אני כותבת את זה כאן למרות שמאוד רציתי לכתוב בנוג"ה אבל אחותי יכולה לראות אז..
אוקיי-אני הבכורה בבית ויש מתחתיי 4 אחיות.
אחותי מתחתיי היא שנה יותר קטנה ממני. אנחנו רבות הרבה. ואל תגידו גם אני ואחותי ככה,כי פשוט לא.
מלא פעמים היא סתם כזה הרביצה לי או עיצבנה אותי. חברות שלי כל הזמן היו אומרות לי תרביצי לה,תכסחי אותה וכו'.. אני ידעתי שאני לא יכולה לעשות את זה כי הקשר ביני לבין אחותי לא כזה. הוא יותר מורכב.. אבל לא ידעתי מה לא אותו דבר.
עד שפעם היתה לי מריבה די גדולה איתה ואמא שלי דיברה איתי. היא הסבירה לי למה בעצם זה לא אותו דבר כמו כל האחיות בעולם.למה אני לא יכולה להרביץ לה בחזרה כשהיא מרביצה לי-
אני נולדתי בכורה. אבא ואמא שלי היו רק שלי. אחותי בעצם נולדה למצב שהיא לא הכל ואני הייתי לפניה ולי נתנו יותר זמן ממנה.. אני הייתי החכמה,המושלמת,היפה,החמודה וכו'.. ואני כאילו תפסתי לה הכל.. היא כאילו כל הזמן היתה נלחמת על המקום שלה. היא במלחמת השרדות מבחינתה. היא ילדה קצת נודניקית כזאת..היא מתעצבנת מהר וקשה לי איתה. ולפעמים אני מעליבה אותה ואז אמא שלי אמרה לי: את יודעת מה עבר לה בראש כשפגעת בה?-הנה אור המושלמת, אפילו אמרה שאני מטומטמת.. והיא אולי יום אחד כבר לא תוכל יותר ותפגע בעצמה ח"ו או שהנפש שלה תפגע.
ואני לא מסוגלת יותר. השתדלתי,באמת. אבל אני מרגישה שזהו,נגמרו הכוחות ואני פשוט רוצה לבכות. אבל אפילו דמעות לא יוצאות.
ההורים שלי כל הזמן אומרים לי-את לא אשימה בזהשאת חכמה ויפה ו..ואת לא אשימה במצב אבל תשתדלי יותר..
הם לא מבינים שאני כן גם אשימה!!!לא,לא בזה שאני חכמה אלא בזה שהיא פגועה ממני!!!אם הייתי מתייחסת אליה יותר יפה היא לא היתה במצב הזה היום..
הקב"ה עוזר אבל עדיין קשה. אני מרגישה שאני לא מסוגלת. זהו. כאילו נגמר הסבלנות. נגמר הכוח לעבוד על המידות. נגמר הכל.
ווקשה אם מישי יכולה לעזור לי...
)
)