מצורפים כאן דברים שכתבה טליה אימס הי"ד על טיולים בהר חברון!
שימו לב למשפטים שלה, כמה מצמרר לקרוא את זה עכשיו:
אפשר להספיק לטייל ביום שישי עם ביס"ש סוסיא וגם להכין שבת טליה אימס בית חג"י
מזה כמה שנים אנחנו נמנים עם מועדון חובבי טיולי יום שישי (תודה לבית ספר שדה סוסיא!). אפילו חולצות כבר יש ל"מועדון" שלנו.הטיולים מתקיימים פעם בחודש (בחינם!) בכל יום שישי האחרון של החודש. במשך שנים אלו "חרשנו" שטחים גדולים בהר חברון ברגליים. אין כבר אזור שלא הלכנו בו – מיער יתיר עד שומריה, ממעלה חבר עד אדורה, מסוסיא עד בית חג"י וכו' וכו' – אין אזור שאנחנו לא מכירים מקרוב (ואין ספק שיש עוד הרבה מה לראות בכל מקרה), ואני חייבת להגיד שזה ממש שינה את התחושה שלי ואת היחס שלי לאזור שלנו. אחד הטיולים הראשונים שהתרשמתי ממנו עמוקות, היה טיול ממקום הרצח של אלעזר ליבוביץ הי"ד)
ליד כרמל) עד תל זיף – טיול באזור הציר המזרחי. יום-יום נסעתי בכביש הזה (אז עבדתי במעון) ולא היה לי מושג מה יש מעבר לכביש. ומעבר לכביש היו בוסתנים, חורשות, מעיינות ופסיפס עתיק בשרידים של העיר אריסטובוליה שרק רועי צאן ערבים רואים אותו. אחרי הטיול התחלתי אפילו להרגיש יותר בטוח על הכביש. באחד מהטיולים ירדנו לצומת הכבשים (הגענו אליו מצומת זיף). תאמינו לי – זה ממש דברים
שונים לחלוף בכביש במכונית ולהרגיש ברגליים את האדמה הזאת. לראשונה בחיים שלי התחלתי להבין את הקסם שבטיולי חורף – תחת טפטופים של גשם ( הכלל – טיולים מתקיימים בכל מזג האוויר), עם ריחות מדהימים של דשא ופרחים שמזכירים לי ילדות
ונופים אחרים. ושמורת הטבע של חורשת האלונים ליד נגוהות! וטיולים מאוד מעניינים באזור אדורה (כמה מעיינות יש שם! ) ותלם. באזור תלם יש מסלול ישן של החברה להגנת הטבע – אפילו סימון עוד נשמר (מי הולך שם עכשיו?!) – עמק ציורי מאד עם כביש
מפותל, שמזכיר את שער הגיא (לכן צולמו שם סרטים על מלחמת העצמאות), ובאותו עמק יש גם מערה די גדולה.
ולפעמים כשאני הולכת בין כרמים, בוסתנים מטופחים, גבעות וחורשות, תחושת הקשר העמוק עם האדמה הזאת ביחד עם כאב אוחזים בי – אני
רואה משפחה ערבית עם תינוקות, זקן עובד את האדמה, ילדים משחקים – הם, הם הבעלים פה בפועל. ואנחנו? יושבים מאחרי הגדרות (גם
אלקטרוניות), חולפים על פני הכבישים במכוניות –ונשארים איזו שהיא תוספת זרה ומוזרה פה. אז מה באמת בעיה לפנות אותנו?
ואיך הערבים מגיבים אלינו? צריך לציין שטיולים מתקיימים בתאום עם הצבא, ובמקומות יותר "רגישים" אפילו עם לווי צמוד,
אבל לא תמיד הלווי הוא צמוד, ולפעמים אנחנו סתם עוברים חופשי במקומות שנראה לי שרגל יהודית לא דרכה שם זמן רב (כמובן שיש בקבוצה
מספיק נשק).לפעמים התלהבות הערבים בהופעה שלנו שווה להתלהבות אוהדים איזה קבוצת כדורגל: עוזבים
את עיסוקיהם, במיוחד נוער וילדים, שריקות, צעקות... ערבים בודדים שאנחנו פוגשים בדרך מתנהגים די בידידות (יש להם ברירה?) – שואלים,
רוצים להצטלם, מוציאים מים וכו'.וזכור לי עוד מקרה אחד: היה מתוכנן טיול מעתניאל לחר' רבוד (תל דביר), אבל לא קיבלנו אישור
מהצבא. אנשים בכל זאת הגיעו, אמנם לא היו נציגים מסוסיא, אבל זאב שפירא מבית יתיר היה (הוא המדריך ברוב הטיולים). יצאנו למרות הכל, אבל
שינינו את המסלול, כי המסלול המקורי עבר בין 2כפרים ערבים. הצבא הגיע, זאב אמר להם שאנשים פשוט הולכים מיוזמתם והוא לא רוצה לעזוב אותם.
בלית ברירה הצבא נתן לנו אישור, צירף לנו ליווי ובהתלהבות גדולה חזרנו למסלול המקורי. למי שגם רוצה להצטרף אלינו – המסלולים דורשים קצת מאמץ פיזי, זה לא מתאים לעגלות, וזאב במיוחד מחפש בשבילנו אתגרים – עליות, ירידות, טיפוסים, אבל גם בהתמודדות הזאת יש סיפוק.
ואל תפחדו יותר מדי. להשוואה: מי שעלה פעם מקדומים לחומש ובחזרה – זה היה יותר קשה.
תמיד יש גם ילדים בטיולים, לפחות בגיל בית ספר. לאריאל בני זה ממש לא בעיה, וגם רוחמה ביתי
כמה פעמים הלכה אתנו. ואיך להספיק את ההכנות לשבת? הכל שאלה של רצון! אני גם עובדת 8 שעותביום שבוע שלם.
אז אין תירוצים, אתם מוזמנים להצטרף לשורות שלנו (נשמח לטרמפים).
