בס"ד בר"ה

כמה נקודות:
א. תראה אילו כיסופים יש לך. תראה למה אתה משתוקק. להרגיש את המתיקות, את החיות שבתורה!!! אשרייך!!!! תראה למה הצער שלך מכוון!!

ב. תראה איך אתה לא מתייאש!!! אתה כותב שמדובר בתקופה ארוכה של סבל מתמשך, יומיומי, וידוע שהסבל הנפשי הוא הגדול ביותר.
ואעפ"כ- אתה לא מתייאש. אתה מתעקש לחזור לחיות, לקדושה, להשתקם.

ג. בידוע שהאדם נמדד במקום ששם נמצאים שאיפותיו.
תסתכל, תראה, אזיה שאיפות קדושות יש לך. מה אתה מבקש? עוד רוחניות. עוד חיות. עוד שמחה!!!
זה מה שאתה באמת!!! זה הגרעין הבסיסי שלך.

אז מה, היצה"ר ייתן לך כך בקלות להתחבר לטוב השורשי שנמצא בך? לגדול ולצמוח??? אדרבה, הוא מחפש את הטיפוסים כמוך, מחפש את הנשמות הגבוהות ביותר ומנסה ככל יכולתו להשפיל ולהכניע.

רן!
אתה צודק!!! זה קשה. זה כואב. זה מפלח.
אתה מרגיש שזהו, אין לך כוח להתמודד, לא בא לך להתמודד. רק לברוח---

אבל- הדבר האחרון שתעשה זה להתייאש, זה לבקש למות.
קודם כל יש לנו אחת המימרות, בין החזקות ביותר של רבנו- "אין ייאוש בעולם כלל", וזה ממש לא קילשאה נבובה. זה עומק!!
כמה שזה נשמע אולי מגוחך, פשוט תשנן לעצמך שוב ושוב "אין ייאוש", "אין ייאוש", ממש שטיפת מוח עצמית.

חוץ מזה, תכלס- אם אתה מתייאש, אתה בעצם מספק ליצה"ר בדיוק!! אבל בדיוק מה שהוא רוצה.
מה נראה לך, שהיצה"ר רוצה שלא תתפלל? שלא תלמד?? ממש לא.
הוא רוצה רק דבר אחר- שתייאש.
ואם תתיאש- הוא השיג ב-ד-י-ו-ק מה שהוא רוצה. אתה ממש נופל שדוד בידיו, ואח"כ ממילא אתה תעשה "מה שהוא רוצה"...

ד. ברור וידוע, שאם נקח פרי שקליפתו גדולה ועבה, נבין ואף נראה לאחר קילופו, שגם תוכו גדול. שמדובר בפרי גדול ועצום.
אותו הדבר ב ד י ו ק!! הוא ברוחניות.
קשה לך.. או אהה כמה שקשה. סבל זה לא מילה.
אבל צדיק! תבין, שגם הפרי בפנים, מתחת לכל הקליפות (תרתי משמע) גדול מאין כמותו. שהמניעות הגדולות הללו הם לא סתם-  יש משהו גדול שמחכה שם.
רק מחכה שהקליפה כבר תתקלף.

ה. הייתי מבקשת ממך לקרוא את המכתב שלך, אבל בצורה אובייקטיבית. כאילו אדם אחר כתב את זה.
תנסה כמה שאתה יכול במצב שלך- להבין אותו, לחוש את הכאב, להתחבר אליו, והכל אובייקטיבית.

אם אתה יכול הלאה, תנסה להבין אזיה נקודה הכי כואבת, הכי שורפת.
תכלס, תנסה לחשוב- אם היית שומע על אדם כזה, מה היית מייעץ לו? לאיזה כיוון היית מכוון אותו?
"לב יודע מרת נפשו" (אני מקווה שאני מדייקת בציטוט) תכלס, רק אתה יכול. בתוכך פנימה רק אתה מבין את הניואנסים הדקים.

ותאמין בעצמך. נקח משל לאומן גדול, שתחום אומנתו הוא פיסול בזכוכית. במשך שנים הוא עבד ללא לאות וייצר עשרות יצירות.
הגיע היום, והוא פתח תערוכה שלימה ומושקעת עם מיטב יצירותיו בהשתתפות עילית האמנים מכל העולם כולו.
כשרצה להוכיח להם את חוזק וטיב עבודתיו, איזה כלי זכוכית הוא לקח?
בטח שלא את העדינים והשבריריים שנגיעה קלה עלולה לסדוק אותם.
הוא לקח את הכלים החזקים, האיתנים, העמידים.
הוא דפק בהם בחוזקה, נהנה להציג לעמיתיו את חוסנם.

אותו דבר להבדיל הוא אצל הקב"ה. לאזיה אנשים הוא נותן את הנסיונות הכי קשים? ההתמודדויות הכי עמוקות?
לכלים הכי חזקים. הכי עמידים.
אז זכית, אח יקר, להיות אחד מהכלים החזקים של הקב"ה.
אבאלה סומך עליך. אבאלה בוטח בך שתעמוד בזה. שתתגבר על הנסיון. שתצליח!!!!
הקב"ה בכבודו ובעצמו מאמין ונותן לך את הכוחות להלחם.

(וגם ידוע, שאין נותנים לו לאדם נסיון שהוא מעל כוחו.)

ו. ב"ה, זכית להכיר את תורתו המאירה של רבנו. הרי לרבנו יש את העיצות והדיבורים הכי נשגבים דווקא למצבים כמו שאתה מתאר.
כמה שקשה לך, אפילו כל יום שתי דקות!! אבל תלמד קביעות באחד מהספרים של רבנו או שעוסקים בתורת רבנו.

וכמובן כמובן- צא אל השדה.
תצעעקקקק, תבכה לאבא. תוציא הכל.

תבין מה זה!! הוא היחיד שהכי הכי מבין אותך. מרגיש אותך. יודע הכל. יודע מה הכי כואב, יודע מה קורה...
תרוץץץץץץ אליו!!! דבר איתו!!!


כל הנ"ל זה באמת מהלב, ובתפילה אמיתית להי"ת שתצליח בהכל.
(מצטערת אם זה ארוך מידי...)

ותזכור תמיד, שכולנו כאן בשמחה להיות אוזן קשבת ולעזור במה שרק צריך..

ביום חמישי האחרון הצלחתי במשך כ 20 דקות להגיד תודה על הצרות האלו שתיארתי.

אבל בגלל שהבן-אדם רואה שהמצב שלו לא משתפר אז זה מייאש אותו מלעשות זאת שוב! כי אין כבר כוחות בנפש מרוב שאתה עייף כבר מהכל ואתה כבר לא מאמין שזה יכול לעזור לך מרוב הניסיון המר שיש לך מזה.

אני יודע שאסור להתייאש אבל זה לא פשוט בכלל! מדובר בדברים שאף בן-אדם לא יוכל להבין לעולם רק הקב"ה.
כרגע מה שמחייה לי את הנפש זה מוזיקה טובה וישנה.

הוא כבר ותיק בתחום.

בעבר היו עושים שמחה גדולה כיאה לחסידי ברסלב. הייתי שם לפני כ20 שנה וזה לא היה בישיבה בשמואל הנביא אלא במקום אחר (והרב ברלנד היה חוגג עם חסידיו במתחם של ישיבת עץ חיים, במרכז העיר). בקיצור כנראה בשל ריבוי המשתתפים הם שוכרים מקומות גדולים שיתאימו לאוכלוסייה

שזה בערך מה שעשו הברסלבים. אני מתאר לעצמי שמי שאז הלך לרב ברלנד, היום נמצא אצל הרב הרוש וכדו.