רכוש נטוש
אלנור: "ואולם אומללה הייתה, כאילו נישואיה פחותים מערכה, מפני שנשים אין להן עמדה ולא כח: יופיין, הדרן וחינניותן הם שתופסים את מקום המעמד והמשפחה. עדינותן הטבעית, חוש חנן האינסטנקטיבי וזריזות שכלן, הם הם סימני המעמד שלהן, המשווים את נערת הרחוב עם הגבירה הכבודה ביותר. היא נשאה וסבלה ללא קץ, כיוון שראתה עצמה, כאילו נולדה לכל התענוגות והמותרות. סבלה מעניותו של ביתה, מקירותיו הדלים, מכיסאותיו הבלואים ומווילונותיו המכוערים. כל אלה הדברים, שנשים אחרות, בנות מעמדה, לא היו חשות בהם כלל, הציקו לה ועלבו בה. מראיה של הנערה ה... ברטונית..."
האם: מה?
אלנור: הברטונית.
האם: מה? מה?
אלנור: זה בלי ניקוד.
האם: אמרתי לך, אלינור, אם יש מילה שאת לא מבינה, פשוט תמשיכי הלאה. לא חשוב.
אלנור: לקרוא "הברטונית"?
האם: איך שאת רוצה תקראי. זה גם נכון מה שאמרת.
אלנור: מה?
האם: לעניות אין שום סיכוי. רק אם הן יפות. וגם אז. אמא שלי התחננה לפניי, שאני לא יתחתן עם אבא שלכם. אבל אני התעקשתי. מושבניק. דור שלישי. היא בטח מתהפכת בקבר, אם היא רואה אותי. נמשיך.
אלנור: נעשה קצת הפסקה?
האם: מה, למה? בואי אלינור, נשמע.
אלנור: כואב לי הגרון, אמא.
האם: אוי, אוי, מסכנה שלי. (דופקת במקל) עליזה!
עליזה: מה?
האם: תוציאי סיר, נעשה תה לאלינור. (עליזה מוציאה סיר, מניחה אותו ברעש על משטח השיש)
אלנור: אני לא רוצה תה.
האם: (לעליזה) לא את זה. קחי את הפינג'ן. (עליזה מוציאה את הפינג'ן)
אלנור: לא מזמן שתיתי.
האם: (לעליזה) תראי אם לא נשאר סימנים של קפה.
עליזה: לא נשאר סימנים של קפה.
האם: (לעליזה) תשטפי קצת, לפני שאת שמה מים.
אלנור: (לעליזה) אני לא רוצה לשתות.
האם: (לעליזה) שטפת?
עליזה: כן.
האם: את רוצה תה, עליזה? (עליזה לא עונה. שופתת מים) תוציאי ספל. (עליזה מוציאה כוס)
(בסבלנות) לא את זה. את הספל הגדול.
אלנור: זה מנפח לי את הבטן, כל היום תה.
עליזה: ראיתי אותך. הוא עמד והסתכל עלייך, כשקטפת את הפרחים. זקוף כזה. היד על המותן.
וראו עלייך, שאת יודעת שהוא מסתכל, אבל המשכת לקטוף עוד פרח ועוד פרח...
סוף סוף קורה משהו בבית הזה! ספרי, אלינור.
אלנור: פגשתי אותו על יד הדואר, והוא ליווה אותי הביתה.
עליזה: מה עשית בדואר?
אלנור: לקחתי את הביטוח לאומי.
עליזה: תיפגשי אותו?
אלנור: אני לא יודעת.
עליזה: את מאוהבת בו?
אלנור: מה פתאום.
עליזה:מה הוא אמר? הוא לא אמר כלום?
אלנור: הזמין אותי לבוא איתו בערב. יש סרט במתנ"ס. אימא לא תרשה לי.
עליזה: "אימא לא תרשה לי"! "אמא לא תרשה לי"! אם הוא היה מזמין אותי – הייתי הולכת. אני הייתי במתנ"ס.
אלנור: אני לא מאמינה לך.
עליזה: לפני שבוע הייתי. יצאתי שישנתם. תשאלי אותו, אם יש לו חבר בנימין. גם כן מהחיילים.
אלנור: אימא תהרוג אותך. היא תכף תיכנס. מה תגידי לה?
עליזה: על מה?
אלנור: אם מישהו יספר לה שהיית במתנ"ס. מישהו כבר יספר לה. במכולת. בקופת חולים. מישהו כבר יספר לה.
עליזה: מה יש לספר. רק אנחנו יושבות בבית. את רוצה לחכות, שתהיי זקנה ומכוערת, וכל מה שיהיה לך זה "חלומות שלא יתגשמו לעולם"? רקדתי עם הבנימין הזה. קרוב. כאילו במקרה. אבל ידעתי שזה בכוונה. שהוא רוצה. וגם אני רציתי שיגע בי. אותי לא יסגרו פה כמו תוכי בכלוב.
אלנור: אף אחד לא סוגר אותך.
עליזה: תברחי מפה אלנור, לפני שיהיה מאוחר מידי.
אלנור: להשאיר אותה לבד? עם העיניים שלה והרגליים שלה? היא רוצה שאני יהיה מאושרת. שיהיה לי בעל טוב וחיים טובים. תמיד היא אומרת את זה.
עליזה: תוציאי סיר. תשימי דבש. לנשום היא לא נותנת. מחר יזרקו אותנו לרחוב, והיא יושבת וקוראת סיפורים. מה עם העיניים שלך והרגליים שלך?
אלנור: אימא יודעת מה שהיא עושה. היא שומרת עלינו. כשכל האמהות הלכו לעבודה ולקולנוע, היא ישבה בבית וגידלה אותנו. ואת שתזכרי את זה תמיד.
עליזה: בסדר. אני אזכור. ואת תלכי למתנ"ס.
אלנור: לא.
עליזה: הוא לא הציע לך להתחתן אתו. בסך הכול הזמין אותך לסרט.ואל תבקשי רשות מאמא, כי היא לא תיתן לך.
(האמא נכנסת ומתיישבת בכיסא שלה)
עליזה: אלנור רוצה ללכת לסרט במתנ"ס.
האם: (מופתעת, לאלנור) מה פתאום סרט? (אלנור מושכת בכתפיה)
עליזה: בחור אחד מהמחנה הזמין אותה.
אלנור: אני לא הולכת.
האם: מי זה? איפה פגשת אותו?
אלנור: על יד הדואר.
האם: ברחוב?
אלנור: כן.
האם: הוא דיבר איתך אתך ברחוב? סתם ככה? מי הוא חושב שאת?
אלנור: אני לא הולכת.
האם: רואים עלייך תכף, שאת לא בחורה שמתחילים אתה ברחוב. איזה חוצפה. מה הוא אומר?
אלנור: מה?
האם: לא, מה הוא אמר?
אלנור: סתם.
האם: מה "סתם". אם הוא הזמין אותך לסרט, אז בטח דיברתם.
אלנור: הוא שאל, איך קוראים לי. ואם אני מפה.
האם: נו.
אלנור: כלום.
האם: אל תגידי "כלום". אל תגידי "כלום". עד שבחור מזמין בחורה לסרט,
אומרים עוד כמה דברים. את יודעת עליו משהו?
אלנור: לא.
האם: הוא קצין?
אלנור: אני לא יודעת. לא חושבת.
האם: מילואים או חובה? שלא תחשבי שאני ישתוק על זה. אני ילך למפקד שלו. מה זה. מה זה!
עליזה: תלבשי את המכנסיים הכחולים ואת העגילים הכחולים. ותיקחי את החגורה מכסף של אימא.
האם: מה "תלבשי". מה "תלבשי". היא לא הולכת לשום מקום.
עליזה: זה בסך הכל סרט במתנ"ס.
האם: "בסך הכל"? "בסך הכל" כזה הרס את החיים של הרבה בנות. שיבוא. שישב. שידבר. נראה אותו. מה זה. תופס בחורה ברחוב וסוחב אותה לסרט. איפה אנחנו חיים?
עליזה: כולם הולכים לסרטים במתנ"ס. הנוער. המבוגרים. הילדים אפילו.
האם: אנחנו לא.
עליזה: אנחנו לא. כולם נוסעים לבניאס – אנחנו לא. קורס תפירה – אנחנו לא. מעבירים כביש חדש – אנחנו לא. אנחנו יושבים בבית וקוראים סיפורים.
האם: שני הילדות שלי זה כל הרכוש שלי בעולם. אם לא הייתם אתם כבר מזמן כבר הייתי תולה את עצמי על עץ גבוה. גם אני יכולתי ללכת לסרטים. למתנ"ס. מה! לא הציעו לי? תכף אחרי שאבא עזב וחזר לניר שמואל הציעו לי לעבוד בחנות פרחים בטבריה. חנות חדשה זאת הייתה, על יד המלון של הדתיים.
עליזה: (מחקה את האם) "לא", אמרתי, "יש לי שני ילדות בבית."
האם: לא הצטערתי אז, ואני לא מצטערת גם היום. הייתי מתלבשת לי יפה. עולה על האוטובוס. ונוסעת לי לטבריה. אולי אפילו הייתי פוגשת מישהו. כל כך טוב לי במושב הזה? אבל לא רציתי להשאיר אותכם לבד בבית. ולא היה אכפת לי. כי גידלתי לי שני נסיכות. כולם יודעים. הבנות של טוני בית אריה – נסיכות. אז עכשיו אני ייתן אותן לאיזה אפס שפגשת במקרה על יד הדואר?
אלנור: אני לא ילך.
האם: שילמתי בשבילכם ביוקר, ואני לא מוכרת אותכם בזול.
* לדעתי לא צריך פה טקסט מקשר, האמא מתיישבת על הכיסא שלה וחולמת, אלינור עובדת במטבח, ועליזה הולכת לכיוון החלון.
עליזה: רואים את הבית של פנחס. הוא אומר, שבסוף אנחנו נצא מפה. ייקח עוד יום, עוד שבוע, בסוף נצא מפה.
האם: נמאס לשמוע, די. כולם עוברים ממקום למקום. למה אני צריכה לעבור, אם טוב לי פה. מפני שכולם כל הזמן עוברים ממקום למקום, אז גם אני צריכה?
עליזה: גמרו להוריד את המטע שלו. עכשיו יגיעו אלינו. גם מוריס שמואלי אמר, שאנחנו מוכרחים לצאת מפה.
האם: איזה מין דבר זה, למה זה. כל הזמן נודדים ממקום למקום. למה גם אני צריכה. אני לא מבינה את זה.
שהם יעברו, אני לא רוצה לעבור. הם לא יכולים להכריח אותי. (דופקת במקל) אלנור!
עליזה: (מיואשת) אתם לא תקראו עכשיו סיפורים!
האם: למה לא? אנחנו ממהרות לאיזה מקום? נשמע!
אלנור: "העגלה הביאה אותם לפתח ביתם..."
האם: (עליזה דופקת בפטיש, מפריעה לקריאה) עליזה!
עליזה: (מניחה את הפטיש ברעש) אני הבת האהובה שלך. הנסיכה שלך. אבל כל מה שמעניין אותך, מה שבאמת מעניין אותך. זה מי יספר לך סיפורים. די. גמרנו. את יכולה לחתום.
האם: טוב לי פה. פה אני יודעת איפה השולחן ואיפה הדלת. ובלילה, שאני שוכבת במיטה, דרך החלון נכנס הריח של המנטור.
עליזה: (צועקת) אין לנו מנטור כבר עשר שנים!
האם: כשהוא עזב אותנו, עוד הייתי צעירה. הייתי יפה. גברים רצו אותי. כן. הגוף הזקן הזה, השמן הזה, הוא לא שלי בכלל. בתוכו יש בחורה שעוד חולמת חלומות. שרוצה לרקוד ולאהוב. הבית הזה הוא הארמון שלי. שם במושב אני יהיה אישה זקנה ומכוערת וחולה, שסירחון של מוות יוצא ממנה.
עליזה: (דוחפת את הנייר על השולחן לפני האם) אם לא תחתמי על הנייר הזה, אני נשבעת לך, שאני יברח, ואני ייקח אתי את אלנור, ואת לא תראי אותנו יותר לעולמים. הסיכוי היחיד שלנו זה לחיות במושב. בין האנשים. נותנים לנו דירה של ארבעה חדרים במקום החורבה הזאת, ואת מעיזה לא לחתום? ובאיזה תירוץ? בשם האהבה הגדולה שלך אלינו. בבקשה. תוכיחי. תעשי פעם אחת בחיים שלך משהו בשבילנו. תחתמי אימא, כי אני לא ישב פה ויחכה עד שגם אני יהפוך לרכוש נטוש!
