"ויאמר ה' אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך"- הציווי האלוקי לכל אדם - שיעזוב את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו, ויתחיל לנדוד בכיוון הארץ המובטחת. לכל אדם יש את ארצו ומולדתו ובית אביו שלו, כל אדם נולד עם הטבע שלו, עם התכונות שלו. תכונות הנפש של האדם נמשכות לו קודם כל בתורשה מאבותיו ואבות אבותיו. אנו יכולים לראות כבר בגיל ילדות אצל האדם שיש לו כיוונים מסוימים המיוחדים רק לו, ואלו הן תכונות קבועות בו.
הבסיס של כל בני האנושות הוא התכונה, הטבע, של הרצון לקבל הנאה ותענוג, זה מה שמשותף לכל בני האנושות, אבל מה שאנו מכנים בשם תכונות הנפש המיוחדות לכל אדם, הן למעשה הגבולות של הרצון לקבל של כל אדם. כי אחד נמשך לקבל הנאה ותענוג ממדע וממושכלות, וזה השטח העקרי השולט שלו, וממילא כל שאר הדברים נידחים על ידו, ולא נמצאים ברשותו. השני נמשך לקבל הנאה ותענוג מתאוות בהמיות, זוהי התכונה השולטת שלו, וממילא כל שאר התכונות נדחות על ידו.
הוה אומר שתכונות הנפש של האדם הן תוואי של הרצון לקבל שלו. הרצון לקבל הוא הטבע שמשותף לכל בני האנושות גם יחד, אבל התוואי, הגבולות, התכונות של מה שהאדם רוצה לקבל, אלו הן דברים שונים בין אדם לאדם, וזה מה שעושה את ההבדל בין אדם לאדם. לזה התכוונו חז"ל כשאמרו - כשם שאין פרצופיהן דומים זה לזה, כך אין דעותיהם דומות זו לזו.
אבל הקב"ה אומר לאדם: באם אתה רוצה להגיע לארץ המובטחת, אתה צריך ללכת ולהסתלק מארצך וממולדתך ומבית אביך, כלומר אתה צריך לעזוב את תכונות הנפש המבטאות את הרצון לקבל הנאה ותענוג שלך, את האהבה העצמית שלך, ואז תוכל להגיע אל הארץ המובטחת היא ארץ ישראל. א"י מרמזת על המצב הרוחני הנעלה ביותר שאליו יכול להגיע האדם, א"י מסמלת את המצב ההפוך מן הטבע שבו נולד האדם שהוא טבע של איגואיזם ושל אהבה עצמית. א"י היא רצון של נתינה, תשוקה להטיב עם הזולת, אהבה בלתי מסתיימת, בלתי נגמרת, של הזולת ושל הבורא. המדרגה הזאת של א"י, היא הפסגה שאליה יכול להגיע האדם, זוהי אהבת האדם ואהבת ה' המוחלטת שאינה ניתנת לערעור או לקלקול כל שהוא.
לקריאת המשך המאמר- פרשת לך לך על פי החסידות