כיום אני כבן 54.
נולדתי בתל אביב למשפחה מסורתית מעוטת יכולת.

הכל התחיל כשהייתי ממש צעיר. בן 15.

בגיל 15 התחלתי להדרדר, הייתי מסתובב עם כל מיני טיפוסים, אבי ניסה לנתק אותי מהם אך ללא הצלחה. היה לי חבר ויחד היינו עושים כל מיני תעלולים. לא עברו כמה חודשים עד שהתדרדרתי לפשע, ביקשו ממני לגנוב מכונית אחת ועוד אחת... עד שמצאתי את עצמי עם התואר המפוקפק: "גנב מכוניות". כעבור 3 שנים הגיע למשטרה באיזור שלנו שוטר חדש – היה זה חבר נעורים שלי, שיחד איתו עשיתי בעבר כל מיני תעלולים, ממש תפנית של 360 מעלות.
ופתאום מצאתי את עצמי יושב על כוס קפה עם החבר שלי לשעבר כשהוא חוקר אותי.

הוא היה מזהיר אותי: "אתה יודע שסוף גנב לתליה, בוא תהיה בן אדם ישר, תעבוד כמו כולם..." מאז שהוא נכנס למשטרה הרגשתי שהטבעת מתהדקת סביבי.
מהר מאוד הוא תפס אותי "על חם", נשלחתי למאסר של שנה וחצי. וכשיצאתי ממנו חזרתי מיד "לעבודה".


יום שישי אחד, הלכתי לחוף הים שרתון, וראיתי שם מכונית סובארו לבנה. צפיתי עליה רבע שעה, פתחתי אותה, נטרלתי את האזעקה התנעתי והתחלתי לנסוע.
הסתכלתי בראי וראיתי ילד קטן כבן שנתיים וחצי שוכב במושב האחורי ללא תנועה, הבנתי שאביו השאיר אותו בשמש באוטו סגור ורותח.

עצרתי בחריקה, הוצאתי את הילד שהיה רותח ואדום והתחלתי להנשים אותו, אולם הילד לא הגיב. הלכתי לאמצע הכביש עצרתי את התנועה ואמרתי לנהג הראשון "תזמין אמבולנס מהר", בנתיים הנשמתי את הילד והרגשתי שהוא נושם מעט. קראתי לבעל קיוסק שיביא הרבה מים והתחלנו לשפוך על הילד ולהרטיב את כל גופו. לאחר כמה דקות הגיע אמבולנס והצוות התחיל לטפל בילד.

שאלו מי האבא של הילד וכולם הצביעו עלי, אמרתי שאני לא האבא שלו ובנתיים הגיעה המשטרה. ידעתי שאם לא אברח יעצרו אותי, אך זה לא היה איכפת לי.
השוטר שאל אותי: "אם אתה לא מכיר את האבא, אז מה הוא עשה ברכב שלך?".
"זה לא הרכב שלי, גנבתי אותו בחוף שרתון ומצאתי את הילד בפנים" – השבתי.
ראיתי בזווית העין שהשוטר ממהר לרכב ומשדר משהו, ידעתי שיבואו לעצרני. פתאום הילד התעורר והתחיל להקיא. מישהו הביא את אביו של הילד מהחוף, שהיה היסטרי לחלוטין ורעד כולו ובכה, והסביר שהוא הוריד את הבן הגדול שלו לפני שעה ורבע!!! ליד החוף וסבר שלקח עימו גם את התינוק... אנשים החלו להרגיע את האבא וסיפרו לו על הנס שקרה... ידעתי שכעת החשבון יסגר, לאחר שהאמבולנס יצא לדרך ניגשתי עם הידיים קדימה ואמרתי לחברי השוטר: "קדימה, שים את האזיקים, כל הכבוד, תפסת אותי". אך הוא ענה: "סלח לי אדוני, אני לא מכיר אותך, לך מכאן כי אתה מפריע לסדר הציבורי".

הלכתי מן המקום כולי נסער, בוכה מבפנים גם משמחה על הילד שניצל וגם מהכרת תודה ואהבה לחברי ואוייבי – השוטר.
השבת עברה עלי בסערת רגשות, הרגשתי שזה איתות משמים, אך לא ידעתי מה בדיוק... אביו של הילד התקשר אלי וסיפר לי שהילד כבר בבית "והמקרה שקרה" הציל את בנו והוא סיפר לרב צדיק מבני ברק את הסיפור והוא ביקש ממנו להגיד לי לבוא אליו. לא הרגשתי נעים, מה לגנב בזוי וחוטא שכמוני ולרב צדיק, אך כיון שהוא מאוד ביקש הלכתי. נכנסתי לרב והוא אמר לי: "אתה יודע ש"לא תגנוב" זה אחד מעשרת הדיברות! מי שעובר על הדיברה הזו יהיה בגהנום... כעת נזדמן לך לקיים מצוה שאני עצמי לא קיימתי, זכית להציל חיים... אני אומר לך שקיבלת מסר משמים להפסיק את הגניבות, להיות אדם ישר ואם תוכל גם לקיים תורה ומצוות ולכפר על החטאים". כששאל אותי אם אחדל מהגניבות אמרתי שכן. הוא טפח על שיכמי וברכני. חזרתי בתשובה, אני עושה הרבה תיקונים לכפר על הגניבות הרבות ומנסה להשיב כמה שיותר. התחתנתי ויש לי שבעה ילדים צדיקים ומקסימים והרבה נחת.

אבל יש לי עוד ילד אחד בן 21 שהצלתי בגניבה האחרונה, אני אוהב אותו שומר עליו מבלי שידע. הוא לא מכיר אותי ולא יודע שהצלתי אותו ממוות ובמחשבה שניה הוא גם לא מעלה בדעתו שגם הוא בעצם הציל את חיי.


כמה רבו מעשיך, אבא שלי.

ואבא שלי הוא הטוב מכולם
ואבא שלי הוא הכי בעולם
ורק בגללי הוא האבא שלי
כי הבטיח הוא לי
שהוא רק שלי!
 

-וחוסה על ישראל עמך-

לאבא שבשמיים

תודה לך על הכל אני מבקש ממך בבקשה שיהיה לי אלעד דמרי ומזי דגן בהצלחה היום בחתונה רציתי להגיע לפני ולשים בכותל אישית אבל לא כל כך הצלחתי מקווה שיצא לי לבקר אותך תכותל השריד של המקדש שלך בקרוב תעזרו לנו משמיים שיהיה לנו טוב ושבעזרת השם אני ימצא עבודה יותר טובה ונוכל לקיים בית טוב כדת משה וישראל ולעילוי נשמת דוד דגן ז´´ל אבא של מזי ולעילוי נשמת סבתא שלי שושנה דמרי ז´´ל וחיים דמרי ז´´ל סבא שלי וסבתא שלי שרה יעקב ז´´ל וסבא יוסף יעקב ז´´ל שתעזור להם בשמיים ותרחם עלינם שיגיעו לגן עדן אמן ושאני יתחזק בתפילות ושיהיה לנו ילדים ולעולם לא יחסר לנו כסף וטוב ושאבא שלי אבנר דמרי יחלים וירגיש טוב ואמא שלי רחלי דמרי ואמא של מזי הלן דגן ולכל המשפחה ועם ישראל ושיהיה לנו ברכה וכולם יחזרו בתשובה שלמה ושהמשיח יגיע ויתהפך הגורל כמו שבפורים הפכת את יגונם של ישראל ליום שמחה ככה יעשה ולכל עם ישראל עם השונאים שלנו ושיהיה רק טוב לעם ישראל ולכל העולם בעזרת השם אוהב אותך בכל הלב אלעד דמרי ´´ברוך האל שומע תפילה´´ תודה על ההקשבה אבא

בקשת החלמה

לה יש לי בקשה אנא תשלח ברכה לידידי דן אלון שיבריא מיד בבקשה אני דואג נועם מיזליס

בקשה

אלוהים היקר בבקשה שאתקבל לעבודה חדשה ושאהיה מרוצה שם.. מהאנשים, מהעבודה עצמה וגם מהשכר.. בבקשה עזור לי להיות חזקה במקום בו אני נמצאת עכשיו עד שאתקבל למקום החדש.. אני לא צריכה לספר לך כמה קשה לי שם.. תודה תודה תודה!!!

תודה

תודה לך בורא עולם שהכל טוב ברוך השם רק תודה מיטל

אלוהים שלי

סליחה על כל מה שאני, ולא הייתי רוצה להיות, סליחה על כל מה שאני לא, והייתי רוצה להיות, תן לי את הכח בעצמי לשנות דברים בי. סליחה על הספקות בקיומך, סליחה על זרע לבטלה, סליחה על הריכוז העצמי שלי שלפעמים מבטל את הסובבים אותי, כל כך הרבה סליחות... עזור לי בבקשה להיות טוב יותר. תודה על כל מה שיש לי.

למלאך שלי

אני מבקש סליחה מכל אלה שפגעתי בהם בליעם כוונה מבקש ליפתוח דף חדש שכולם יסלחו לי מבקש רק עוד דבר אחד שחבריי יאהבו אותי ושכולם יסלחו לי תודה מקרב לב שם:דניאל חייפץ תאריך:2010221

איילה.

תודה לאלוהים על כל הטוב שהעניק לי בטובו, על 3 הילדים הנפלאים שגידלנו בכבוד וזכינו לחתן אותם בכבוד, על הנכדות הנפלאות שנולדו לנו, על הבית הקטן והחמים שיש לנו. אנא אלוהים עשה שביתי תעבור את הניתוח שלה בשלום, שאזכה לראות את בני מסיים את לימודיו בהצטיינות, ש - 3 ילדי יזכו לגדל את ילדיהם בנחת ואורך רוח, בכבוד, שיזכו לבריאות טובה, ברכה והצלחה, ולי ולבעלי ולכל משפחתי בריאות טובה, פרנסה הצלחה.

שלום בית

אלהים, הבית שלנו בוער . תמיד הוא בער. אתה רואה הכול ויודע הכול. אין לי הסבר למה כל זה קורה וממשיך לקרות כנראה שרק אתה יודע ת ההסבר. בגלל זה ובגלל שרק אתה יכול ואתה הכול יכול, תן לעניינים להתהפך! תן לכול הרוע הזה והסערות לחלוף! איך אפשר להמשיך כך אלהים? זה מצב של סוף העולם פה אז בבקשה או שהסוף יגיע איכשהו או שתרגיע את העניינים פה. איך אפשר כך אלהים איך אפשר? רק לך אני ממשיכה לפנות כי אין אף אחד שיוכל לעזור באמת שאין.

לאלוהים

תודה אלוהים שאני ואיתי חברים תודה רבה ואגב רציתי לבקש שיהיה לי מחשב נייד נורא בא לי וגם אני רוצה שהתעודה שלי בסוף שנה הזאתי תיהיה הכול טוב מאוד ושל שנה הבאה ושל כול השנות הלמידה

אלוהים יקר ,כבר כתבתי לך!

שוב אני פונה אליך אדון עולם, לא שהמצב שלי השתפר מפעם האחרונה שכתבתי לך , הוא אפילו החמיר. עדיין בודדה , בלי בעל ובלי חבר , בלי עבודה ובלי כסף , במצב שאינני יכולה לקנות לי בגד או נעל ... כל כך קשה לי אלוהים יקר , אני חושבת על העתיד , יש לי בן אחד והוא מאוד סגור בתוך עצמו , בינתיים הוא גר איתי ובלעדיו גם לא היה לי היכן לגור . אבל שוב אומרת, אני חושבת על העתיד, מה יקרה אם יחליט לעזוב את הבית, לאן אלך , אין לי איך להחזיק את עצמי , אני בגיל שקשה למצוא עבודה ( אחרי גיל 50) , מה יהיה אדון יקר ? איפה אגור? ממה אתפרנס? אם אהיה חולה מי ידאג לי? אין לי משפחה , אני לבד. אפילו אתה אלוהים יקר , שרואה ושומע הכל לא תוכל לעזור לי, אני פשוט נופלת לתוך בור עמוק ושחור ואני יודעת שברגע הקשה לא אוכל להמשיך ואשים קץ לחיי , כי אלה לא חיים . אנא ממך , כל עוד אני בחיים נסה לעזור לי מעט. אהיה אסירת תודה עד יום מותי. כולי כאב אדון עולם , רחם עלי אמיליה

אלוהיםםם... תשמורר אותיי

אני רוצה שיפסיקו עם החרםם שעושים עלי בבקשה תברך אותי ותעשה שיוהבו אותי יותר מאושר אתה רואה הכל ... אז אין לי יותר ממהה להגיד

אלוהים יקר שלי

תודה לך אלי הטוב על כל מה שנתת לי. תודה שסידרת לי את עניין העבודה. תודה לך על טוב ליבך. אתה החיים שלי, אתה האהבה האמיתית שלי. אין כמוך באלים ה´. אין כמוך נהדר בקודש, נורא תהילות עושה פלא. אני אוהבת אותך מאוד. בבקשה תעזור לי שהעסק יצליח ושהמצב הכלכלי יהיה טוב. תודה לך נשמה שלי. אוהבת אותך.

אנא אבא אני אוהב אותך רחם עליי

בבקשה תרפא אותי מכל מחלותי ותן לי חיים טובים ושקטים

אלוהים

אבינו שבשמיים, עשה שרקסי וצ´ארלי החמודים והמתוקים ימח שימם לא יאכלו לי את החוטים של הרמקולים שקניתי למחשב. תודה.

'בני', אמרה לי אמא, 'אני שולחת
לך מלאך'. ואז התעוררתי. זה היה רק
חלום יפה. אבל במקום הזה אין מלאכים.
כאן יש רק עבודה קשה. רעב. והרבה
מאוד פחד. על איזה מלאך היא דיברה?

אוגוסט 1942. פיוטרקוב, פולין. השמים היו קודרים באותו בוקר כשחיכינו בחרדה. כל הגברים, הנשים והילדים של הגטו היהודי פיוטרקוב כונסו בכיכר. השמועות אמרו שמעבירים אותנו. אבי נפטר לא הרבה לפני המעבר ממחלת הטיפוס, שהשתוללה והכתה ביושבי הגטו ללא רחמים. הפחד הגדול והנורא מכל שחוויתי באותו זמן היה שמשפחתי תופרד. "מה שלא יהיה", לחש לי אחי הגדול איזידור, "אל תאמר להם את הגיל האמיתי שלך. תגיד שאתה בן 16". הייתי גבוה יחסית לילד בן 11, כך שיכולתי לומר שאני בן 16. אולי כך אחשב לקצת יותר 'יקר' בעיני הגרמנים, אולי כאיש עבודה. חייל אס. אס. ניגש אלי, מגפיו נקשו באבני הרחוב, הוא הסתכל עלי ובחן אותי מכף רגל ועד ראש ואז שאל אותי בן כמה אני.

"16" אמרתי, והוא סימן לי לגשת לצד שמאל, למקום בו עמדו שלושת אחיי וכל שאר הגברים הצעירים הבריאים.

אימי הופנתה לצד ימין – עם הנשים, הילדים, החולים והמבוגרים. "למה?" לחשתי לאיזידור, אבל הוא לא ענה. רצתי לצד של אימי ואמרתי שאני רוצה להיות איתה. "לא!" אמרה לי בקשיחות ובפנים חמורות סבר. "לך מכאן! אל תהיה מטרד! לך עם האחים שלך!". היא אף פעם לא דיברה בכזו נוקשות. אבל ידעתי שהיא מגינה עלי. היא אהבה אותי כל כך, ורק הפעם הזו העמידה פנים שהיא לא. הייתה זו הפעם האחרונה שראיתי אותה.

אחיי ואני הועברנו לגרמניה ברכב המיועד להובלת בקר. הגענו למחנה בוכונוואלד בלילה, אחרי שבועות של נסיעה, ומשם אל הבלוקים. למחרת, נתנו לנו מדים ומספרי זהות. "מהיום אל תקראו לי הרמן", אמרתי לאחיי, "תקראו לי 94983". ה'תפקיד' שקיבלתי היה להעמיס את גופות המתים שהובלו למשרפות ולהעלות אותן על המעלית הידנית, הישר למשרפה. אבל לא רק הם היו מתים, גם אני הרגשתי מת. הפכתי לגוש קשה ונוקשה. נהייתי מספר.

עברו עוד כמה שבועות, ואחיי ואני הועברנו למחנה שליבן, שלוחה של בוכונוואלד ליד ברלין. בוקר אחד, חשבתי שאני שומע את קולה של אימי. 'בני', היא אמרה לי ברכות אך בבירור, 'אני שולחת לך מלאך'. ואז התעוררתי. רק חלום. חלום יפה. אבל במקום הזה אין מלאכים. כאן יש רק עבודה קשה. רעב. והרבה מאוד פחד. על איזה מלאך היא דיברה?!

כעבור מספר ימים הלכתי סביב המחנה, מאחורי הבלוקים ליד גדר התיל, מקום בו החיילים לא יכולים לתצפת. הייתי לבד. בצד השני של הגדר זיהיתי מישהו – ילדה קטנה עם תלתלים בהירים. היא התחבאה מאחורי אחד העצים. יכולתי לראות אותה. הסתכלתי סביבי ווידאתי שאף אחד לא רואה אותי, אז אמרתי לה בשקט בשפה הגרמנית: "יש לך משהו לאכול?", אבל היא לא הבינה. התקרבתי קצת יותר אל הגדר ושאלתי אותה שוב, אבל הפעם בפולנית: "יש לך משהו לאכול?". היא התקדמה לעברי. הייתי רזה וכחוש, עם סמרטוטים כרוכים על כפות רגליי, אבל הילדה הביטה בי בביטחון וללא כל פחד. בעיניה, ראיתי חיים. היא הוציאה תפוח מתוך מעיל הצמר שלה וזרקה אותו מעבר לגדר. משכתי את הפרי אלי, וכשהתחלתי לרוץ חזרה למחנה הספקתי לשמוע אותה אומרת לי "להתראות מחר".

לא האמנתי שהיא תחזור. זה היה מסוכן מאוד. אבל חזרתי בכל מקרה, באותה שעה למחרת. והיא הייתה שם. אותה ילדה. היא התקרבה בעדינות, ושוב, זרקה אלי משהו מעבר לגדר. הפעם, הייתה זו חתיכת לחם קשורה לאבן. אכלתי את הלחם, מורעב עד כדי טירוף אבל מלא תודה, מאחל שהיה מספיק לחלוק גם עם אחיי. כשהסתכלתי למקום בו הילדה עמדה, היא כבר לא הייתה שם.

חזרתי לאותו מקום ליד הגדר כל יום באותה שעה. היא תמיד הייתה שם עם משהו בשבילי – חתיכת לחם או, טוב יותר, תפוח. לא העזנו לדבר או להתמהמה. להיתפס משמעו מוות לשנינו. לא ידעתי שום דבר עליה – רק ילדה כפרית אדיבה – פרט לכך שהיא הבינה פולנית. איך קוראים לה? למה היא הייתה מוכנה לסכן את חייה למעני? התקווה הייתה במינון מהיר וזריז, והילדה הזאת מהצד השני של הגדר, נתנה לי מעט ממנה, כמו הלחם והתפוח.

כעבור שבעה חודשים, אחיי ואני נדחסנו לתוך רכב משא המוביל פחם והועברנו למחנה טרזינשטאט בצ'כוסלובקיה. "אל תחזרי", אמרתי לילדה באותו יום. "אנחנו עוזבים". חזרתי למחנה, עושה את דרכי דרך הבלוקים, אבל לא הסתכלתי לאחור, אפילו לא אמרתי שלום לילדה שאף פעם לא ידעתי איך קוראים לה, הילדה עם התפוחים.

במחנה טרזינשטאט היינו שלושה חודשים. המלחמה דעכה ובעלות הברית החלו להתקרב וכבשו עוד ועוד מחנות, אבל הגורל שלי כאילו נחתם. בעשירי למאי, 1945, הייתי מתוכנן לסיים את חיי בתאי הגזים בשעה עשר בבוקר. בזריחה השקטה, התחלתי להכין את עצמי למותי. כל כך הרבה פעמים המוות ניסה להניח את ידיו עלי, אבל איכשהו הצלחתי לשרוד. עכשיו, זה נגמר. חשבתי על ההורים שלי. לפחות נוכל להתאחד שוב, מן מחשבה איומה שחלפה במוחי...

בשעה שמונה בבוקר החלה המהומה. שמעתי צעקות, אנשים ברחו לכל עבר במחנה. הצלחתי להשיג את אחיי. הצבא הרוסי שיחרר את המחנה! שערי המחנה היו פתוחים לרווחה. כולם ברחו, וכך גם אני. מדהים, כל אחיי שרדו, אני לא יודע וגם לא בטוח איך, אבל אני יודע שהילדה עם התפוחים הייתה המפתח להצלתי. במקום בו הרוע נראה היה כחוגג את ניצחונו, טובו של אדם אחד הציל את חיי ונתן לי תקווה במקום בו לא הייתה אחת כזאת. אמא שלי הבטיחה לי שהיא תשלח לי מלאך, והמלאך אכן בא.

בסופו של דבר, הצלחתי להגיע לאנגליה, שם קיבלתי חסות על ידי אנשי חסד וצדקה יהודים, הועברתי להוסטל עם עוד ילדים ששרדו את השואה ועברנו הכשרה מקצועית בתחום האלקטרוניקה. בהמשך, עברתי לארצות הברית, לשם אחי סאם כבר הגיע לפני כן. שירתי בצבא ארצות הברית במהלך המלחמה עם קוריאה, וחזרתי לניו יורק כעבור שנתיים. באוגוסט 1957 פתחתי חנות לתיקון מכשירי חשמל ואלקטרוניקה. אפשר לומר שהתחלתי מחדש.

יום אחד, חבר שלי סיד – אותו הכרתי באנגליה – התקשר אלי. "יש לי פגישה. יש לה חברה פולנייה. בוא נעשה פגישה כפולה".

פגישה עיוורת? לא, זה לא בשבילי. אבל סיד התעקש ולחץ עלי, וכעבור מספר ימים הגענו לברונקס כדי לאסוף את ה'פגישה' שלו והחברה שלה, רומה. אני חייב להודות, בשביל פגישה עיוורת זה לא היה כזה רע. רומה הייתה אחות בבית-חולים בברונקס. היא הייתה אדיבה וחכמה. יפה עם תלתלים בהירים ועיניים ירוקות מלאות חיים.

ארבעתנו נסענו לקוני-איילנד. רומה הייתה אשת שיחה נוחה ונעימה, מישהו שנעים להיות בחברתו. בהמשך הפגישה התברר לי שגם היא חששה מאוד מפגישה עיוורת! שנינו 'עשינו טובה' לחבר/ה שלנו. צעדנו קצת בטיילת, נהנים מהבריזה האטלנטית המלוחה, בהמשך - אכלנו ארוחת ערב על החוף. לא זוכר שנהניתי כך אי פעם בחיי.

חזרנו למכונית של סיד, רומה ואני ישבנו מאחור. כיהודים אירופאים ששרדו את השואה והמלחמה, לא הרבינו לדבר על זה הרבה, אבל רומה העלתה את הנושא. "איפה היית?", היא שאלה בעדינות, "בזמן המלחמה?"

"במחנות", אמרתי, והזיכרונות האיומים עדיין חיים וקיימים, וכך גם האובדן. ניסיתי לשכוח. אבל אתה אף פעם לא מצליח לשכוח דבר כזה.

היא הנידה בראשה. "המשפחה שלי הסתתרה אצל איכר גרמני, לא רחוק מברלין", היא אמרה לי. "אבא שלי הכיר כומר והוא השיג לנו תעודות של 'ארים'". תיארתי לעצמי עד כמה היא סבלה – פחד, ליווי תמידי. אבל הנה אנחנו כאן, שני אנשים ששרדו את המלחמה, בעולם חדש. "היה מחנה ליד החווה", רומה המשיכה, "ראיתי שם נער, והייתי זורקת לו תפוחים מעבר לגדר כל יום".

איזה צירוף מקרים מדהים שהיא עזרה לאיזה ילד. "איך הוא היה נראה?" שאלתי.

"הוא היה גבוה. רזה, ורעב מאוד. ראיתי אותו כל יום במשך שישה חודשים".

הלב שלי החל לפעום במהירות שלא הכרתי. לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי... זה לא יכול להיות... "האם הוא אמר לך באחת הפעמים שנפגשתם לא לחזור יותר בגלל שמעבירים אותו למחנה שליבן?"

רומה הסתכלה עלי המומה. "כן".

"זה הייתי אני!" וכמעט שהתפרצתי מרוב שמחה, מוצף ברגשות. לא יכולתי להאמין. המלאך שלי. "אני לא מתכוון לעזוב אותך", אמרתי לרומה. ובמושב האחורי ברכבו של סיד בפגישה העיוורת, הצעתי לרומה נישואין. לא רציתי לחכות.

"אתה מטורף!" היא אמרה לי, אבל הזמינה אותי לפגוש את הוריה בסעודת ערב שבת עוד באותו שבוע. כל כך רציתי להכיר את רומה יותר ויותר, אבל ידעתי עליה כמה דברים חשובים: ההתמדה שלה וטוב ליבה. במשך חודשים רבים, למרות כל הסיכונים, היא הגיעה לצד השני של הגדר ונתנה לי תקווה. ועכשיו שמצאתי אותה שוב, לא יכולתי לחשוב שאעזוב אותה. לעולם!

באותו יום היא הסכימה להינשא לי. ואני קיימתי את הבטחתי: אחרי חמישים שנות נישואין, שני ילדים ושלושה נכדים, לא עזבתי אותה, לא נתתי לה ללכת ממני.

המחברות עמוסות במלל, ספרי לימוד יש למכביר, לומדים ומשננים
עד השעות הקטנות של הלילה, האם זוכרים מכל זה משהו?


מעט מאוד, לאחר החתונה כל הלימוד פורח, נשארים החיים עצמם. צריך לדעת להתמודד, להבין את המטרה האמיתית, לצלוח קשיים ומהמורות, להסתפק במועט, לעשות באמת את מה שצריך, מה יתן כוח להתמודד עם כל זאת?
מה שלימדו אותנו בין השורות ולא בתוכן, כוח החינוך שניטע בלבבות, הוא זה המלווה את הבנות בצאתן להפליג בים החיים.
חנוכה אחד, חג של אור – חינוך לימד אותי זאת.



היינו כ-100 בנות שסיימו 4 שנות לימוד בתיכון, השנתיים הבאות היו מוקדשות ללימודי ההוראה והתנסות בשטח. באחת הפעמים הביאו אלינו לבית הספר את המפקחת הראשית – האחראית על כל נושא תעודות ההסמכה שתינתנה לנו.

בפתיחתה להרצאה היא רצתה להוכיח לנו עד כמה איננו מפנימות את החומר שלמדנו כל השנים ושאלה:

"מי יודעת מאיזה גובה עד איזה גובה מותר להניח את החנוכיה?"

התשובה הפשוטה אותה שמענו במשך כל השנים נעלמה ופרחה לה מהראש. זענו על מקומנו באי נוחות להנאת המפקחת "איך אני יכולה לתת לכן תעודת הוראה אם זו רמת הידיעות שלכן?" הצליפה בנו ללא רחם.

פניה של המנהלת היו סמוקות, גם המורות ניראו אובדות עיצות. פתאום מירכתי האולם נעמדה אחת הבנות "אני לא זוכרת כמה טפחים צריכים להיות, אני רק זוכרת שהחנוכיה עומדת מתחת ל-10 טפחים". נשמנו לרווחה, עוד ועוד בנות החלו להזכר בכל הדינים למעלה מ-3 טפחים ופחות מ-10 טפחים.

"הסתכלת בספר?" שאלה המפקחת בכעס, "לא", אז למה לא ידעת את התשובה קודם?" כולנו התפלאנו למה דוקא היא נזכרה בתשובה. היתה זו נערה עם בעיות חברתיות, היו איתה ויכוחים בנושא צניעות ובעיות של משמעת "זה פשוט, בגלל המורה רחל". היא השיבה. "המורה רחל, מי זו? היא מלמדת אתכן דינים?"שאלה המפקחת.
"לא, המורה רחל היתה המחנכת שלנו בי"א בשנה זו הסתבכתי במשהו, היה זה בסביבות חנוכה, הודיעו לי לא לבוא יותר לביה"ס לאחר חנוכה, המורה רחל קראה לי ביום האחרון, לפני שהלכתי הביתה ואמרה לי שאדע שגם אם אני נמצאת במצב שפל מאוד, במצב נמוך ונראה לי שהכל חשוך ואין אור, שאדע שאור של חנוכה מדליקים מתחת ל-10 טפחים. האור הזה נמצא בכל מקום ויכול לעזור מכל מקום אפילו ממקום נמוך מאוד מאוד".

כולם ישבו המומים בדממה מעוררת כבוד, "אני מודה לך על השיתוף האישי, אני ממש מתפעלת". אמרה המפקחת בטון רך שלא הכרנו. כולן הפנימו את הרעיון: אור החנוכה מגיע למקומות הנמוכים ביותר, מקומות בהן מתלכלכת הנשמה ומקבלת שכבות של לכלוך והזנחה, אם מבינים שגם שם מאיר האור, מצליחים להתמודד ולהתגבר. "לא תמיד משנה כמה לומדים, לפעמים משנה מה מלמדים ואיך, ככה זה נכנס הרבה יותר לעומק" אמרה המפקחת. כולן היו מופתעות דוקא היא שכ"כ נוקשה, קפדנית ועקבית בחומר הלימודים ויש לה תלונות שלא מספיקים ללמוד את כל מה שהכתיבה, בדיוק היא תבין את הרעיון הנשגב: מה שמצליחים לחנך באור נשאר חקוק בלבבות לעד כי סביבה מוארת ופינה נוחה הם קרקע פוריה לצמיחה ולטוב.

מאז הלכו ופחתו גזירותיה של המפקחת, היא טוענת שמוסד כמו שלנו שמחנכים בו לאור, חינוך של נשמה, אפשר לסמוך עליו מרחוק. המפקחת סיפרה למנהלת ולמורה רחל כי יש לה בן שהדרדר ולאחרונה הגיע לפשע ר"ל וכשהיא חזרה מהסמינר שלנו היא הרהרה רבות במה ששמעה. גם היא מחפשת קרן אור לצאת מהחשיכה בה היא נתונה ומחפשת חריץ שיפתח בחומת ליבו של בנה, אם עד היום היא דיברה, הוכיחה, ייסרה, התחננה,

מהיום היא תנסה דרך אחרת – דרך של אור,

היא סיפרה לו דברים כהוויתם ושיתפה אותו בהתפעלותה מאותה תלמידה שעמדה להיות מסולקת לצמיתות ובערב חנוכה הודיעו לה שאין לה מה לבוא לביה"ס יותר,

היא סיפרה לו על תלמידה – שביום האחרון נתנה לה מורה אחת פתח ואמרה לה שגם במקום ההוא, הנמוך והשפל שהיא נמצאת בו, יש עדיין אור ומקום לתיקון וזה החבל שהעלה אותה למעלה ועזר לה לטפס מהבור,

ובאותו ערב שהדליקו את נרות החנוכה היתה להדלקה הפעם משמעות מיוחדת, באותו ערב הם שוחחו הרבה עם הבן ולאט לאט חל השינוי ועימו המהפך עם הבן שיצא מהמבוך והסערה מחד ומאידך החלה לשרור אוירה טובה של משפחתיות.
המפקחת הקשוחה שדגלה תמיד בהספקי לימודים הבינה שאין זה העיקר, כי הנשמה גם היא זקוקה למשהו ולא רק המוח וכשמשקים את הנשמה באור, נפתחים כל השערים.

-לפעמים צריך לסלוח למישהו.. אם אתה רוצה שיהיה לו חלק בחיים שלך.

-לפעמים אנשים עושים טעויות, בגלל זה יש מחק על העיפרון.

-החיים קצרים מדי בכדי לכעוס.
-החיים קצרים מדי בכדי לשנוא.
אל תהיה דביל.
'אם בגבורות שמונים שנה'.. אתה כבר נוסע על חצי מצבר.

בחרתי לשים את זה כאן, תוכלו לקחת את זה לאן שתרצו.




הלוואי ויכולתי לומר את זה לך אבא
אבא היקר,
הייתי נותנת הרבה בשביל להיות מסוגלת להסתכל לך בעיניים ולומר סליחה. אבל אני לא מסוגלת, ואני בכלל לא מבינה למה אני כותבת את זה כאן, אבל זו התחלה, אולי בסוף אני אמצא את הכוח והאומץ...

אז סליחה אבא, על הכל, על הזלזול והמילים הקשות, על החוסר הבנה, על זה שאני לא מקבלת אותך כמו שאתה (אני כ´´כ מצטערת אבא), על זה שאני לא משתפת אותך בחיי, מרחיקה אותך, לא אומרת לך שאני אוהבת...

אבא שלי, אני מתפללת שיבוא היום ונוכל לשים את העבר מאחורינו, לגשר על הפערים ולשתף זה את זה בחיינו..

שנה טובה אבא, אולי במשך השנה המילים יוכל לצאת מהמחשב..

אוהבת




הוסף תגובה

תגובות הגולשים

1. אבא שלי
אני רוצה לבקש ממך סליחה על כל הפעמים שהתעצבנתי, שפגעתי. אני כל כך אוהבת אותך, אתה יקר לי כל כך. אבל אני לא חושבת שאתה יודע את זה. אני משתדלת לא לכעוס עלייך, ולא מצליחה! למרות כל האהבה שיש לי אלייך, אבא. מה אני אעשה אם תלך ממני? אם תעזוב אותי, לנצח...? אל תלך ממני לעולם אבא. לעולם. אתה יקר לי. אבא, אני אוהבת אותך.

2. אבא היקר
אבא אני רוצה לספר לך כמה אתה כסר לי מואד אני לא יכולה לישכועך לדקה אני רוה שתחזור מהר מאוד אוהבת אותך גל שלך משפח : לוי אורן אירס אופק עדן וגל שלך

3. אבא היקר
אבא אני רוצה לספר לך כמה אתה כסר לי מואד אני לא יכולה לישכועך לדקה אני רוה שתחזור מהר מאוד אוהבת אותך גל שלך משפח : לוי אורן אירס אופק עדן וגל שלך

4. נשמע אמיתי ומהלב
אני סולחת לך, אך כדאי לשלוח את המכתב לאביך

5. לכל המגיבים
קל מאוד להגיד שאבא יש רק אחד וצריך לסלוח וכל הבלה בלה בלה הזה, אבל במציאות זה לא ממש כך. אני לא מדברת עם אבא שלי למעלה מ10 שנים למרות שלאחר 5 שנות ניתוק נעשה מצידי נסיון לסלוח ולשכוח, אבל זה לא צלח כיוון שיש משקעים. כל מי שיגיד שאפשר להתגבר על הכללא יאמר את זה בלב שלם ובאמת מאמין בזה. אלוהים עדי שניסיתי, אבל ממש לא יכולתי. מה גם שהשנים עוד הוסיפו למרירות ולכעס שלי כלפיו על כל העוולות שעשה ועושה. קשה, קשה מאוד גם היום ערב כיפור , לסלוח, לשכוח. זה כואב, זב נורא , אבל זו המציאות העגומה.

6. לא אבא לא תמיד סולח
וגם ילד לא תמיד יכול לסלוח. גם לי היה אבא ששנאתי בכל מאודי הוא היה אבא רע, ולקראת ימיו האחרונים אפילו לא יכולתי לגשת לבית החולים ולהיות איתו. ואז מישהוא אמר לי ,תלכי תעשי את זה בשבילך תסגרי מעגל,לרגע אחד הגיון גבר על הרגש ,ניגשתי למיטתו הוא שכב שם חסר אונים ,חולה בסרטן שאכל אותו ואת נשמתו, עמדתי מעל מיטתו וחשבתי לעצמי - זה אתה? האדם שהכי פחדתי ממנן בחיים האיש שהרס לי ולאחי את החיים ,ככה אתה נראה? ממך פחדתי אתה שהיית הר אדם -ככה אתה נראה היום.כן , לרגע חשתי שמחה אבל ממש לרגע מין נקמה כזו,ואז יצאתי החוצה ופרצתי בבכי (כמו שאני עושה ממש ברגע זה 9 כן זה עדיין כואב .)למחרת מת אבי הלכתי להלויה כי הייתי צריכה ,שבעה לא ישבתי . והיום 8 שנים אחרי אני עדיין בתוך הזכרונות והכאב.וממש ברגע זה מרגישה מין שחרור כזה של יאלה החיים קצרים מידי צריך לחיות את מה שנשאר ( אני בת 50 )אז אבא אמנם קשה לי אבל אני חייבת את זה לי ולילדי ,אני סולחת לך כן אני סולחת לך על כל מה שעשית לי , ומהיום פותחת דף חדש בחיי, ממשיללא שנאה וטינה אליך . היי שלום אבי היקר - ותנוח על משכבך בשלום. ושמור עלינו מלמעלה ,ולווה אותנו יד ביד. ותודה לכם שאפשרתם לי להוציא הכל.

7. אבא תמיד סולח...
אבא תמיד סולח , אין רחם כאב על בנים, כאבינו שבשמיים כך אבותינו שבארץ....

8. דמעות זולגות מעיניי
מכתב מאוד מרגש גם אני הייתי ביחסים לא טובים עם אבי ב10 השנים האחרונות, אך הפערים נעלמו ואנחנו חברים טובים. תודה שהזכרת לי מה הייתי יכולה להיות!

9. אין לך הרבה...
אין לך הרבה לבקש סליחה את טובת לב ויפת מראה אני מבקש ממך סליחה מכל ליבי עם עשיתי משהו...... סליחה ענקית

10. נשמה כול-הכבוד!!!!!
כול הכבוד לך איך שלא קוראים לך אני ילדה בת 11 והבנתי כול מה שאמרת את נערה או אישה חכמה!! ישר כוח!!!!!!! תפרסמי את האתר ה100מם שלי אם את יכולה תודה הכתובת היא: tals123.tipo.co.il אני מאוד יודה לך בברכה טל אסייג מירושלים!

11. סליחה אבא אהוב... אף פעם לא מאוחר
נכון שאומרים שאף פעם זה לא מאוחר מידי. אז מה!! למה לחכות למה לא להינות מאבא כל עוד הוא חי כל עוד הוא בריא כל עוד לא איבד את זכרונו חס וחלילה על עוד שולט הוא במוחו - חישבי מה יקרה באחד מהמקרים האלה אפילו אם יהיה בחיים הרי שלא יבין שזו את שאוהבת אותו ומבקשת סליחה - קחי אומץ אני מגישה לך שפע ממנו ומנפי את יום הכיפורים הזה כדי להתקשר ולחדש קשר אוהב עם אדם אוהב - את בחרת אותו כאבא בהיותך בהתהוות עכשיו עלייך להתמודד עם זה ולהפיק מזה את המירב. כן כן עכשיו עוד בגלגול הזה. ואני אבקש סליחה מאבא שלי שלפני 9 שנים הלך לעולמו אבל אף פעם לא אמרתי לו עד כמה אני אוהבת אותו ואף פעם לא ביקשתי ממנו סליחה על מעשיי והתנהגותי ואני מבקשת מחילה שעכשיו אחרי שנים אני מוציאה עליו את כעסי בטיפול פסיכולוגי יקר וכואב. אבא שלי לו רק היית כאן איתי אני מה זה מתגעגעת אלייך באהבה שלך בתך היחידה רק שלך לעולמי עד.

12. תגובה ל-3 ולסליחה
אני ממש מצטערת לשמוע על אבא שלך... בסופו של דבר אתה תוכל להגיד לו את זה כשתהייה בגן עדן. ואתה גם עכשיו יכול להגיד את זה כי אבא שלך תמיד יהיה איתך (בנשמה שלך).... תגובה לסליחה: זה הזמן להגיד לו את זה פנים מול פנים....גם אם זה קשה לך,את חייבת לקחת את עצמך בידיים ולעשות את הצד הנכון. זה בכל מקרה אבא שלך אדם שהוא קרוב אליך מאוד.

13. הזמן עם האנשים ´´בחיים´´ אוזל ...
שלום לך . אני מזהה לפי המילים שאת כותבת עד כמה האהבה שלך אל אביך גדולה וזו כבר התחלה . אני רוצה שתעצמי את העניים ותחשבי שאת נמצאת בעתיד כמה זמן שתבחרי - נגיד 10 שנים מהיום . עכשיו תחשבי שאביך באותו זמן - כבר מת . נכון שבמקרה כזה תגידי לעצמך : חבל שלא היתי איתו יותר ? עכשיו כשהורינו חיים - זמן עם ההורים נראה לנו לגיטימי ו´´שתמיד יהיה עוד´´ אבל זה לא ככה ... פעם לא דיברתי עם אבי מילה במשך 3 שנים בגלל ריב גדול שהיה לנו ,היום אבי כבר נפטר ואין לך מושג כמה אני מצטער על הזמן הזה שביזבזתי . אילו רק היתי בוגר יותר והיתי יוזם שיחת פיוס איתו . את תהיה חכמה - למדי מטעויות של אחרים - השלימי עם אביך ,הברוגז לא משתלם !! באהבה ובתקווה שיהיה לך רק טוב.

14. לקחת לי את המילים מהפה
כן גם אני לא בקשר עם אבא

15. כאב נסתר,נחשף בין המילים
ולי זולגות הדמעות ממש לקחת לי את המילים גם אני לא בקשר עם אבי לא מנסה להתקרב לא שואלת לשלומו לא רואה אותו בזקנתו זו לא הגאווה זה העבר שלא נשכח..

16. לו רק יכולתי
היתי נותן הרבה בכדי להיות רק עוד 10 דקות עם אבי ז´´ל ולומר לו עד כמה אהבתי אותו. לומר לו שהוא היה חשוב לי. לומר לו שהגאווה המטופשת שלי לא נתנה לי לומר לו אבא סלח לי. עד שהבנתי שאני אמור לומר לו כל זאת הוא עזב אותי.והלך לעולמו. לך יש את הזמן להתבונן בעיניו ולומר לו.את מה שאני לא יכול. אבא אני אוהבת אותך.

17. לקח הרבה זמן
לא הבנתי למה היחס הזה שלך כלפי? אני תקווה שתיצרי איתי קשר

18. סולח לך בתי



כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו -
ומשהו, נשאר איתו

אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע
את האיבה, אם רק נדע.

אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו (אם נדע להשקיט)
על אף עלבוננו, לומר סליחה.
אם נדע להתחיל מהתחלה.

כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו -
ומשהו, נשאר איתו

 

אז איך באמת מורידים רחמים :/

ננסה להבין היכן הבעיה ואז דרכים לפתרון-

הבעיה-
במירוץ החיים המייגע בו אנו נמצאים, בינות תשלומי המשכנתא לטיפול בילדים וכו', אנו שוכחים לעתים קרובות שיש ה' יתברך בעולם, שיש תורה, שוכחים מהתכלית שלנו כאן.
אנו סומכים ומאמינים בטבע ורק לפעמים אנו נזכרים שיש ה' ויש תורה וכו'.

אין לנו אמונה, אנחנו חלושי כח.. אנו מאמינים שהכסף קונה לנו דברים, למשל- הדבר הכי טריוויאלי, כשאין לי סיגריות אני נכנס לקיוסק, משלם ומקבל תמורה. הנה, זה עובד, זה בטוח. אנו נותנים כח לכסף כשלמעשה זו סתם חתיכת נייר, ולמה לא התפללתי לפני כן שה' ישלח לי?

פשוט- שכחתי.

כשאני קצת חולה והולך לרופא שיניים, למה אני לא מתפלל לפני כן? כשאני עם המקדחה באמצע העבודה והבורג לא נכנס, אני מיד מביא פטיש.. אז רגע, למה בעצם לא להתפלל שהבורג ייכנס?

באינסטינקט שלנו אנו סומכים על הטבע. קודם כל טבע, אחכ נראה.
וזה לא בכוונה, באמת שאנו מאמינים בה', רק ששוכחים.

הגעתי לעבודה בבוקר, תוך כדי שגרה, עבודה, מלאכה, שכחתי מהכל. שכחתי שיש ה' בעולם.. הייתי מרוכז בעבודה. ואז נזכרתי בה' רק בשעה 13:00 אז מלמלתי ודיברתי איתו קצת.. אבל, היי, לאן נעלמו חמש שעות? למה שכחתי שיש ה' בעולם?

או למשל- קמתי בבוקר ללמוד גמרא, ו.. גם שם מרב עיסוק בסוגיה שכחתי מה' לכמה שעות. ולכאורה מוזר- איך אפשר לשכוח את ה'? וכי אתה יכול לחיות בלעדיו? אין לך דברים לדבר אתו? מוזר ואפילו קצת מעליב, לא?


בתיה, בת פרעה, ראתה את התיבה, ממנה רחוקה, הושיטה את היד.. והשתרברבה ידה 12.5 מטר עד שהגיעה לתיבה.
תארי לך, את יושבת על שפת האגם.. באמצעיתו מונחת תיבה.. את מושיטה את היד והיא מתארכת. מדהים, לא?

השאלה שלי היא כזו- אנו יושבים בחדר, בקצה החדר על השולחן יש בקבוק קולה וסופגניה.. ו.. את לא בדיאטה וממש בא לך קולה. וסופגניה. אני מזכיר לך שסופגניה זה בערך מיליון קלוריות והקולה תתרום את חלקה אבל לך ממש בא על קולה וסופגניה שמונחים על השולחן.

השאלה שלי היא- למה אין לנו בתודעה בכלל, להושיט את היד לעבר הבקבוק? מיד אנו קמים ולוקחים.

תביני, השאלה היא לא אם אקבל או לא, אם תתארך ידי או לא.. השאלה שלי היא למה אני בכלל לא מחשיב את זה כאופציה, לא זוכר שה' יכול לעשות הכל. למה לא עוברת לי אפילו מחשבה קטנה של- אולי זה יקרה.
זה אפילו לא בתודעה שלי, כי שכחתי שזה אפשרי בכלל. לא שלא האמנתי או כן האמנתי.. פשוט שכחתי מהכל, באינסטינקט שלי זכרתי טבע והוא שאם אני אקום לקחת את הבקבוק, אני אשתה.

שוב- השאלה היא לא אם אני אושיט את היד או לא, אלא למה אני בכלל לא זוכר שדבר כזה אפשרי.

וזה שורש הבעיה. אנו שוכחים מהכל. אז ממילא אנו חיים בטבע. wild הא?

חשוב מאד להבין את הבעיה הזו, רק כך נוכל להמשיך מהמקום בו כ"א מאתנו מונח.


הפתרון-

אני אגיד לך מה הפתרון שלי ותראי, אולי זה יעבוד גם אצלך. נסי, לא טוב, תחזירי (:

רבינו אומר שכל מה שקורה לאדם, זה הכל בשביל הבחירה שלו. כדי לדעת אם יבחר בה' או יתלה בטבע.

לקחו לנו את האורות, יכולנו לומר- וואלה, אממ, הלך. נגמר. אכלו לי שתו לי. וזו תשובה של טבע.
האמת היא שהאורות תמיד שם וה' הסתיר קצת כדי לראות מה נעשה.. <הכל בשביל הבחירה> האם נחשוב שוואלה נגמר? או האם נבין שכלום לא נגמר ושהוא הסתיר את האורות? וברגע שנבין שהוא הסתיר את האורות, פשוט נפנה אליו שיאיר לנו שוב. ואז אנחנו מחליטים לפנות אליו.
אבל..
בעיית השכחה, זוכרת? אז נבקש מה' היום ומחר.. מלמול פה, מילה שם.. אבל מעבר לכך נשכח. כי משכנתא וכו'

אז מה עושים?
מתחילים להוריד רחמים. מתחילים לזכור את ה' כל רגע, במשך היום, כמה שיותר.

לאדם יש אור המקיף, זו ההילה שלו שמקיפה את גופו.. כשהיא לבנה, האדם מרגיש טוב, מצב רוח טוב, מרומם, כשהיא מתכהה, פחות.
מצוות ומעשים טובים, מחשבות טובות, מאירות את האור המקיף, דברים שליליים, פחות. ומדובר על עניין של שניות.. בשניה אחת שחשבת חיובי, זה מאיר ושניה אחרת זה פחות מאיר. אור המקיף משתנה מרגע לרגע.
תוכלי לראות את זה בחוש כאן-

מחשבות טובות מושכות על האדם ישועות.

אומר בעל ספר 'העיקרים'- התקווה והתוחלת הוא דבר הכרחי אל המאמין כדי שיימשך עליו החסד הנמשך אל הביטחון–


אמר הנביא- 'טוב ה' לקוויו'.. <למי שמקווה אליו לישועה> <אבל בטח כבר ידעתם את זה>

ישנן שלוש תקוות כאשר אחת מהן היא תקוות החסד- שיקווה אל ה' יתברך שיושיענו על צד החסד בלבד.. לא מצד שום חיוב כלל. <באמת לא חייבים לנו כלום>

מה הפירוש- אדם שחסרה לו איזו ישועה מתחיל לחשוב-

'רגע, אני אקבל את זה? אני אתפלל על זה, כן, אבל אני באמת אקבל את זה? על פי האמת לא נראה לי שאני אקבל את זה כי יש לי פגמים ויש לי קלקולים ואני למדתי בספרים וראיתי שכשיש פגמים אז אין כלים וה' לא מקבל את התפילות ודוחים אותך לפעמים ונראה לי שזה יימשך זמן'

וכן על זו הדרך. ונכנס בדעתו שאותו לא יקבלו כי יש לו פגמים.

אז אומר בעל העיקרים – תקוות החסד היא שיקווה לה' יתברך שיושיענו על צד החסד בלבד לא מצד שום חיוב כלל כי באמת לא חייבים לנו, רק מצד חסדו יתברך.

ותקוות החסד היא כל כך משובחת אלא שהאדם אינו בטוח שיתנו לו שאלתו ובקשתו כי יש לו פגמים.. באות לו ספקות- 'מי אמר שיושיעו אותי'

"כי להיותו משער בעצמו שאינו במדרגה שייעשה עמו חסד חינם, חושב שלא ירצה האדון לתת לו את שאלתו".. 'הרי אני.. לא מגיע לי, אז מה פתאום שיתנו לי'..

ובעבור זה אינו מקווה כראוי. בגלל זה הוא נחלש בדעתו ואומר- לא, לא ייתכן, עזוב, אני אתפלל.. בלית ברירה כי אמרו שצריכים להתפלל אבל הוא לא מתפלל באמת באמונה שהולכים להושיע אותו ולכן לא בא לו החסד, בגלל שהוא לא מאמין שבאמת הוא עומד לקבל.

הבעל דבר נכנס בו במחשבות כאלו שכנראה לא יושיעו אותו כי יש לו פגמים. אז האדם אומר- אני הרי לא שווה ואם אני לא שווה איך אני יכול לבקש, אני יודע מי אני, אני יודע איך אני נראה, יודע את המעשים שלי, אז איך אני מבקש בכלל.

ובנקודה הזו המרגלים טעו!

למה המרגלים פחדו להיכנס לא"י? מסביר החפץ חיים- המרגלים טענו- היה לנו חטא העגל.. ואם יש לנו חטא העגל אז אמנם עשינו תשובה אבל אנחנו לא ראויים לא"י כי שם צריכים ניסים גלויים, יש שם ענקים, נפילים, צריכים שם ניסים גלויים, אנחנו לא ראויים לא"י.

ובאו כלב ויהושע והיסו אותם-
חס ושלום, מי אמר לכם ככה?! נכון, עשינו עבירה, חטא העגל, נכון ועשינו תשובה ומה אתם טוענים? שיש פגמים? יש פגמים, אז מה? אתם טוענים שמי שיש לו פגמים לא ראוי לסייעתא דשמיא? חס ושלום! הקדוש ב"ה מושיע גם אנשים לא ראויים! הקדוש ב"ה מושיע גם אנשים לא ראויים!

רק מה התנאי? "אך בה' אל תמרדו"- כך מסביר החפץ חיים.. אם אנחנו לא מורדים בקדוש ב"ה יהיו לנו גם ניסים גלויים, אם אנחנו לא מורדים.
אנחנו לא מורדים ח"ו.. מי כאן מורד במעל? מי כאן הולך נגד הקדוש ב"ה במעל? מי רוצה למרוד ח"ו.. אנחנו נופלים בגלל שהיצר הרע מתגבר עלינו אבל אנחנו רוצים למרוד? אנחנו רוצים לעשות שטויות? אנחנו נופלים בגלל שהיצר הרע משגע אותנו, מבלבל אותנו יום ולילה לא נותן לנו מנוחה, נוקש ודופק ומתיש ומבלבל אותנו יום ולילה.. רגע אחד קמים רגע אחד קמים.. רגע אחד מלאך רגע אחד כומר, ה' ישמור.. אדם פה הוא כמו מטוטלת כל רגע.. אבל אנחנו רוצים למרוד? אנחנו רוצים עבירות? אנחנו רוצים פגמים? זה מה שהמרגלים טענו.. שאנחנו לא ראויים לסייעתא דשמיא כי פגמנו וחטאנו בעגל..

ובאו יהושע וכלב והקדוש ב"ה כעס על המרגלים, הוא אמר- יהושע וכלב צודקים, מה אתם מבלבלים את העם.. בגלל שאנחנו חוטאים אנחנו לא ראויים? הוא כעס על המרגלים- למה אתם מתישים את העם, למה אתם מייאשים אותם? ה' הסכים עם יהושע וכלב שאדם ראוי לניסים אף על פי שהוא לא ראוי הוא יקבל ניסים.. הוא מתפלל לה' ומאמין? הוא יקבל ישועות!
רק מה התנאי? אך בה' אל תמרדו- אנחנו לא מורדים, חלילה.. מי כאן מורד.. מי כאן מחפש למרוד.. אנחנו שכל כך הרבה מבולבלים בדור הזה החלש והמבולבל, אנחנו מחפשים למרוד?! כמה קשה לנו.. כמה קשה לנו.. אנחנו נקראים מורדים?!!!!!!!! מי נקרא מורד.. מורד זה אחד שיודע מה מותר ומה אסור.. וזה אסור.. והולך ועובר עבירות ואחרי שעושה את העבירות הולך לחגוג על חשבון העבירות. אנחנו עוברים עבירות ואנחנו חוגגים על חשבון העבירות? טוב לנו עם זה שאנחנו נכשלים לפעמים, טוב לנו עם זה? מר לנו! לא יודעים איפה להחביא את עצמינו עם השטויות שאנחנו עושים לפעמים.. מה זה נקרא מורדים.. אנחנו פעם עשינו איזו מסיבה לכבוד עבירה שעשינו? פעם קראנו לחבר'ה- בואו, חפלה, תביאו תזמורת נעשה על האש, עשינו עבירה.. חס ושלום.. אז אנחנו נקראים מורדים? לא טוב לנו עם זה, לא טוב לנו.. עושים שטויות לפעמים, עושים שטויות, אנחנו לא מלאכים.. טוב לנו עם זה? אנחנו לא נקראים מורדים ואם אתה לא נקרא מורד, אומר החפץ חיים.. מגיע לך ישועות למרות שאנחנו לא ראויים.. וזו היתה הטעות של המרגלים שהחלישו את דעת העם.
אם אנחנו לא נקראים מורדים אנחנו נקבל!


וזה מה שאומר בעל 'העיקרים'– למה הוא לא מקבל את הישועה? כי נכנס לו בדעתו שלא ירצה האדון לתת לו שאלתו ובעבור זה אינו מקווה כראוי.. ובגלל זה לא בא לו החסד כי אילו היה מקווה כראוי לא היה החסד נמנע מצד ה' יתברך.

טוב ה' לקוויו כי תמיד הוא רוצה להשפיע למקווה כראוי. זאת אומרת שה' נותן לנו בלי שום קשר לכך אם אנחנו ראויים או לא ראויים.. אם התנאי היה אם אנחנו ראויים או לא ראויים לא היינו מקבלים כלום עד היום.. איך קיבלנו עד היום?..וכי עד היום היינו ראויים? אלא מה.. ה' מושיע גם אנשים לא ראויים וזה החידוש! אך מה התנאי?.. שהוא יקווה באמת.
כי מה עושה היצר הרע.. נכנס לנו במחשבה ואומר לנו- אתה פגמת, אתה קלקלת, והנה אתה רואה, תראה איך אתה נראה, מה אתה חושב.. שיתנו לך?
המהלך של בעל ספר 'העיקרים' הוא כל כך נפלא, הוא אומר- אם אדם חושב שה' לא רוצה לתת לו בגלל שהוא לא ראוי, תדע לך, אתה גורם הפסדים לעצמך וכביכול אתה מצמצם את גדולת ה' יתברך כי לה' יש אפשרות לתת גם ללא ראויים.

לאדם נכנס בראש ש-כנראה אותי לא יושיעו, ה' יכול אבל בטח לא יושיע אותי בנסיבות שלי, לא נראה לי שהוא יתאמץ בשבילי כל כך..מה, ה' יתאמץ להזיז את השמיים בשבילי לחתור בשבילי חתירות? לא נראה לי. –כן!!!!!!! הקדוש ב"ה רוצה לחתור בשבילך חתירות! הוא רוצה לחתור בשבילנו חתירות! במה זה תלוי? אם אנחנו נאמין בזה, אם נאמין נקבל. אם אדם חושב מחשבות טובות- ה' יושיע אותי- זה בעצמו הכלי לישועה. אתה בונה בעצמך מסלול לישועה. היצר הרע יודע את זה ומחליש אותנו.

זה מה שאומר בעל 'העיקרים'- שבעבור זה נמנע ממנו.. למה לא בא לו החסד? כי אילו היה מקווה כראוי לא היה החסד נמנע מצד ה' יתברך. זאת אומרת שאנחנו בעצמינו מצמצמים לנו. זה מה שאומר הזוהר- כולהו במחשבה איברירו.. כל ההכרעה היא במחשבה. לכן כל המהלך של הצדיקים ובפרט של רבינו, היה לדחוף את האדם כל הזמן, להמשיך הלאה, לצמצם את הראיה לקדוש ב"ה.. לא לפזול לצדדים. מאין יבוא עזרי? -מהאין יבוא עזרי!.. אם תדע שאין שום מקום אחר, שם יבוא עזרך.

מומלץ לקרוא כמה וכמה פעמים ופעם בכמה זמן בכדי להפנים התפישה הזו.

שכוייח!! (:

חבל על הזבאזז


יש לנו סמארטפון, מייל, טוויטר, פייסבוק ועכשיו גם את גוגל-באזז, אבל מאד מהר אנחנו מגלים שכבר אין לנו מסרים אמיתיים להעביר :/

אז מה עושים עכשיו?
- עכשיו שרים.
בירה ונשירה או בירה ושרימבה. נחשוב אחכ.

טינינייייי טיניינינייי

ועכשיו זה הזמן לדעת כבר מה
צפוי לנו מהשמים
האם את יודעת למה התכוונה
זאת שאמרה שהחוכמה היא כמו מים
ונדמה שנהיינו, בלית ברירה
יותר ויותר קרובים
אנחנו כמו זוג לאורך שדרה
פשוט הולכים והולכים

ולאור הדברים הפשוטים באמת
אנחנו חיים את חיינו
למשל בלי הסברים רק לקבל ולתת
זה לא קל אבל מה יש עוד בינינו?
אני נזכר לפעמים בילדות שהייתה
לפני זמן המחשב וההיי-טק
על פסי הרכבת מחכה לקטר
וכשהוא בא אני צועק

כן, היו אלה חיים טובים
כמו שאומרים האופטימים
ולפעמים חיים מוזרים כך אומרים
המיסטיקנים הסינים
ואולי אלה חיים גדולים
הרי חיינו אותם בטירוף
תסתכלי עליי ותראי
קצת שמח קצת עצוב

וכשאני שוב לובשת שמלה לבנה
אתה שואל מה קרה לך ולנו
הרי פעם לבשת את אותה השמלה
בנובמבר כשהתחתנו
כן ברור לי שאת רוצה לפעמים
לחזור אל הדברים שהיו
גם אני רוצה את אותם הדברים
בגלל אותו הדבר בדיוק

כן, היו אלה חיים טובים...

ועכשיו אל תדבר רק תבוא אליי
בשקט בשקט בחדר
כמו שני חברים שאבדו בחלל
שימי לב כבר אמצע נובמבר
שוב נופלים העלים - זה הזמן השקט
מה צפוי לנו מחר לא נדע
אני עוטף אותך בחום ורוקד
ומעביר לנו עוד דף

<אז למה התכוונה זו שאמרה שהחכמה היא כמו מים, בעצם?
ואין מים אלא תורה XD>



לפני כשבוע השיקה גוגל חגיגית את "גוגל-באזז" בישראל.

היום דווקא התחיל כרגיל, אנשים קמו בבוקר, שתו את הקפה-הפוך-חזק-פלוס-כפית-סוכר שלהם, גלשו קצת בפייסבוק, יצרו שורת סטטוס חדשה בטוויטר, קיבלו אימיילים עסקיים ואפילו החליפו מילה או שתיים עם חברים במסנג'ר, כשלפתע ענקית התוכנה החליטה – זה הרגע. משהתקבלה ההחלטה הכל קרה מהר מאד: כל מי שניסה להיכנס למייל בשעות אחר הצהריים זכה לשאלה המרגשת, האם תרצה להצטרף לגוגל-באזז? מה זה גוגל-באזז בכלל, הוא שואל. אה, זה? זה מיזם אינטרנטי חדשני כזה, דמוי טוויטר, ש"מתלבש" על רשימת אנשי הקשר שקיימת במייל ויוצר אופציה למעקב, עדכון שורת סטטוס, שיתוף בחוויות ויצירת קשר. וואלה, נשמע מגניב, זה חינם? הוא שואל. ממש-חינם. טוטאלי-פרי. אפס-כסף. רק תאשר וזה שלך.

נחמד, הוא אומר. יש לי פייסבוק, יש לי טוויטר, יש לי תיבת מייל – למה שלא יהיה גם גוגל-באזז? לוקח. בטח לוקח.

הוא נכנס למייל, וכותב את הבאזז הראשון שלו:

"טוב, אז אני כאן. מסתבר שיש לי כבר 15 עוקבים ואני עוקב אחרי 25 – מה עושים עם זה עכשיו?"

"משתוללים"- עונה לו מישו.

"מה שאתה עושה עם טוויטר"- אומר אחר.

וברצינות?

אז זהו, שאין לגוגל תשובה לשאלה הזו. כמו שלפייסבוק אין, גם לא לטוויטר ולא למקושרים. כולם מספקים לנו תשתית מטורפת לחיים חברתיים וירטואליים, אבל לא מספקים לנו את התכנים.

אנחנו צוברים לעצמנו רשימה ארוכה של חברים וזה גורם לנו להרגיש נחשבים

את התכנים – אנחנו אמורים לייצר, את החברים – אנחנו צריכים למצוא. אם פעם "לך חפש ת'חברים שלך" היה משפט מעליב שהציע תעסוקה פיקטיבית למשועממים, היום הוא הפך לבילוי לגיטימי לשעות הפנאי. עשרות מנועי חיפוש במדיות החברתיות יעידו על כך (הרי לא ייתכן שאני כבר שנה וחצי שוחה במדיות החברתיות, ויש לי רק 183 חברים. זה כנראה אומר שמשהו לא בסדר איתי. אז... מה היה השם של ההוא שלקחתי איתו קורס בתקשורת שיווקית לפני שנתיים? יאללה, נצרף גם אותו. וגם את החבר'ה שלו. שיהיה). אנחנו צוברים לעצמנו רשימה של סלבים ומיני-סלבים שהסכימו לאשר אותנו כחברים שלהם. זה גורם לנו להרגיש נחשבים. אנחנו שומרים על קשר עם אנשים שלמדו איתנו ביסודי, מבלי להחליף איתם מילה. גם אם הם ימחקו אותנו, אנחנו לא נרגיש, אבל בינתיים – שיהיו שם.

וכל בוקר אנחנו מנסים להמציא את עצמנו מחדש בשורת הסטטוס.

כאשר לא מצליח לנו לאלתר משפט שנון ומרשים דיו, אנחנו פשוט מצטטים משפט סיני עתיק או אפילו סתם מילים משיר, העיקר לא להשאיר את השורה הזו ריקה. אנחנו מפתחים מערכת קשרים בלתי-פורמלית, סמויה ורוחשת של "הגב לי ואגיב לך". זה לא בדיוק מעניין אותנו מה ההוא כתב בבלוג שלו, כמו שלא מעניין אותו מה המשפט האחרון שפברקתי בטוויטר שלי, העיקר שאנחנו מגיבים אחד לשני ויוצרים דינמיקה חברתית פרועה ותוססת. וכשאין לנו כוח להגיב? אנחנו פשוט אוהבים. אוהבים את התמונה של הכלב של השכן, אוהבים את שורת הסטטוס הבנאלית של "בוקר טוב אנשים יקרים" שנכתבה לפני 4 שעות ו-37 דקות ע"י דמות בעלת חיוך קסום, אוהבים את הסרטון מיו-טיוב ש-20 חברים העלו במקביל ואפילו לא טרחנו לראות. אנחנו מלאי אהבה אינסופית טהורה ליקום ולברואיו שאנחנו מחלקים בנדיבות. מה אכפת לנו לפרגן כל כך הרבה אהבה כשזה בסך הכל כרוך בלחיצה קלה על ה- LIKE?

מאד מהר שאנחנו מגלים שכבר אין לנו מסרים אמיתיים להעביר


יש לנו אייפון, פלאפון, מחשב נייד, אי-סי-קיו, בלוג, פרופיל מעודכן בכל רשת חברתית שהיא ושלל תיבות מייל אמיתיות ופיקטיביות, שמספקות לנו כל דרך אפשרית ליצירת קשר והחלפת מידע, אבל מאד מהר אנחנו מגלים שכבר אין לנו מסרים אמיתיים להעביר. אם פעם היינו שולחים בדואר אחת לשבוע מכתב אמיתי ורגיש עם כתב יד צפוף, מלא בתובנות על החיים ותפיסות עולם שגיבשנו, היום אנחנו שולחים שבע-עשרה פעם ביום מצגות קיטשיות עם תמונות של שקיעה (ואפילו לא כאלו שאנחנו צילמנו), בדיחות קרש, מכתבי שרשרת וסצנות מ"קצרים". אנחנו מדשדשים בתוך ביצה גדולה של סמול-טוק וירטואלי רדוד ושטחי ופטפוטי נונסנס ריקים ממשמעות שנוצרו רק כדי להזין תוכן מאולץ בכל אותן מדיות מפלצתיות שמתפתחות הרבה יותר מהצורך האמיתי שלנו בהן.

איבדנו את המשמעות של שיחה אמיתית. איבדנו את המשמעות של חברה אמיתית.

אנחנו נרגיש מאד פופולאריים אם בבוקר סתמי נפתח את המייל ונראה 22 הודעות חדשות, נחוש מאד מעורבים חברתית אם בשעה 02:00 בלילה נארגן מסיבת מסנג'ר המונית. אנחנו נשאב כוחות נפש מחודשים כתוצאה מאייקונים מחבקים ומושיטי פרחים לאחר ששפכנו את ליבנו תחת ניק אלמוני באיזה פורום נידח, ונרגיש מוחמאים אם נקבל מסר אישי לתיבה מניק אלמוני אחר שיאמר לנו שאנחנו ממש, אבל ממש, כותבים מעולה.

כל אותו רחש וירטואלי יציף אותנו בתחושה משלה ומתוקה של ביחד – אבל בסופו של דבר, אנחנו נלך לישון לבד.


מאת זוהרת כהן. <חוץ מהשיר, 'סתומרת, הוא של שלמה ארצי, נותן החסות>

[טעמתם פעם גלידת גויאבה? אמיתית, כמובן. מומלץ בחום]

ועוד המלצה חמה: נכון שאתם מקבלים מיילים עתירי פונטים גדולים אדומים שמכריזים על כך שאם לא תעבירו את המכתב אין לכם לב וגלעד שליט לא יחזור הביתה / הילדה הקירחת תמות מסרטן / והמצלמה עם התמונות שנמצאה בנחל ערוגות לעולם לא תושב לבעליה החוקיים? אל דאגה! כדי להוכיח לעצמכם שאכן יש לכם לב (וכמובן גם למען גלעד שליט וכו’), אבל כדי לא לצאת מפגרים (או מטרידים) בפני רשימת התפוצה שלכם, הקדישו דקה והיכנסו לאתר 'לא רלווטני', בדקו האם המייל שהועבר אליכם הוא אמיתי ואם כן - האם הוא רלוונטי, ורק אז העבירו אותו הלאה.

אחר כך צ’פרו את עצמכם בגלידת גויאבה, כי אתם משתמשים מתקדמים באינטרנט, וכי - כן, כן - יש לכם לב.

מי אמר שלא מפרגנים פה למ. שאילתא?
תשובות לכל השאלות הכי לא חשובות:
'גם אני תהיתי מהיכן הביטוי- פעם שלישית גלידה'
'גם אני תהיתי למה שקדי מרק נקראים על שמם, שכן, אין שם שקדים'
'גם אני תהיתי למה קוראים לרוכסן 'ריצ'רץ' ומהו היתרון האבולוציוני של גומות חן'

כל זאת ועוד במ. שאילתא העונה על הכל. כמעט.

http://www.sheilta.com/


מי אמר שלא מפרגנים פה ל 'לא רלוונטי'?

כל האמת מאחרי מייל השרשרת שקיבלתם. pay it forward

http://irrelevant.org.il/item.php/109570512776520753


תגובות למאמר

(13) זיקי, 8/3/2010
וואלה זה באמת נכון

זה ממש נכון, אפילו גם לגבי דברים אחרים. אנחנו ממש רוצים אייפון תצ', פלאפון וכל השטויות הרגילות ואין לנו באמת מה לעשות איתם וכנ"ל לגבי הפייסבוק וכ'ו. שפשוט אנחנו מאולצים להשתמש בזה למרות שאין צורך. אתה יכול להגיד לחבר שלך רחוק פעם בחודש שלום או לשלוח מכתב וזה יהיה בסדר גמור.


(12) עפרה, 4/3/2010
הצמאון והגלולה

הריצה, החוסר זמן לאיכות, מביאה בי געגוע לזמן שלפני הטכניקה, שבו לא בולעים גלולה להשתקת צמאון, כדברי הנסיך הקטן, אלא הולכים( בשלווה) לנהר לשתות ממנו.... כמה נכונים דברי הכותבת, אך אין לעצור את הזמן, לרע גם טוב. הדור הצעיר פחות תמים, לא ניתן לסדרו בקלות...ואולי יש יתרונות נוספים, אנו מגיעים לאחר הרוויה מן הריקנות לאיכות האמיתית.



(11) אנונימי, 26/2/2010
LIKE

אהבתי



(10) ר,ל,ג, 22/2/2010
חכו זה נהיה יותר גרוע

כל פעם שאתם "צוללים" לשעשוע חדש שיצא חם מהתנור כגון אלה המוזכרים בכתבה אתם בורחים יותר רחוק מעצמכם ומתרחקים (בדיוק כמו שרוצה היצר הרע) מהאמת הפנימית שלכם,מהאני האמיתי שלכם שממנו אתם עשויים אבל ממש לא מתחברים אליו, ביום האחרון שלכם אתם תעמדו ערומים מול הקב"ה ושם תאמינו לי שלא יהיה לכם צורך בפלאפון והמילה "מחשב" תהיה קשורה רק לחישוב הזכויות והעוונות שלכם. מי שלא יתעורר עכשיו לא יתעורר גם אחר כך כשיהיה מאוחר מידי,עזבו את כל הטכנולוגיה שמוחקת לכם את המוח ,קחו סידור,קחו קיצור שולחן ערוך ותתחילו לערוך לעצמכם את החישוב הנכון איך מגיעים הכי מהר קרוב ובטוח לאבא. ושלא יהיה לכם ספק לרגע אחד שאני לא עומדת מאחורי המילים שלי. אני לא עוזבת את אבא לשנייה! אם אני יכולה -אתם לא טובים פחות ממני אשריכם ישראל


(9) , 21/2/2010
עולם של אנשים הזרים איש לרעהו.שכן לא מכיר את שכנו.זרים פה ושם

עולם משתנה. בודדים בחשכה,פעם הכרתה את כל השכנים היום אתה גר בקומה ה25 ולא מכיר איש .ואז מחפשים ברשת.עולם חדש?

אני קניתי לא מזמן, עולה 180 שקל, ולדעתי, שווה כל שקל!  על כל ליקוטי מוהר"ן מסודר, וגם על חגים.

מסביר הכל ממש יפה וברור ומוריד את הכל למעשה

אני גם חיפשתי שיעורים על הספר מהאינטרנט ולא מצאתי, עד שגיליתי את זה באתר "ברסלב נייעס" 

יש שם שיעורים שלו לשמיעה ישירה אבל לא הכל. את יכולה לשמוע ולשפוט אם זה מתאים לך 

להלן קישור שיש בו גם שיעור וגם פרטים על הדיסק אונקי

תורה ה' תניינא 'תִּקְעוּ אֱמוּנָה': שיעור מפי הגר"ש טייכנר #01 |♪ » ברסלב נייעס

השיערים הולכים גם לפי הסדר של התורות?