דמעותייך.
יושבת מולי, כולך געגועים,
יושבת,מספרת,ללא מעצורים.
על התקופה הקשה שלפני,
על הכאב הנורא שאחרי.
יושבת בעיניים נוצצות מדמעות,
מספרת הכל, במילים מיוסרות.
ואז , לפתע, פתאום, כמו נהר ,
הקול שלך נחלש, הלב שלי נשבר,
והדמעות שלך , הגדולות, החמות,
שלי נדמה שבתוכם,
הצטבר כל כך המון,
יוצאות, בשטף, בשקט, לאט,
שורפות לי בנשמה, מציפות אותי כל כך,
איך אפשר לעמוד מולן?
איך אפשר שלא לבכות?
הן כל כך אמיתיות,
הן כל כך מיוסרות.
לאן היא הלכה ?ואיפה היא עכשיו?
ושוב שק הדמעות, שלעולם אינו נגמר,
דמעות, מילים, כאב, חלל,
והכאב שלך, בלב שלי נמהל.
נכתב למישהי, שאיבדה מישהי,
ושהדמעות שלה, כל כך , פשוט כל כך
מצערות, ומציפות, ועצובות.
