ריח טוב של מרחקים/זלדה;
"
משהו בתוכי
הוציא את ראשו מן הים
מתגעגע לקיום במילים.
עומדת אני כאותו קבצן
ועל לוח ליבי שיר
שמספר לכל עובר ושב
לכל רץ
על מחוזות כמוסים שבלב-
איזה טרוף
איזו בושה
להוביל זרים לשם.
גם השיר מבקש את נפשו למות,
כי עצים ואבנים נגעו בלא עדינות
בניגון.
השיר שעל לוח ליבי
עושה לי סימנים
שהשקיעה זרקה לו
טיפת זהב
כדי שאחזור ואשמח
אחזור ואשמח
בגשם שירד ביום שמש.
השיר לוחש אל נפשי:
אל תברחי,
אני שומע את צעדי ידידי.
מסוף העולם עד סופו
נודדים שירים
של כל עם ולשון
באים משלים ואותות,
ריח טוב של מרחקים
נודף מהם
אם לא נגעו בדרכם
בבאשת המים העומדים
או בדם.
אך יפה מכל השירים
הפרוכת הלבנה
שרקום עליה בחוט לבן:
לך דומיה תהילה
"
(זה יפה, המילים,
(לא רק של זלדה)
מרפא ומנחם
תודה
ו, סליחה
("הכאב שבתוכי
הוא רק מפני שלא מצאתי את דרכי,
...")
("כל מה שהאדם הוא יותר גדול, צריך הוא יותר לחפש את עצמו, יותר מסתתרת היא מהכרתו נשמתו העמוקה, עד שהוא צריך להרבות בהתבודדות, בהתעלות הרעיון, בהתעמקות המחשבה, בהשתחררות הדעה, עד שסוף כל סוף תתגלה אליו נשמתו, על ידי הזרחת קצת מזיוי אוריה..." (הרב, קובץ ח' פסקה קמ"ט)