ואוהד מטיילים יחד, התגובה הראשונית אכן הייתה תמיהה אך במחשבה שניה ניתן היה להבין שבעצם הם מתאימים זה לזה.
ואכן באמצע החמישית כרתו הם ברית ידידות, אהבו זה את זה ומאותו זמן תמיד היו יחד..
מכינים שיעורים,מתכוננים למיבחנים, מכינים פעולות, מעודדים, נעזרים, כועסים ורבים, אבל העיקר-להיות ביחד!
בשעת צהריים של יום שישי אחד קיבל אוהד טלפון משרית: "אוהד, עומדים לנתח אותי בריאות, הניתוח מסוכן,
אני ידעתי עליו לפני כחודשיים, לא סיפרתי לך כי הייתי זקוקה לאהבה ולעידוד שלך ורציתי שתמשיך לפחות עד עכשיו להיות שלי,
אבל עכשיו אם במקרה יקרה לי משהו,תמשיך להיות אוהב..וחייך, כי כולם מצפים ממך להרבה.
המשך להוביל את "מעלות" בדרך ששניינו התחלנו בה.." והטלפון ניתק.
אוהד לא יכל להגיד אך השתיקה אמרה רבות.
הוא רצה להגיד לשרית שהיא תחלים, ושהוא לא יעזוב אותה וששניהם ימשיכו להדרך את "מעלות" אבל הוא לא יכל,
המילים נעצרו שם בפנים בתוכו עמוק עמוק.
הניתוח עבר ואף הצליח ומאז במשך ארבעה חודשים לא ראו את אוהד ושרית בסניף, ברחוב, אוהד היה אצלה כל יום קבוע,
הוא הסביר לה את החומר הנלמד, סיפר חוויות וכמובן שעודד אותה...
שרית שמחה שהוא לצידה אך בכל זאת הזכירה לו שהיא במצב לא הכי טוב ושאולי ילך לבת אחרת, אך הוא סירב..
הם אהבו אחד את השני וזה הספיק..!
שרית הבריאה והם חזרו למסלול הקודם: לימודים, טיולים, הדרכה והרבה חיוך ושמחה.. עד אשר בגיעה הפרידה הפיזית,
אוהד הלך לנח"ל ושרית שירתה כאחות במסגרת ה"שירות הלאומי"- אך הידידות לא נסתיימה, להפך התהדקה רק יותר,
היו מכתבים, טלפונים, בחופשות היו המון פגישות והמון המון מבטים ושיחות ארוכות,
הם ידעו שבעוד מספר שנים הם ינשאו כי הם חברים כמעט 5 שנים.
והנה הגיע החורף, עבר שבוע ועוד שבוע, חודש וכמעט שלושה, אין מכתסים מאוהד,
אין טלפונים אבל הביתה הוא כותב ולכן אין מקום לדאגה... "אבל למה הוא לא כותב? זה נגמר? לא!
בוודאי, הוא עסוק, אבל הביתה הוא כן כותב, כיצד זה יתכן?"
שם בנח"ל אוהד כבר פחות מחייך, הוא חושב האם לכתוב לשרית? לספר לה את האמת? או לנסוע הביתה ולספר לה בע"פ?...
קשה, קשה להחליט.
בבית החולים אומר אוהד לאימו:
"אל תספרי לשרית כלום, אני מבטיח שמיד אחרי הניתוח ארים טלפון אליה ואספר לה שאני עדיין אוהב אותה ולא שכחתיה,
ורק לא רציתי לספר לה קודם, רציתי שתוסיף לחייך גם כשהיא רחוקה ממני".
"שלום בני שמור על עצמך וה' ישמרך"-וכך הובל אוהד לחדר הניתוחים...
עד אותו זמן לא שאל שאלות, כנער צעיר, עיניים כחולות, מקובל, אהוב, היה הכל ברור לו, העבר היה ברור לו, כמוהו-העתיד.
שש שעות חלפו והניתוח נגמר.. אוהד הובל לחדרו- קומה 9 חדר מספר 619-שם חיכו לו אביו ואמו.
אוהד החל להתאושש ורצה לצלצל לשרית אך אמו החזיקה מכתב ממנה ובקשה ממנו רשות לקרוא בפניו את המכתב:
אוהד שלום!
מה נשמע ואיך המרגש?
אצלי בסדר גמור, אבל עצוב כי בזמו האחרון לא היו מכתבים ולא טלפונים ממך. מה קרה? החלטת לנתק את הקשר בינינו?
אני מקווה מאוד שלא.
אצלי במחלקה לא כ"כ טוב, כבר יש 3 נשים שמצאו את מותן אך גם החלו לשחרר מספר רב של חולות שעעבו את של הסכנה,
זו הרגשה נפלאה לשחרר הביתה אנשים בריאים, וכמה החיוך עוזר להן להתעודד ולהריגש טוב יותר.
הגשם יורד ברחובות וקר מאוד ביחוד בערבים, אצל ג"כ קר? אני מקווה שאתה מרגיש טוב ומרוצה מעצמך,
אני התעודדתי, אם לא ממך אז מהתמונה שלך, העיניים הכחולות הדבר הנפלא שאותו רואים למרחוק עודד אותי,
ואולי אגלה לך סוד: בזמן שרע לי ואני זקוקה לעידוד או לעצה הים הכחול, השמיים, העניים שלך הם שמחזירים אותי
לשלווה רוגעת ולא שום גבר אחר, העניים שלך, לא הייתי נותנת תמורתם כלום, הן יקרות בעיניי מאוד...
ומיצידי אם הדבר תלוי בי לא נפרד כי אני מאוד זקוקה למלאכים שלך, העניים..
שלך בידידות, שרית
אמו גמרה לקרוא את המכתב, נגבה את דמעותיה ויצאה מן החדר יחד עם אביו, רק האחות נשארה בחדר,
הביטה באוהד ושאלה "האם להשאר?"
"כן" ענה אוהד "את תכתבי בשמי את המכתב לשרית, ממני.." אוהד לא יכל לכתוב כיוון שהפך להיות עיוור...
הסרטן פגע בעיניו ולכן כדי שאוהד ישאר בחיים היו צריכים להוציא את עיניו, את היופי שבו, את הכחולות שדומות לים, לרקיע...
את אלה שנצצו למרחוק, את המלאכים שלו..
"אז תכתבי" ביקש אוהד.
לשרית יקירתי שלום!
אני מרגיש טוב ואפילו יותר מזה, צר לי על כך שלא כתבתי לך תקופה ארוכה אבל לא יכולתי לספר לך שחלית,
המחלה היא ממארת תקף אותי סרטן.
חמש שנים הינו ידידים, בעייני היו אלה ה5 שים החשובות והכי יקרות בעייני! אהבתיך,
הערכתי אותך ותסלחי לי אם אומר שרק אחר שכה אהבתיך,
ולא מלכתחחלה ומכיוון שזו חכמה להתאהב ממבט ראשון וחכמה שלי הייתה להביט בך הרבה פעמים גם במעלות
וגם בחסרונות ולמרות זאת לאהוב אותך...
השקעת בי המון ואולי יותר מידי אך כל עוד זה היה מכל הלב שמחתי והחזרתי שמחה, יושר ואהבה.
אבל כעתר רצה הגורל ו..עיוור אני עכשיו,אך אני עדיין אוהב אותך כמו בתחילה.
אני שמחתי שכתב לי, כי אלמלא המכתב הזה לא הייתי כותב את מה שאני כותב לך כאן והיה חבל,
אז טוב שזה ככה. אני יודע שאהבת אותי, נעזרת בי, היתה בינינו ידידות של אמת אך כל זה נגמר פה,
כואב לי לחשוב שאכן זה נגמר אך זו עובדה שאין להכחישה, הדבר הנוצך אבד לי. אני מודה לקב"ה שרק העיניים
שלי הלכו ולא כולי, אך עוד דבר הלך איתם הידידות שלנו. תמה ונשלמה תקופה יפה שלא אשכחה, אך כעת דרך צלחה לך.
חפשי בחורירא שמים, בעל עיניים,בחור עם מלאכים כמו שהיו לי או אולי טובים ויפים יותר, אבל אל תבכי כי עדיין אוהב אני אותך.
אני מרגיש שימיי ספורים כי החולשה גוברת עליי, אז זכרי לחייך, ולא לבכות, למען העיניים הכחולות שלי, אם לא למעני.
שלך...אוהד.
"יתקדל ויתקדש שמא רבא.." ארון המתים ובתכו אוהד מובל לאורך בית הקברות, עוד מעט הוא יכנס לבפנים.
העיניים של שרית מלאות דמעות, היא לא בוכה, היא מחייכת לעבר הקבר, אוהד לא מרשה לה לבכות, אך עמוק עמוק בפנים משהו
דופקה לה, משהו צובט חזק חזק.
ביום השבעה ימלאו לאוהד ולה 5 שנים של ידידות, הם יחגגו אך הפעם בנפרד, שרית בביתה ואוהד רחוק רחוק ממנה,
בשמיים הכחולים...
(
?