אני יושבת עם עצמי לפני כל חופש גדול ואומרת- אין, השנה הולך להיות נפלא! זמן איכות. נותן כח. משמח.
ואז... מתישהו מגיע מפח נפש.
אני לא מבינה. לא מבינה איך זה יכול להיות שאמא שאוהבת את הילדים שלה- מרגישה חנוקה, לא רוצה להיות איתם ורק מחכה לשלוח אותם למסגרות.
זה מרגיש לי מציאות מעוותת. זה פשוט לא אמור להיות ככה. בלי קשר למצפון שאוכל מבפנים. סתם, עובדתית- לא הגיוני שהמסגרות האלה הן הפתח לשפיות הנפשית שלי. כאילו... הלו. ילדתי ילדים כדי לגדל אותם.
אז כל שנה אני מנסה קצת יותר להשתפר, להפיק לקחים. להסתכל על כל יום בנפרד, בלי להילחץ שאני איתם חודש וחצי. להעצים את הימים הטובים שיש חוויות טובות ונעימות. וב"ה יש כאלה וזכרתי להגיד לעצמי ברגעים האלה: "איזה רגע טוב של אושר." ועצרתי רגע להסתכל על החיוכים שלהם ובאמת להתמלא.
אבל בסוף מה שגובר על התחושה הכללית.... זה הדציבלים שמחרישים אוזניים, ההרבצות והמריבות כל 5 דקות, לשמור שהבית יראה ראוי למגורי אדם, חוסר שיתוף הפעולה בלשמור על סדר מינימאלי תוך כדי כאוס של חופש. הבכי של הקטנה שמלווה אותנו כללללל נסיעה באוטו או במשך כל היציאה שלנו מחוץ לבית (וכמעט לא יצאנו לדברים בגלל זה. אבל הצורך שלה והצרכים של ילדים גדולים מתנגש
בדיוק שם)
ולא משנה מה אני אעשה יש תלונות.
ואני תוהה לעצמי- אין פה חידוש עצום. יש אמהות שמתמודדות בדיוק כמוני אבל בסוף מצליחות לחוש שמחה וסיפוק מהחופש הגדול. באלי כל כך להיות שם! להנות מהילדים שלי! להרגיש שאלה חופשים שאני אתגעגע אליהם. שזה זמן איכות שלעולם לא יחזור.
אז אמהות מהממות, אשמח שתשתפו אותי בתובנות♥️
)
