היה לך תוכן שנמחק בגלל התקלה באתר?

בכל מקרה, תומכת לידה חשובה ממיליון סיבות.

היא עוזרת בזמן הצירים, בעיסויים ובטכניקות שונות לשיכוך הכאב.

היא עושה אווירה, בשיר, בדיבור, בעידוד ובתפילה.

חשוב מאוד: היא יכולה לעזור ליולדת להחליט אם לקבל את המלצות הצוות הרפואי. בכלל, היא שם כדי שלא יעשו איתך מה שהם רוצים, אלא כדי להזכיר לך שאת בעלת הבית על גופך ועל הלידה שלך, ושמותר לך להחליט אם את לא רוצה בדיקה פנימית, או פקיעת מי שפיר, למשל, או שאת רוצה רופאה דווקא, וכו' וכו'.

הרבה פעמים יש עומס, והמיילדת בקושי נמצאת בחדר הלידה. התומכת עוקבת אחרי מהלך הלידה, קוראת למיילדת אם צריך, ועוזרת בעצמה אם לא צריך.

מי שרוצה לידה טבעית - עם דולה יש לה סיכוי הרבה יותר גדול להצליח.

לפני הלידה היא זמינה לשאלות, אם היא גרה קרוב  היא יכולה אפילו להגיע ולבדוק אם את צריכה לנסוע לבית הרפואה (זה מאוד משמעותי למי שגרה בחור), ואחרי הלידה היא אמורה לעזור עם ההנקה וגם להיות זמינה לשאלות.

בקיצור: אני חושבת שדולה מקצועית ומנוסה - זה שווה. לא סתם שווה אלא שאני לא מבינה איך בכלל אפשר ללדת בבית רפואה בלי זה.

וגם אני חשבתי על כך (בסוף יצא שלא...) אבל לא כ"כ הוגן להדגיש

ללדת עם דולה זה נשמע ממש נפלא, אבל לבוא ולומר שאינך מבינה איך אפשר בלעדיה זה לא הוגן כלפי המילדות שרובן הגדול באמת מסורות, מקסימות ורוצות לעזור ולהקל במה שניתן! (ואני ממש לא מיילדת!)

אין לזה שום קשר, אבל באמת שום קשר למסירות של המיילדות!

כמעט כל הנקודות שהצבעתי עליהן כיתרונות התומכת, הן רלוונטיות אפילו אם נחתת על המיילדת המקסימה והמסורה ביותר במחלקה.

אני אסביר שוב למקרה שלא הייתי מובנת: כמעט תמיד, למיילדת פשוט אין יכולת טכנית להיות כל הזמן עם היולדת, מכיוון שיש לה עוד יולדות בו-זמנית. כמו כן, רוב המיילדות, ולא משנה עד כמה הן מסורות ורוצות לעזור ולהקל, אינן יודעות או אינן נוהגות לעשות עיסויים וכד' בזמן הצירים, למי שצריכה (בכלל, לפעמים חלק גדול מהצירים הוא עוד לפני שמכניסים לחדר הלידה).

אם תקראי שוב מה שכתבתי, תראי עוד נקודות שבהן יש יתרון גדול לדולה, שוב - בלי שום קשר לזהות ומסירות המיילדת.

לא חלקתי עלייך בעניין יתרונות הדולה. התייחסתי רק למשפט האחרון- שאת לא מבינה איך אפשר ללדת בבית רפואה בלי דולה.

אחד היתרונות שאני רואה בדולה הוא דוקא במעבר מההתמודדות בבית- לבית החולים. כשיולדת מגיעה לקבלה בעלה נאלץ להשאר בחוץ, ומבחינתי זה אחד הקטעים הפחות נעימים בלידה- להכנס לבד (אני מאלו שמעדיפות לקחת את הבעל בלבד) לקבלה.....

כלומר, שהאמירה הזאת אינה מהווה ביקורת על התנהלות המיילדות.

ואני גם מתארת לעצמי שיש נשים רבות שיולדות בלי דולה והחוויה שלהן טובה ונהדרת.

התכוונתי בעיקר שאני באופן אישי לא רואה את עצמי הולכת ללדת בלי מלווה מקצועית צמודה, זה מפחיד אותי...

אבל כן התכוונתי שאני סבורה שברוב רובן של הלידות, נוכחותה של דולה יכולה להשפיע על הלידה באופן משמעותי מאוד - לא רק על "חוויית הלידה", אלא ממש על התפתחות הלידה עצמה. ואני יכולה לתת לזה הרבה דוגמאות מהחיים, אם אתן רוצות.

שאתמול הייתי עם בעלי בסיור באחד מבתי החולים, ובמהלך הסיור הסתבר לנו שלא מוכנים שם לקבל דולות בשום אופן...

אז אמנם אני לא מתכננת להגיע עם דולה (וגם לא יודעת אם אני מתכננת להגיע דווקא לבית החולים הזה..), אבל הייתי באמת מופתעת... אז זוגות שאלו את המיילדת שם למה לא מוכנים, והיה נשמע שזה ממש פוגע בה שמביאים דולה... היא אמרה שהן יודעות את העבודה שלהן מצוין ושהן לא צריכות אף אחת שתבוא לעזור להן... אז הסבירו לה שזה לא בשביל לעזור להן אלא כדי לעזור ליולדת.. אז היא ענתה שהן עוזרות ליולדת טוב מאוד... אז אמרו לה "אבל אתן לא זמינות כל הזמן... יש לכן עוד חדרים..." והיא אמרה שהן זמינות כל הזמן.... חח אחרי שיצאנו משם בעלי כזה עושה "אנחנו מושלמות! אנחנו עושות הכול! אנחנו יכולות לבד!" חח..

בקיצור זה היה חידוש בשבילי, לא ידעתי שיש בתי חולים שממש לא מסכימים להכניס דולות...

בכל מקרה באיזה שהוא מקום אני יכולה להבין, יכול להיות שיש דולות שבאמת מתערבות למיילדות בעבודה שלהן והגיוני שזה מציק...

אני יודעת שזה לא היה בדיוק הנושא של השיחה.. אבל פשוט נזכרתי במה שהיה אז רציתי לשתף =)

אבל עונה לך גם בתור יולדת,

דבר ראשון בשביל השקט הנפשי,בשביל התמיכה הנשית בכל שלב ההריון,הלידה ואחרי הלידה..

זמינות של 24/7

הכנה ללידה,ועיבוד חווית הלידה,

דולה נמצאת איתך בכל הלידה כאשר המיילדת באה פעם בשעה לבדוק בדיקה פנימית,לחבר למוניטור,

ובלידה עצמה כמובן כשאת בפתיחה מלאה..ואם יש עומס {שערי צדק/עין כרם} יש סיכוי שתפגשו רק בלידה.

דולה מגיע אליך הביתה גם בצירים {לא כל הדולות}

אנחנו גם לומדות רפואה משלימה..{עיסוי,רפלקסולוגיה,שיאצו,סוג'וק,דמיון מודרך,תנוחות,נשימות,הרפיה}

יש לנו ידע בסיסי+ וגם נסיון,של כל התהליכים הרפואיים ומוסגים רפואיים,משככי כאבים,זירוזים,וכל ההשלכות והייתרונות.

אני אישית ילדתי גם עם דולה וגם בלי,ואין מה להשוות.

וגם סטיסטית דולה מקצרת את הלידה,פחות לידות עם משככי כאבים ופחות לידות מכשרניות וניתוחים קייסרים.

צריך לעשות איתה תאום ציפיות ממש לפרטי פרטים. מה את אוהבת שתעשה לך ומה לא. להפגש איתה קודם ולראות אם את זורמת איתה- כי אם לא זה סתם עוד משהו שמעיק בלידה וחבל! אני לא בטוחה שזה מתאים לכולם, יש נשים שלא אוהבות שיש איתם מישהו"אני עם הכאב/ החויה שלי, ושאף אחד לא יפריע לי"! ויש נשים (ואולי זה הרוב?-לא יודעת!) שאוהבות שיש איתם מישהו תומך, מרגיע ,עוזר, ואולי במקרים מסוימים גם מבין בעניינים קצת יותר וזה נותן תחושת ביטחון. אבל עדיין יש מקום להתאמה אישית ולא לאמירה גורפת- כן תקחי חד משמעי! בהצלחה באשר תבחרי!

יש הרבה נשים שרוצות שלא ייגעו בהן ולא יתקרבו אליהן במהלך הלידה. ולהן באמת לא תמיד מתאים או יש צורך בדולה.

אבל ללידה ראשונה, לפני שהאישה מכירה את עצמה ועוד לא הפיקה לקחים מלידות קודמות - לא הייתי מוותרת על זה.

אני באמת מאלו שפחות אוהבות שמתערבים לי כשכואב לי, אך מאוד זקוקה למישהי שתועיל לי לשיכוך הכאבים ופחות זקוקה ל"אווירה". הייתי רגועה יותר אם זו היתה דולה שהיא גם מיילדת, כך שהיא תוכל להתערב גם במהלך הלידה עצמו ולהקל עלייי. האם יש לכן מידע על מישהי כזו בירושלים או הסביבה?

את לא אוהבת שמתערבים כשכואב - אבל את רוצה שהיא תועיל לשיכוך הכאבים? אז איך בדיוק? אם מתאים לך עיסויים, אז אני חושבת שכל הדולות יודעות לעשות. אם את רוצה לנסות מכשיר טנס או שיטות אחרות, את לא צריכה בשביל זה את הדולה.

כמובן שמראש מתאמים ציפיות, ואת אומרת לה בדיוק למה את מצפה. את יכולה להגיד לה שלא תדבר איתך סתם, אלא רק תעזור במה שאת צריכה.

לא ידוע לי על דולה שהיא גם מיילדת. אני חושבת שאחת כזאת תהיה מאוד יקרה. באיזה אופן את חושבת שהיא תוכל להתערב במהלך הלידה? אסור לה מבחינת בית הרפואה ליילד אותך או לעשות כל פעולה שהיא מתפקידה של המיילדת. נניח, אם את רוצה שהיא תבדוק אותך - הם לא יסכימו להסתמך על התוצאה שהיא תגיד, אלא ידרשו לבדוק אותך בעצמם (ויכול להיות שבכלל לא יסכימו שתיבדקי ע"י מישהי שהיא לא מהצוות שלהם).

בלניאדו יש אפשרות למיילדת פרטית, ונדמה לי שאולי גם בליס. יכול להיות שזה מה שאת בעצם מחפשת?

אני באמת עדיין בבירור עצמי מה אני רוצה, אך נראה לי שהכיוון הוא מיילדת שעובדת בבי"ח מסוים שאליו אצטרך להירשם כדי שהיא תוכל ליילד אותי (בירושלים) שגם הוכשרה להיות דולה.

אני השנה הצלחתי יחסית לשרוד ואף ליהנות רק בזכות זה שרוב הזמן לא כולם היו בבית (רק שבועיים כולם היו).

אנחנו עושים בתחילת החופש (יותר נכון, בתחילת בין הזמנים) ישיבה משפחתית שבה כל אחד בתורו אומר רעיון שהוא רוצה שנעשה בחופש (עורכים כמה סבבים), וכותבים את כ-ל הרעיונות. אח"כ (עם הילדים או בלעדיהם) משבצים את הרעיונות האפשריים בלוח הזמנים, ומשתדלים שכל יום יהיה משהו.

לזמנים שבהם רק חלק בחופש - מנסים לתת להם פרויקט מתמשך שירתק אותם.

זה לא שאין בכלל התברברות ומריבות ובלגן וחוסר סדר בזמנים... בטח בימים האחרונים של החופש, כשכבר אין כוח יותר ויש את השילוב של להעיר ילדים בבוקר והטיפול בילדים שבבית... (ואז בא לעזרה לא מעט גם מידידנו המסך)

אבל לפחות בחלק מהזמן מצליחים להגיע גם להנאה.

יש דברים שיכולים לגרום לחופש להיות יותר כיף כמו לשים לב לצרכים של הילדים ולתכנן את היום שהילדים יקבלו את הצרכים שלהם בצורה שמתאימה לי. והיו חופשים שעשיתי את זה וממש עבד.!

אבל יש גם הרבה שלא תלוי בי אלא לשלב הספציפי שהילדים נמצאים בו והאינטראקציות ביניהם וכו'

לדוג' קיץ שעבר אחד הילדים היה בשלב מאוד קשוח וכל היום הציק והיה לי ממש קשה להיות איתם.

לעומת זאת בשאגת הארי הילדים שיחקו כל כך יפה ביחד והיה ממש כיף. וזה לא קשור בכלל אליי.

נגיד הבכי של הקטנה נשמע כמו משהו שלא תלוי בך שמאוד מקשה. גם לדברים כאלה אפשר לחפש פתרונות, אולי להשאיר אותה עם בייביסיטר לפעמים, אבל זה באמת מורכב.

אני חושבת שאם ביומיום היית מגדלת את הילדים בבית, זה היה לך יותר קל. היציאה מהשגרה מאוד קשה לנו ולהם.

וגם דבר שאנחנו מאוד מאוד אוהבים מותר שיהיה קשה איתו ונמאס ממנו. זה לא אומר שאת לא אוהבת את הילדים שלך.

בסוף אני לא חושבת שיש אמא שמבחינתה החופש הגדול הוא רק אבל רק פרפרים ואושר ונחת, לכולם לדעתי מגיע בסוף המיצוי והקושי וה''נמאס מהילדים''. אני מניחה שיש כאלו שמתמודדות עם זה יותר או פחות טוב אבל לכולם זה קורה.

ועוד משהו- לא בטוח שכדאי להגיע בציפייה של ''הולך להיות נפלא''. יכול להיות שאם תגיעי בציפייה ריאלית יותר זה גם יקל על המציאות. כי יכול להיות שחלק מזה שאת מצפה שזה יהיה זמן נפלא ולך יהיה נהדר איתם יוצר חלק מהבעיה, ואם לא תצפי לזה יהיה לך קל יותר.

לתכנן מראש ארוחות מסודרות. להשאיר ימים בלי תוכניות מסודרות כדי לתת להם זמן להנות מהבית ולאפשר בלת"מים.

הכנתי לפני החופש לוח שמכיל את כל החופש. שיבצנו שם דברים שרצינו, כמו טיול משפחתי, סידור תיקים וכו'. דאגתי לשבץ 2-3 דברים בשבוע.

שאלתי אותם מראש מה הם רוצים ללמוד בחופש וקניתי דברים בהתאם. קניתי המון חומרי יצירה וכמה משחקים ששלפתי במקרים מיוחדים.

אבל שלי עוד קטנים (הגדולה עולה לא'), לא יודעת אם יעבוד גם עם בוגרים יותר.

לגבי סדר - שטיפת כלים אני עושה בזמן שאני מבשלת את הארוחה הבאה. סידור משחקים אני מבקשת כשיש משחק במקום בעייתי או כשקשה לעבור בחדר. הרבה אני משחררת ולפני שבת עובדים קשה יותר. ליצירות יש איזור מוגדר ואני אוכפת זאת גם בחופש. כנ"ל אוכל.

אני מאלו שנהנות מהחופש והלוואי שהיה ארוך יותר

באמת הקושי עם החופש עולה עם הגיל והנפרדות

אני לא מצפה מהחופש להיות מהנה, אני מצפה מהחיים להיות מהנים בכללי, בחוויה. ובתוך שגרה שהיא מ0 ל100 אני מצפה לרגעים של אור שיצבעו את החוויה באור חיובי. אבל יש גם רגעים קשים מאוד, כמו בחיים עצמם אצלנו למשל לבן שלי היתה הסתגלות קשה בחופש, יש לו דרישות ורצונות לאטרקציות מסוימות, לשעות יציאה שלא מתאימות לי, לשעות שינה שלא מתאימות לי. וכמובן שבתוך כל זה גם לעבוד וגם להאכיל ולתחזק את הבית וכן, אני מרשה לעצמי גם לצפות לזמן שלי עם עצמי שיהיה לי בו כיף ולא רק להיות כל היום בנתינה. כמו בשגרה אבל בקטן

להגיד לך שהוא היה רוב החופש שמח ומאושר? ממש לא. הוא היה מתוסכל הרבה פעמים ותסכל אותי מאוד גם כן. גם קשה לי לצאת בחום הזה ולעשות פרצוף של "כיף לי". וואלה לא כיף ככ 😅

אז בגלל שהוא בגיל שהוא יכול להבין עשיתי לו שיחת תיאום ציפיות, הכלתי את התסכול ונתתי לדברים לקרות. התאמצתי איפה שאפשר כדי לתת לו חוויות, ובזמנים שלא התאפשר אז לא וזה בסדר

בכללי אני חושבת שהציפייה מהחופש להיות חודשיים של האפי האפי היא מנותקת. את כל יום כל היום האפי האפי? אני לא. הלוואי כאילו, אבל אני משתדלת למצוא את הרגעים האלה שבהם אני יכולה להיות נוכחת, יכולה לתת את האקסטרא, לשמח, לתת, וזה מה שעושה את ההבדל, אם הפסגה של הפעמון שלך היא טוב/ תסכול. בחופש או בשגרה אותו דבר מבחינתי, השאיפה היא חוויות של טוב ולא הכל טוב. כי אחו החיים

יש לי בעיה לצד השני, קשה לי מאוד להתחיל את השנה , גם לי בתור אמא שקצת עובדת בחוץ וגם בשביל הילדים, הייתי ממשיכה בחופש עוד. וזה לא שהיה פה הכל מושלם ומוצלח, היו רגעים קשים וזמנים מעייפים ועוד, אבל בסך הכל הכללי נהנתי ברוך השם. אנחנו פחות אנשים של תכנונים מראש, ההיפך מעייף אותי לתכנן מראש, קובעים בדרכ כמה דברים מראש( עם המשפחה המורחבת וחברים) וכל השאר מה שבא ברוך הבא, מתכננים תוך כדי. מנסים לעשות הרבה דברים וחוויות ולא תמיד רחוק/ נסיעות ארוכות. והבית בחופש לא מושלם בסדר וניקיון מקבלים את זה ומשחררים..לא יודעת אם עזרתי במשהו

שאני חושקת בו חחחחח

אני לא מצפה לחופש מושלם. אבל זה שאת היית רוצה להמשיך את החופש, זה אומר שהחיובי גובר פה ויישאר לך טעם של עוד. למרות שברור שהיו לך רגעים קשוחים.

זה בדיוק על מה שאני מדברת...

אז את יכולה לפרט מה דעתך הסיבות שזה ככה?

אני גם פחות מהמתוכננות. יש כמה אירועים נעוצים בלו"ז כמו חופשות של שני הצדדים, קייטנת סבתא ואולי יום כיף או שניים שצריך לקנות לו כרטיסים מראש... אבל זהו.

אמהות לא גידלו את הילדים שלהם לבד

את בטח מכירה את המשפט

דרוש כפר שלם....

אז נכון בעבר הילדים לא היו במסגרות אבל המשפחות חיו ביחד וככה אפשר היה לגדל את הילד גם עם הסבתא והדודה והבתדודה

חוצמזה יכולה לספר לך עלי- שעד אוגוסט הזה אני רק חיכיתי לחופשות (יש לי קטנים) ובאוגוסט הזה הם גדלו קצת והם רבים המון המון וגם פחות מקשיבים לי מפעם

וזאת פעם ראשונה שהיה לי גם קשה אוגוסט

הפעמים שעזרו לי והיה לי טוב זה

א. כשזרקתי את הפלאפון לאנשהוא והחלטתי בבוקר כבר שהיום מוקדש לילדים

ב. בהמשך לזה- כששחררתי ציפיות של בית מסודר ומשימות וכו' וגם ציפיות של זמן לעצמי...

ג. טיילנו הרבה. זה היה נהדר.

ד. חברה, משפחה, זה מרענן ונותן אוויר. וגם ערך אחר כך ללהיות לבד רק אתם

וגם הכי עזר לי לקראת הסוף, להיפרד מהמחשבה שלי על אמהות מושלמת. על ילדים מושלמים וכל זה שהכול הולך כמו שצריך. ולדעת שככה זה בכל בית ובית. לאחוז ברגעי המתיקות שלהם ולהגדיל אותם. כל יום שכיף יחד, או שעה שכיף יחד היא שעה שאפשר לאחסן בזכרון ולהתרפק עליה ובסוף זה מגדיל את הכיף החיבור והאהבה.

אבל גם הרבה התמודדות...

תכלס אמרתי לעצמי שראיתי בעבודה בחינוך שכל הילדים חוזרים אחרי החופש עם קפיצת גדילה כזו וברור לי שלא כל הבתים המצב טוב אבל עצם הזמן עם ההורים ההתנודדות עם משו אחר שהוא לא השגרה, החוויות המגוונות, הקשיים והאתגרים גם ממש מבגר ונותן להם הרבה. כמובן לא מדברת על נוער שמדרדר בחופש... אלא מי שבנורמה...

וואלה עזר לי להוריד את האסימון שלא צריך להיות מושלם...

אבל חייבת להגיד לך

שתינוקת שבוכה כל הזמן בחוץ זה ממש מקשה ומוריד הרבה מהאנרגיות...

אצלנו גם הקטני צרחן בנסיעות אז נסענו בתחבצ למקומות ותכלס גם שאר הילדים נהנים מהחוויה של האוטובוסים.. אבל זה מגביל קצת...

קודם כל חייבת להסכים עם מה שמישהי כתבה כאן, בעבר כולם גדלו אחד עם השני, הדודה עזרה, הסבתא וכו'..גם כשאני הייתי ילדה, כל החופש הגדול העברנו עם הבני דודים וכל פעם בילינו אצל דודה אחרת, לא היינו בבית רק אנחנו עם ההורים(ולא טיילנו וכו' פשוט נדדנו בין בתים, מלא מסיבות פיג'מות) וזה היה כיף.

בימנו כל אחד עם הילדים שלו וזה קשוח להעביר יום שלם עם ילדים ולמלא את הלוז והלעסיק ולנשום בתוך הדבר הזה.

לי עזר ועוזר לחיות כמו פעם חח יש סביבנו משפחה ואחיינים אנחנו מבלים ביחד, הילדים אחד עם השני המון והאטרקציה זה להכין משהו יחד, לעשות בריכה בחוץ וכו'..

ובנוסף לזה מצטרפת למה שאמרו אני גם שאלתי את הגדול מה יעניין אותו לעשות החופש ולפי זה קבענו דברים. וכמובן שחופשה זה גם יציאה משמעותית ורענון רציני. אני גם עם תינוק בן 9 חודשים שבוכה בנסיעות וכל זמן שהוא לא רואה אותי אז אני ממש מזדהה איתך ומבינה... כל נסיעה אני מנסה להביא לו צעצוע חדש או משהו שהוא לא ראה כבר הרבה זמן וזה קצת עוזר.

ובכללי לי היה חשוב בחופש להקפיד על השינה שלו על השקט שלו בזמן שהוא צריך את זה, זה הפחית משמעותית את הקושי איתו.

וחשוב גם זמן לעצמך. אם רק את עם הילדים, גם זמן לך לנשום זה כל כך חשוב אחרת מרגישים שאנחנו בלופ שלא נגמר..

אלא שאלות פשוטות ויש להן תשובות ברורות -

הפתח נמצא בין הרגליים

את התינוק אי אפשר לראות כי הבטן לא שקופה, אבל לרופאים יש מכשיר מיוחד שאפשר לראות בו תמונות לא מאד ברורות בשחור-לבן. (אם שמרת, את יכולה להראות להם צילומים שלהם משלב העוברות).

זה מתייששב לך או עדיין מרגיש לא בנח?

תראי לנו את זה )את הפתח)

אמרתי כל אחד מסתכל על הגוף שלו.

אז הם אמרו תראי לנו איפה זה עם הבגדים. 🫣

לא יודעת..

והם שאלו אם שהתינוק נולד ראיתי מה יש בתוך הבטן, הם כנראה הבינו שהפתח בבטן.

ושהם לא יכולים לראות, כי זה אזור פרטי.

ככה גם לא תהיה להם שאלה על הבטן.

את יכולה להסביר שזה פתח מאוד קטן, ורק כשהתינוק יוצא הוא גדל, ואז נהיה שוב קטן.

וכמו שכשפותחים את הפה לא רואים מה יש בתוך הגוף, ככה גם כשהתינוק נולד לא רואים מבפנים.

תחשבי על זה מראש של ילד

אין להם מושג

זה מאד מסקרן איך תינוק יוצא פתאום.

אם זה לא היה איבר פרטי, לא היית מראה להם?

ברור שכן

אבל זה פרטי אז אי אפשר...

וזה לא יגרום לבת לחפש את הפתח בין הרגליים שלה?

היא כבר שמה לב ל"חור" שלה, בניגוד לאחים.

להפך, מעולה.. שתכיר את הגוף שלה.

תסבירי לה יש שם שני פתחים - אחד שממנו יוצא הפיפי, ועוד פתח שמוביל לרחם ודרכו נולדים התינוקות.

אני נתתי לבת שלי מראה כדי שתוכל להסתכל

ויש לי שאלת המשך:

אני חושבת שלראשונה יצא לי לאחרונה להסביר את כל זה בגיל צעיר יחסית - בת ה-4.5 שלי חקרה כמעט לפרטי פרטים.

הבעיה היא שהיא לא שומרת את הגילויים החדשים לעצמה... ואומרת אותם בקולי קולות.

אז כל עוד זה בבית עם האחים שלה לא אכפת לי. אבל מה אעשה אם היא תספר אותם לחברות שלה, וההורים של החברות שלה לא מעוניינים לספר לבנות שלהם את הדברים האלה בגיל כזה?...

(והיא לא בגיל ובמצב שיכולה להבין אם אומר לה לשמור את הדברים לעצמה...)

אני לא חושבת שמישהו אחראי לשמר את הבועה של ילדים שהוריהם לא רוצים שידעו מאיפה נולד תינוק.

לא מדובר על יחסי מין

אני מתקשה להבין מה הביג אישיו

איך זה עבר בפעם הקודמת? אולי את יכולה להשתמש גם עכשיו באותם כלים שעזרו לך אז?

פעם שעברה ממש קרסתי, ואז היו לי כמה שיחות סוג של טיפול עם העוסית בקופה ובעלי התחיל לחזור הביתה כל יום בצהריים במשך שלושה חודשים להיות עם הילדים ואני גם לקחתי לי כמה ימי מחלה ושמתי המון פוקוס על מה יעשה לי טוב ומה הנפש שלי צריכה.

אז גם ידעתי מה הטריגר היה זה היה סוג של עומס יתר. עכשיו אני לא יודעת מה הטריגר ואני גם לא במצב כל כך גרוע אני לא קורסת רק אינלי כוח לכלום ואני במצב רוח נאכס כל היום ולא מחכה לשום דבר ולא מחכה אפילו לראשון לספטמבר, כאילו מן שורדים את העולם הזה ומחכים שהיום יגמר כדי שיגיע מחר שגם הוא יגמר שתיגמר השנה הזאת כדי שתגיע עוד שנה שגם בה אני אספור את הימים עד שהיא תיגמר. מן דכדוך כזה

ואם אפשרי שבעלך יהיה יותר נוכח אז מבורך ממש.

היא תדע לעזור

אם זה משהו יותר פנימי מהנאה,

אז אולי השאלה שאת צריכה לשאול את עצמך. היא שאלת המשמעות.

מה נותן לי משמעות בחיים?

מה נתן לי כוח עד עכשיו?

מה הנקודה שאני מרגישה שהיא "הנקודה שלי" בעולם? משהו שאני מלמדת את הסביבה בעצם הווייתי?

זה יכול להיות אפילו- לא לדכא ולא להתעלם מהצדדים החשוכים של החיים, אלא להכיר בהם ולתת להם מקום.

זה מאוד מאודחשוב

אבל מהטקסט נשמע שכן

בשעה טובה וחיבוק

יש פס יקרה!

לא יודעת כמה זמן עבר נראה לי אוביטרל משפיע משהו כמו 12 ימים אז רק תבדקי שזה לא ההשפעה של זה. ואם לא אז אכן פס לגמרי...

כן??

תודה🩷

בשעה טובה!!!

נראה חיובי לגמרי

מרגש ממש!

שיהיה רק בבריאות וידיים מלאות

מרגשששששש ממשששששש!!

בע"ה שהכל יעבור בבריאות ובקלות! תינוק בריא ולידה קלה

יש שם פס חלש. אבל זה עדיין מוקדם...

מזל טוב בשעה טובה

הייתה מגיעה לגן עם שמיכה ומוצץ (גם קטנה בשנתון ועלתה לגן קצת לפני גיל 3). לקח זמן עד שהיא למדה שהשמיכה נשארת בבית. רק לאחר מכן התחלנו להרגיל אותה שכשהיא באה לגן עם מוצץ הוא מיד היה נכנס לתיק/מגרה אישית ובמשך היום לא הייתה עם מוצץ.

אני לא יודעת מה תהיה מדיניות הצוות, אבל אם אפשר לא הייתי מפסיקה מיד עם המוצץ, והייתי ממתינה עם זה קצת שלפחות ייכנס לשגרה של הגן ותראי שהוא מסתדר.

ואת הקושי

ודי בטוח שהוא לא יהיה היחיד בגן עם מוצץ... בדרך כלל בהתחלה רוב הגננות זורמות עם מוצץ

אם היא מאפשרת לילדים להיות עם מוצץ.

שלא יהיה מצב שתתנו לו מוצץ ובכן לא ירדו לו להיות איתו.

גם הבן שלי עלה לכם לפני גיל 3.

כשהוא היה במעון היה לו מוצץ לשינה.

כשהוא התחיל את הגן קבעתי שהמוצץ רק בבית. לא לוקחים לגן, ולא לוקחים ביציאות מהבית.

זה היה לו בסדר.

בבית הוא היה הרבה עם מוצץ, וגם כשהייתי להגביל זה לא עבד.

בגיל 3.5 הוא נגמל מהמוצץ לגמרי.

כמה שיותר להקל על ההסתגלות

עד שהוא יסתגל בהתחלה. למרות הגיל..הצוות ידע לאט לאט להוריד ממנו

גם ככה קשה לו, לא חושבת שכדאי להעמיס עליו עוד קושי. החפץ מעבר זה מה שעוזר להם לווסת את עצמם

וכשירצה יוכל לקחת

אחר כך אפשר בהדרגה...

במיוחד אם הוא בגן שמעורב עם השנתון מעליו.

אם יש חפץ אחר, מעולה.

אם לא, אפשר לקשור בתוך התיק (קשר שהוא לא יכול לפתוח) ואם ירגיש צורך יוכל לגשת כמה דקות לתיק להשתמש במוצץ הקשור לתיק, ואז לחזור לפנים הגן.

אפשר גם לקנות חפץ במיוחד עבור ההסתגלות.

עלה לגן 3, בערך שליש מילדי הגן מסתובבים בחלק מהיום עם שמיכה ומוצץ.

הגננות אמרו שיתחילו כשבועיים אחרי ההתחלה לבקש לא להביא יותר.

נשמע לי הגיוני

ואם ארגיש שהוא עדיין זקוק לזה, נמצא דרך עם הצוות

תעשי בטא באיחור הכי טוב. או בדיקה אחרי איחור.

חושבת שזה חיובי. תבדקי שוב עוד יומיים

בהצלחה

יש שם משהו חלש חלש

הלוואי!!!

זה שלילי. בהצלחה רבה

מאז ההפלה (לפני חודש וחצי) אני מרגישה שכל דבר קטן נראה לי קשה מדי

נגיד הקטע של הגמילה אני לוקחת ממש קשה וגם עוד דברים

לא שאני עצובה כל היום, אבל כאילו הרבה יותר חלשה ונשברת. סתם מעצבן

בטח אם את בתקופה עמוסה רגשית, אז פרגני לעצמך.

לי באופן קשה עם גמילה לכן ברגע שיש לי יותר פספוסים ממה שאני יכולה לשאת ולהיות נינוחה החזרתי חיתול.

מהניסיון שלי כשילד מוכן הוא מוכן, אז יהיו פיספוסים שהוא מתרגל או לא שם לב, אבל כמות שאת מתארת זה יותר ממה שהייתי יכולה לסבול.

אני כל כך לא רוצה לחזור אחורה

השאלה אם זה בדרך להשתפר בזמן הקרוב....

כמו שוקולד צ'יפס או משהו ברעיון על כל פעם שהוא עושה? אולי כדאי

והגיוני ממש שמעון יגרום לנסיגה... לא בטוחה שכדאי להחזיר טיטולים, בטח אם המטפלת זורמת לנסות להמשיך

וזה מאד הגיוני

אבל אני לא יודעת עד כמה המטפלת זורמת

היא נתנה לזה עוד שבוע מבחינתה

לא יודעת אם היא הבינה שזה נסיגה בגלל המעון

והדד ליין הזה מעצבן אותי

ואם אחרי שבוע תרצי להמשיך את יכולה להגיד שעוד שניה החגים, ובחגים הוא יהיה בבית ואת לא רוצה להחזיר לו טיטול עד אז כי זה יבלבל אותו...