אלישיב אהרון/למה הבן שלי לא יהיה מדריך (באריאל)
הדרכה היא דבר חשוב. משפיע. זה מנצל או סתם מעביר את הזמן. זה לוקח אותך למקומות, מפגיש אותך עם
אנשים. אתה מקבל אחריות. זה נותן פרופורציה לחיים.
יישר כח. ועדיין, הבן שלי )או הבת, לא עקרוני( לא ידריכו. כלומר, הוא אולי ידריך, אם אבא שלו יתבגר קצת ויעביר
לו סמינריון הדרכה עם תיאום כוונות חדש. למה? ככה.הייתי מדריך של שבט מעלות. יום אחד, ללא הודעה מוקדמת, היה יומולדת לסניף, וכל שבט היה צריך להכין משהו.אנחנו קיבלנו את הכנת העוגה.הכל היה מוכן. קניתי את כל המצרכים
לעוגה ענקית, חילקתי תפקידים מראשכדי שלא יהיו תקלות, תיאמנו עם אחד
החניכים הקרובים שהאפייה תתבצע אצלם. קבענו ל 16:00 .הייתי שם כבר מ 14:00 . אמנם החניכים
שלי לא מופרעים, אבל ידעתי שכדי להצליח אסור שיהיו דברים שיגרמו להם לעשות בלאגן. הוצאתי מהסניף
כל מה שלא צריך – כסאות ושולחנות מיותרים או שבורים, צחצחתי וניקיתי את הסניף )אפילו שעוד כמה שעות
אצטרך לעשות זאת שוב(, הכנסתי 2 שולחנות, עם ניילונים ומפות, וכסאות עשרה – כמספר החניכים שהערכתי
שיגיעו. העמדתי הכל מראש. הקמח והביצים על שולחן אחד, לתחתית הקשיחה. באמצע יהיה לנו מרקם מיוחד עם
קקאו וקצת יין... למעלה חוץ מהקצפת המטורפת, יש חבר’ה שביקשתי שיביאו מתכון לסירופ שוקולד. כירה חשמלית,
מקציף ביצים... הכל יש. הכל מסודר. הכל מתוקתק. חשבתי שזה יהיה נפלא חוץ מההנאה ןהתוצר, לכוון את היום לרעיון של עבודת צוות. הכנתי פעולה מושקעת, המד”ש שלי הבריז, אבל ידעתי שזה הולך להצליח.
הגיעה השעה. אל דאגה, החבר’ה הגיעו, אפילו קצת יותר ממה שציפיתי...התחלנו בפעולה. הבלאגן הרגיל... אחר
כך אנחנו עוברים לחדר עם המצרכים, אני מסביר לכולם את התפקידים, הם נראים מולהבים משום מה... ואז נזכרתי,
שכחתי מים. וזו היתה הטעות. יצאתי להביא מים, וכשחזרתי חשכו עיני. מלחמת ביצים,קמח ומכל הבא ליד. הקירות מלאים
קקאו ושוקולד, החניכים והרצפה מרוחים ומלוכלכים...תפסתי את הלם חיי. כל ההשקעה, כל הרצון, הכל מת. ואיזה בלאגן ועבודה מתחילים עכשיו... אולי מרוב הלם, אולי לא היה לי מה לומר, אולי בגלל כל העיניים שננעצו בי וחיכו שאצרח עליהם – לא אמרתי מילה. נכנסתי לחדר, ופשוט התחלתי לסדר ולנקות. החבר’ה התפזרו לאט לאט והשאירו אותי עם כל הבלאגן, ואני עם דמעות בעיניים רציתי לשרוף את כולם, אבל לא יצאתי משם עד שהסניף לא היה
מצוחצח. הסתיימה השנה, כבר שכחתי מהכל. עשינו כל השבט יום כיף באחד החופיםבארץ, עם דיג ושייט בסירה שהשגתי
מחבר. בלילה, כשישבנו מול המדורה עם הבשר בין שינינו, התחלנו להעבירחוויות וצחוקים מהשנתיים האחרונות.
בסוף, הגענו לשאלה המביכה אם תרמנו להם משהו, אם בכלל הסניף שווה משהו. קם הליצן של השבט. “נו, זה לא קיבל
ממני כלום”, חשבתי לעצמי. הוא הסתכל על החול ואמר שהיום שהוא הכי זוכר מהסניף הוא היום המקולל
ההוא, של הכנת העוגה. צחקתי, ציפיתי לירידה נוספת, אבל הוא המשיך: “עשינו כזה בלאגן, הרסנו לך הכל, אבל אתה נכנסת ולא אמרת מילה. לקחת הכל ברוגע. לא ראית לנכון להכניס בנו, ואפילו לא עזרנו לך לסדר”.
מה היה אחר כך לא הכי משנה, אבל באותו היום הבנתי. השקעתי בחבר’ה האלה את החיים שלי. את הבגרות שלי. הכנתי פעולות מטורפות, חשבתי על הרעיונות הכי מקוריים בעולם להעביר להם ערכים, אידיאלים. אבל בעצם, מכל ההשקעה האינסופית הזאת, מה שנשאר הוא אותו יום, אותה תגובה שלא הייתה, אולי בטעות.
לפעמים כשאנחנו מדריכים, אנחנו משקיעים בדברים הלא נכונים. במקומות הלא נכונים. שוכחים את העיקר. התנהגות, דוגמא אישית. וכאשר ה”פעולה” עצמה היא לא “העניין”, יש בסניף אולי קצת צביעות. )כן, צביעות.תיכוניסט שלא ראה מניין כבר כמה חודשים טובים מכריח את החניכים להכנס לתפילה בסניף(.אם הסניף הוא מקום חברתי בשביל שהחבר’ה לא ישבו על הברזלים, אז אני אמצא לחנון הקטן והמתוק שלי סידור אחר. ואם הסניף הוא באמת מקום מחנך, מקום שנותן, אז המדריכים לא יכולים להיות בכיתה ט’.מי שבכל זאת עשה את הבחירה שלההדרכה, תעצרו רגע ותחשבו: איך אני
בחיים שלי, כשהחניכים שלי לא לידי.איך אני מתפקד ביום יום. מול ההורים,החברים, מוסד הלימודים. מול הקב"ה.
האם אני ראוי להדריך? האם יש לי אתהכלים להדריך?ואם עברתם את השלב הבסיסי
)בראבו!( תוכלו לבדוק עם עצמכם –
האם אתם לא מבזבזים את הזמן שלכם
על סיפורים, משחקים, מוסרי השכל
ושאר פדגוגיות, ולפעמים מפספסים
נקודות אמיתיות, אפילו בלי שתרגישו.
אם מישהו יוכל לכתוב סיכום קצר בשביל העצלנים שבנינו 
אני אשמח !
נו אז מה אתם אומרים? צודק?טועה,משקר?רוצח?פשוע?צדיק?גדול הדור? אוהבים נקניקיות?