כאחת שמתנדבת מס' שנים לא מועט באירגון אני מבינה אותך היטב.
זה אכן קשה בתחילת הדרך, אך אין ברירה ועם כל הצער, מתרגלים לכך.
בהמשך דרכך יצא לך לראות מקרים שיכאבו לך מבפנים, בלב. כמו:
* אנשים חסרי בית, מזוהמים, שנמצאים בפינת רחוב.
* מסוממים שגרים בקומונה (כמה מסוממים בבית אחד), ללא כסף, בית מוזנח, מלא ברהיטים ושטויות ישנות מתפרקות מהאשפתות, סירחון שהוא תערובת של חוסר הגיינה יחד עם נרגילות וכד'.
* משפחה מרובת ילדים שגרה בשכונת עוני והבית מוזנח, מלוכלך ומסריח, מס' ילדים ישנים יחד על אותו המזרן.
* תיירת שעברה ת.ד ולא מבינה מה קורה איתה, מה היא עושה עכשיו והיא מפחדת ובטוחה שדרסה מישהו למוות, למרות שאף אחד לא נפגע, ואף אחד מאנשי הצוות לא מצליח להסביר לה את זה.
ועוד מליון מקרים דומים יותר או פחות של אנשים מסכנים שנצבט הלב לראותם.
ואת, עומדת תקועה ושואלת את השאלות שנראה שהכי פחות יעזרו להם (ת.ז, טל' בבית וכד').
בעז"ה עם הזמן אני מקווה שיהיה לך יותר קל.
עצה נוספת מנסיון אישי- תנסי לשים את כל המקרים ממד"א בפינה קטנה בראש שבחיים האחרים שלך (מחוץ למד"א) תהיה סגורה ולא תשפיע עליך, יתכן כי כך יהיה לך קל יותר להתמודד.
(כל המקרים שכתבתי כאן הם מקרים אמיתיים שיצא לי להגיע אליהם).
מקווה שעזרתי במשהו, אם לא אני מתנצלת.
המון הצלחה בהמשך!
