אתה יודע-שומרים נגיע. לא מדברים מה שלא צריך. רק הוא קרא לי בשם חיבה.שם שרק הוא אמר לי אותו. גם כינויי חיבה מתוקים. היה לי מפחיד-כי רק בעלי יחבב אותי ככה. והיה לי כל כך מתוק, כי שוםאחד בעולפ לא חיבב אותי ככה בגלוי. ועכשיו...כל כך עצוב לי.

אבל הכל היה כשר בד"צ...

גם מה שהוא אמר לי. אבל רק הוא אז אמר לי.

להשוות את הפגישות שהיו לך לקשר של נישואין? מה זה עולה בדעתך?!

תטהרי את מוחך וליבך ותייחדי אותו לבעלך. תתני לו להרעיף עלייך חיבה. אולי עם כל הזכרונות חסרי התוחלת שלך את רק חוסמת אותו? למה בגלל התחתנת איתו?! תחשבי על זה!

היא באה ומצהירה: יש לי בעיה, אני רוצה לתקן, עיזרו לי בבקשה! את כל מה שאמרת היא יודעת בעצמה מן הסתם. ואתה? מתנפל ככה בום בגסות כזאת. במה הועלת לה? רק דיכאת את רוחה יותר. באמת כל הכבוד. איזה חסד ואיזה אמת. כמה קילו צדקנות בהודעה אחת קטנה, זה משו יוצא מן הכלל.

יקירתי, אין לי יותר מדי עצות, אז אני שולחת לך שיר לעידוד. בערך רבע מהזוגות הנשואים בעולם נמצאים במצב דומה. זה המון. בהכללה ענקית, ככה ה' ברא נשים, ככה ה' ברא גברים. היתה לו מטרה וסיבה בזה: הוא רוצה שנעבוד קשה ונצמח ביחד. אולי רק אוסיף שלפעמים גברים יכולים לאהוב מאוד ורוצים להיות רומנטים, אבל מה שיוצא להם זה מין גיחוך דובי צבאי כזה, או שתיקה של "דובר צה"ל לא מודיע כלום". צריך לגדול ביחד, ללמד אותו מה משמח ומרגש אותך. כן, זה קשה. חוץ מזה, לא כל משורר לירי מהורהר וחולמני, עם ציפורים בראש וכוכבים בעיניים, מוכן לקום בלילה ולהחליף טיטול מסריח ודולף לתינוק מתוק וצורח. אל יאוש, יש לכם בסיס טוב, על אהבה צריך לעבוד קשה, לתת ולתת והיא תבוא. תקראי ותפנימי. חיבוק.

סיגליות

סוברדו, דיויד ברוזה, יהונתן גפן

היא התחתנה והיא מאושרת
למרות שבעלה היה מן שד ופרד
כל הזמן מצוברח קבוע
והוא אפילו לא אומר מדוע
שלוש שנים שהיא מקבלת
מגבר זר מתחת דלת
מכתבי שירה אליה
הם מאירים את עלומיה.

מי זה כותב לך ילדונת גלי מי שולח
זר פרחים סגול כשהאביב פורח
מי בתשיעי בכל נובמבר
בלי ברכה, בלי שם או רמז
שולח לך סיגליות בזר קשור בסרט.

לילות שלמים שהיא לא נרדמת
עליו בהקיץ היא חולמת
הוא בטח גבר עם לב רומנטי
נשמה טובה וחיוך סימפטי
שלוש שנים הוא סובל בשקט
כן לפעמים היא כמעט צועקת
ומה אם בעלה יודע
היא מסתירה את מכתביה.

מי זה כותב לך ילדונת גלי מי שולח
זר פרחים סגול כשהאביב פורח
מי בתשיעי בכל נובמבר
בלי ברכה, בלי שם או רמז
שולח לך סיגליות בזר קשור בסרט.

כשבעלה חוזר הביתה
עייף מהעבודה זורק מבט שואל למטה
הוא לא אומר כן והוא יודע
אם היא תדע בטח תשתגע
כן זה הוא שכותב אליה
הוא האהוב, הוא חלומותיה
ומה אם בעלה יודע
היא מסתירה את מכתביה.

מי זה כותב לך ילדונת גלי מי שולח
זר פרחים סגול כשהאביב פורח
מי בתשיעי בכל נובמבר
בלי ברכה, בלי שם או רמז
שולח לך סיגליות בזר קשור בסרט.

באמת לא פשוט. אך כמו הרבה דברים בחיים עם תפילה ואמונה להתכוונן לדבר הנכון ולפתוח את ליבכם אחד לשני באהבה זה בע"ה ורק בע"ה יקרה. צריך להאמין כי "מה' אישה לאיש" והוא שוכן בביתכם.

אולי אם תרבי מצידך באהבה- פתקים כיפיים ואוהבים, ארוחה מפנקת ומפתיעה וכד' זה יפתח גם אותו בדברים שאת רוצה כי "כמים הפנים לפנים..." ואת העצה הזו אני אומרת מנסיון אישי -בדוק.

ברכת ה' עליך ותזכי לראות את השכינה בביתכם בשמחה ובלב שלם!

ונראה לי שהחיים יזמנו לך עוד ימים בהם תראי איזו מתנה קיבלת.

ואני ממליצה ללכץ לטיפול אישי, מישהו מקצועי לברר את הדברים עם עצמך ולהשתחרר מהמועקה הגדולה.

כי לחיות כך זה קשה וההתמודדות יכולה בסוף להביא לפיצוצים כואבים.

יו, איזה חמודות אתם!

תגובה לחסד של אמתאיזה יופי של שם מהמם...-ממש פחד!)

הנזיפה שלך הפחידה אותי!

תגובה לנחשונית: תודה, מתוקה! את כל כך מעודדת אותי. אבל זה לא יעזור. הוא ממש לא אוהב את כל הבנות האלו שכותבות פתקים ומצפות שיחזירו להן.  הוא רוצה ללמוד מה אני אוהבת, אבל גם לא לתת מה שהוא לא רגיל או לא רוצה לתת.

הוא גם לא מתרגש מפתקים ודברים יפים. הוא לא יודע אפילו איך להסתכל עליהם ולמה צריך אותם...זה כזה בעסה.

אבל השיר הזה - סיגליות - הוא נורא! כי היא לא בכלל רואה שזה הבעל שלה בכלל. היא לא פתוחה אליו. היא בוגדת בו, אפילו שזה איתו .

כאילו, היא כאילו עם בכלל מישהו אחר!!-אני בכלל לא רוצה ככה!! זה גם אסור בהלכה. מה, הוא כזה טיפש? -שילך ישר!

תגובה לפפריקה:

גם את מעודדת. אבל טיפול?! מה פתאום! למה טיפול?

למה כל דבר היום-ישר טיפול?

עדיף ליצר זפת שחורה? לבוסס בביצת כאב ולגרור את החיים בתחושת פיספוס מתמדת?

למי שאין חבר של אמת (שיכל להיות הורה, בן זוג או כל דמות אוהבת ותומכת כראוי) ואין לו עם מי לחשוב ולעבד את הדברים מומלץ ללכת לטיפול.

טיפול אין פרושו פגישות אין סופיות על ספת הפסיכולוג, טיפול פרושו הקשבה אמיתית והכוונה לראות ולהכיר בטוב.

טיפול נכון פרושו להגיע לתחושת זוגיות של "באתי לגני אחותי כלה.."

ואת לא חייבת לשכנע את בעלך לבוא, את יכולה להתחיל טיפול לבד, זה גם יכול לעזור.

בהתחלה החשיפה קשה, אבל אחר כך עוד תהני, יהיה מי שיקשיב לך, יכוון אותך, ויעודד.

למה לא לעשות את החיים טובים יותר?

ולפי מה שתארת, זה לא מותרות בשבילכם, אתם זקוקים לזה (אפילו שהמצב הוא לא סוף העולם...).

אשמח לדבר באישי ולהציע מטפל טוב ויר"ש.

אף אחד לא עשה סטטיססטיקת אמת. בוודאי לא אצל אנשים יהודיים כשרים. גם לא קראתי את השיר של גפן. - מתוך הנחה מה הכיוון. איני מעונין לקרוא דברי תועבה, ולא מפיו אנו חיים וחבל מאד שניזקקת לציטוטיו האלה.

חושבני שכאשר יש בעיה חמורה אצל מישהו - לפעמים אנו שוגים כשכותבים בפומבי משהו בסגנון של "זה אצל הרבה"; וכך זה מצייר את הענין - גם בלי להתכוין - כאילו פחות נורא.. ומקלקל באופן "ציבורי" את משמעות מושג הנישואין.  אני מעריך שזו גם כוונת "חסד של אמת", לנעֵר. וזה שהיא כתבה שדבריו/ה "מפחידים אותה" מראה שיש בהם משהו. לפעמים גם דרך כזו עוזרת, שאדם עומד חד משמעית מול משמעות מעשיו או הרגשותיו, והוא מתנער מהם.  יתכן שגם הסתכלות פשוטה מה בין נישואין על מחוייבותם ומשמעותם, לבין פנטזיות של כמה פגישות שנסתיימו בלא כלום, עוזרת להתנערות כזו.    ומכל מקום, האמת היא שיש גברים שהיו  "מפוצצים" נישואין על דבר כזה. ולכן, חשובה ההתנערות מזה לפני שזה מגיע למרקם המשפחתי.

החיים האמיתיים מתחילים אחרי החתונה. ההכרות האמיתית עם הבן זוג היא רק לאחר החתונה. אף אדם לא מושלם גם לא הסוחף והמרגש והאיש רוח- אולי אם היית מתחתנת איתו היית מגלה חסרון כ"כ גדול שהיה נראה מפלצתי.את עומדת כעת מול בעלך, מתחילה לעבוד על הנקודות הטובות שאת מוצאת בו, רואה כמה הוא אוהב אותך, נאמן לך, איכפתי. לא נכנסת לדמיונות של אילו... גם את החולשות את מקבלת ולא נלחמת בהם נותנת להם מקום. הוא צריך אותך.ואת גם אומרת שאת רוצה לאהוב אותו- אז אין דבר העומד בפני הרצון! ברגע שהקשר יעמיק ואת תיתני לו מעצמך בגשמיות וברוחניות את תרגשי אהבה אליו ושכל השאר היה בעצם כלום- לא החיים האמיתיים, אלא משהו חולף. לא לפזול לעבר, לאחרים, לשמוח במה שה' נתן לך כאן ועכשיו.ככה הוא יתרומם וירומם אותך יחד איתו. שיהיה לכם בהצלחה רבה!חיים עם הרבה תפילות והודאה לה' על הטוב שהוא נתן לך יום יום! זכית! ו...לא לחפש ריגושים!

א. גם מי שלא "מצליח" - לא אמור לעשות מזה משהו לא כ"כ נורא, ובוודאי לא "ללכלך" את רשות הרבים ולהקהות את רף הנורמליות.  ולפרסם שירי תועבה שבאים מתרבות פרוצה ומיואשת ממוסריות בסיסית, גם אם היא מתעטפת באיזה "כשרון" שירי - זה במפורש בגדר הזה, בוודאי לא בכוונה.

ב. אוי ואבוי אם מגיעים לכך, שזה שאשה לא תבגוד בבעלה - ולו גם בהתרפקות על משהו מהעבר - זה נקרא "להיות צדיק". זה מינימום שבלהיות בן אדם. ואם מישהי נתקעה בבעיה חמורה שכזו, בוודאי צריך לעזור לה, במקביל למאמציה, להחלץ מהגועל (כן: גועל, גועל, גועל. לא כל תחושת נעימות ממשהו הופכת אותו לפחות מגעיל. לפעמים בדיוק ההיפך). לשקם את קגשותיה בדרך ישרה. אך בוודאי לא בהקהיית נוראות המצב הזה ע"י הצגתו כתופעה סטטית.

שלום לך!

מבין להרגשך ומבין שזה מאוד קשה.

יחד עם זאת מה הסיבה שלא המשכת עם המשורר? ומה הסיבה שבחרת בבעלך ?

יש איזושהיא מקובעות שכל מה שהיה בעבר תמיד היה נחמד ,בתיכון ,בילדות ,בצבא כאילו שלא הייתה שם שום בעיה.

למה אנחנו טובים בתור יועצים לחברים כי אנחנו מסתכלים מבחוץ אבל כשאנחנו לעצמו אנחנו לא תמיד רואים את המציאות כפי שהיא אנחנו נעולים בראש.

אגב טיפול זו לא מילה גסה

בתור מאמן אישי זהבסך הכל מישהו שנותן לך עוד כיוון לחשוב/לראות

את לא צריכה טיפול רק האם את באמת יכולה לראות את המצב שבו בתור מישהו מבחוץ?

האם את יכולה לחשוב לרגע שאת חברה שלך שמייעצת לך מה לעשות ?ומה הכי נכון לעשות?

בהצלחה.

אם יש שאלות אשמח לענות

מה הסיבה שבחרת בבעלך? מסתבר שהיתה לך סיבה טובה. תדגישי אותה, תזכירי אותה לעצמך ברגעי משבר, תעודדי ותשבחי את הנקודה הזאת בפניו. העדפת אותו למרות שלא היה איש רוח, מדוע? השלימי לעצמך את המשפט: אני חושבת שיותר חשוב שבעל יהיה _____ מאשר איש רוח, כי ______. ושנני לעצמך. 

נקודה חשובה! עם יד על הלב: תבדקי איזשהם חסרונות שלך, שלנשים רבות אחרות אין אותם. בטוח יש לך חסרונות. איך בעלך מתמודד עם זה שהוא יודע שיכלה להיות לו אישה שאין לה את החיסרון הזה? נכון שזה נורא מעצבן לך לחשוב שייתכן שבגלל חסרון שלך, שבעינייך הוא שולי, בעלך חושב על נשים אחרות? (לא למעשה כמובן, אבל במחשבה תיאורטית.) כשאני הבנתי את זה לגבי בעלי - כל נקודת המבט שלי השתנתה, והבנתי שכמו שהוא מקבל אותי בעיסקת חבילה עם החסרונות, וזה מאוד יפריע לי אם הוא ישווה אותי לנשים אחרות - כך גם אני צריכה לקבל אותו בעיסקת חבילה ולראות את המעלות.

מקצועות שאפשר לעבוד גם באופן עצמאי, אבל כרגע לא חושבים על זה

צריך להתכונן לסערה הגדולה בשנים הקרובות.

בעלי אולי כן, באמת צריך לקחת בחשבון

תסתכלו על החיסכון שלכם כעל סל, שצריך להספיק לכל צרכיכם:

מתנות לילדים בחתונה, עזרה בלימודים אקדמיים וכיוצ''ב, וגם הצרכים האישיים שלכם - שיפוץ, רכב, פרישה בכבוד.

אחרי שתגיעו להבנה כמה יש לכם ומהם הצרכים שלכם, תוכלו לבחור כמה לתת לילדים.

אני לא חושב שזה אחראי לתת לילדים את כל הכסף, ואז להישאר בלי משהו מכובד עבור עצמכם.

להגיע לגיל 60 בלי חסכונות זה מסוכן מאוד, אלא אם כן קרנות ההשתלמות באמת יהיו שוות סכומים גבוהים במיוחד.

אנחנו מרוויחים עכשיו יותר ריבית

ברגע שנמשוך משם כסף הקרן תקטן ואפסיד את הריבית הגבוהה שאנחנו מרוויחים עכשיו.

אני חושבת שבגלל שאני יודעת שאצטרך את רוב הכסף לילדים אני מעדיפה ליצור לי עכשיו, כשאני עוד לא מחתנת קופה שהקרן שלה תגדל בשנים האלה, במקום עוד 10 שנים למצוא את עצמי עם קופה כמעט ריקה.

בוודאי שלא נתן לילדים כסף ונשאר בלי כלום, אבל הכסף הזה מלכתחילה יועד בשבילם.

בסוף יש לכם סכום מסוים היום, ויהיה לכם סכום מסוים בעוד עשור.

גם אם הכסף הזה כולו נמצא בקופה אחת וגם הוא נמצא בארבעים קופות, זה אותו הכסף והוא יעשה בסך הכל את אותה התשואה.

כל משיכה תקטין את התשואה (שאגב יכולה להיות שלילית), אין איך לברוח מזה.

הקרן שלך לא תהיה כמעט ריקה, אם מראש לא תתני ממנה הכל, אלא תחשבי כמה את רוצה לעצמך ורק את היתר תחלקי לילדים.

קרן אחרת בצד אולי תתן נוחות פסיכולוגית, אבל מבחינה כלכלית אין שום הבדל. הרי היא ממילא תעשה תעשה תשואה קטנה כי מדובר בקרן קטנה, וזה בדיוק כמו שהכסף יהיה בקרן אחת שתלך ותקטן ככל שהילדים יתבגרו ויתחתנו.

אם עכשיו הקרן עושה 8% ברור שמשנה כמה נשאר אחרי שמשכתי.

בינתיים אני יוצרת לי קופה חדשה, לא מתוך הקרן הקיימת, למקרה שזה לא היה ברור, שעוד עשור או שניים גם תגיע בע"ה למימדים נחמדים, שיניבו לי כמעט את ה8% שהקרן הראשונה נתנה לפני שמשכתי ממנה.

אתה אומר שאם אני אקח את הכסף שאני רוצה לשים בקרן החדשה ואשים בקרן הראשונה עוד 20 שנה יהיה שם אותו דבר כמו אם אעשה עכשיו קרן חדשה?

כל שקל שאת מכניסה, מקבל 8% בשנה.

גם אם השקל הזה יהיה בקופה חדשה עם אותו המסלול, וגם אם יהיה בקופה הקיימת. אין שום הבדל. השקל הזה לא יודע איך קוראים לקופה שהוא נמצא בתוכה, לא יודע מה מטרתה ולא יודע האם הוא לבד או עם עוד מיליון ש''ח. זה לא משנה לו, הוא פשוט גדל ב8%.

יש משמעות במקרה כזה?

לא חושב שצריך לצבוע כסף ליעוד, אלא ליצור חיסכון

מהחיסכון הזה ניתן למשוך כסף לכל יעוד

אנחנו אישית כן פחתנו חסכונות כמספר הילדים, אבל רק מטעמי נוחות, כרגע כולם מושקעים באותו מסלול

דבר חושב שאני חושב שצריך לשדר לעצמכם וגם לילדים (בעז"ה בזמנו ובעיתו)

הם הולכים להתחתן ולא אתם. אתם לא צריכים לממן להם את החתונה

אתם יכולים לתת מתנה יפה אבל לא להיות אחראים על מימון החתונה

אולי כדאי לבדוק גם את כרמי צור, נגוהות, מעלה מכמש ויישובים באזור בנימין. שווה לברר בכל מקום על חיי הקהילה, האופי התורני ורמת הביטחון בפועל. מאחלת לכם למצוא מקום שתרגישו בו באמת בבית ❤️

מכיר כמה מהם

ואני בטוח שיש רמות שונות של דוסיות וכיפיות

יש התיישבות צעירה, זה יותר סגנון צעיר ואחיד, קראוונים הרבה פעמים...

ויש יישובים 'ותיקים' יותר...

ממליצה לבדוק גם את כרמי צור וגוש עציון, יש שם יישובים עם קהילה תורנית ואווירה משפחתית ❤️

זה בסדר זה לא ייפגע לה בגדילה ואפשר טיפה להזיז את השנצ שלה למוקדם יותר נניח...

ואנחנו בשמחת תורה פשוט מזגזגים את הילדים בין העזרת נשים לגברים בזמן של ההקפות.

ילדים בביל הזה מסתגלים מהר.

אני לקחתי אותה בעגלה ואם היא הייתה עייפה ממש נרדמה שם.

בגיל הזה לא מדבר אליה החג בכלל אז מה שיהיה לכם נוח לשניכם זה מה שחשוב,שתדעו לזרום אחד עם השני ולאו דווקא חלוקה מותנית מראש.

סביר להניח שבתפילה יותר מתאים שהיא תהיה עם האמא בהקפות כמה שמתאים לה המה שהיא ערה ומתעניינת,פשוט לזרום עם הסיטואציה

וגבי הקפות, אפשר לעשות 7 הקפות לבד תוך 5 דקות

אם הצלחתם להתמודד עם ראש השנה ויוה"כ.

שמחת תורה קטן עליכם

שימו לב שלא נותנים לילדה ממתקים / סוכריות בלי ידיעתכם (סכנת חנק ח"ו...)

חשוב מאוד, במיוחד בגילאים צעירים. עדיף שכל מי שנמצא עם הילדה ידע מראש אילו מאכלים וממתקים אסור לתת לה בלי אישור ההורים.

זה ממש לא פשוט.

יותר מרגיש תחושה של נטישה.

מין משהו בביטחון האישי נפגע

וזה שהשאיר הכל פתוח בלי לדבר זה עוד יותר מעמסה,

זה כואב וזה גם צובט את הלב ממש.

אין לי לתת עצות.

חוץ מזה שאני מתמודדת עם בעל שעבר סיפור דומה.

שולחת לך חיבוק חם🤗

לשמוע על סיפור דומה. מה עוזר לכם בהתמודדות עם זה?

והאמת שממש ממליצה לך ללכת לטפל בזה,לפחות בשביל לעכל.

הנסיון שלי היה שדווקא שחזר אצלו הקשר הוא לא הצליח להחזיק את עצמו והתפרק.

אבל זה קרה אצלו לפני החתונה שלנו,וכשנולדו הילדים אז הוא חווה כמו אצלך כאב שאין אף אחד שנהנה מהילדים שלו ומהנחת שלהם ובדידות בעיקר בחגים.ויותר מיזה כעס גדול על איך הוא נעזב,איך היו מסוגלים לנטוש אותו מי שהיה אמור להיות מקור הביטחון שלו בעולם פשוט עזב שח זה נעשה יותר בצורה אינטלגנטית,פשוט נאמר שיש טיול וזהו,

הוא יותר הבין מה זה עשה לו בתור ילד נטוש רגשית ונפשית וכביכול עד שהילדים לא נולדו הוא כאב אבל לא כעס והכעס בא אחר כך....

אבל מה שלא הורג הוא מכשל,והוא יודע שהוא אחר ושונה ולילדים שלו לא יקרה מה שקרה לו.

ושצריך להלחם ולא לברוח.

וסתם בתור בת זוג היה לי ממש כעס על מה שנעשה כי ברור לי שלא לקחו בחשבון את ההשלכות של זה לאורך כל החיים.ולקח לי המון שנים להבין למה זה קרה מה הוביל למה בתת מודע,ולסלוח על זה.

היום אני מבינה שזה היה הדרך להתמודד עם זוגיות נרקסיסטית שוב זה לא במודע אבל זה מה שקרה...

לפנות זמן מוגדר לעיבוד רגשי. עדיף עם מקלדת או עט (מה את אוהבת?) לכתוב הכל הכל הכל ולהתחיל לפרק את כל המנגנון הרגשי.

ו

לכי כבר לקרוא את פורום רגישים!. כולנו שם מתמודדים עם הדברים האלה ויש כלים בדיוק לזה.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

סיוט להיות אדם רגיש מאד במצבים מסוימים

את נמצאת בתוך גוף שמתנהג כמו שהוא רוצה ואת רוצה לעשות משהו אחר אבל הוא חזק ממך.

כשמבינים את השפה, הגוף עדיין מתנהג כמו שהוא רוצה אבל אנחנו לא חסרי אונים.

אבל ההצפה לפני חגים

זה כבר אין לי איך לתקשר עם השפה הזו.

עומס מטלות, לצד העומס עם הילדים והכאב בראש שדופק

אני עובדת עכשיו (במקרה גם אני עד מאוחר בעבודה)

עכשיו אתה תעזוב אותי בשקט כי יש לי עבודה וילדים. בשעה 21:00 הילדים ילכו לישון ואני יוצאת להליכה. ואז תתפרק שם כמה שאתה רוצה. אפשר גם לצעוק ולבכות ולצרוח ולהתעצבן ולקלל והכל. אז.

קוראים לזה גבולות פנימיים. אני בעל הבית במערכת הזו. כל הסיפורים הרגשיים צריכים יחס רך ומחבק ומכיל אבל הם לא הבוס.

מה אתה בעצם עושה ?

אשכרה מדבר עם הגוף? והוא אשכרה מבין? 😅

חייבת לפצח את השיטה

מסלק מפריעים סביבתיים (היי סמארטפון אהוב)

ועובר איבר איבר ומבודד מה שלומו ומה מפריע לו. למדתי את זה פעם מאיזה ספר.

בהתחלה קצת צוחקים. אחר כך באות התשובות.

בהקשר אחר, להגיד לכאב או הסחת דעת שעכשיו אני בעבודה, ואחזור אליה מאוחר יותר כשיש לי זמן.

ספרי לנו מה מצאת.

היופי בלהיות מבוגר והורה לילדים הוא שאת יכולה ליצור מסורות והורות חדשות משלך, רק שלך ושל הילדים, מסורות והורות שלא היו לך ולהעניק לילדים.

ההורים שלי ניתקו קשר באופן פתאומי קצת אחרי שהבן שלי נולד. אין כואב מזה. מצד שני, אני מזכירה לעצמי את כל המורכבות שנחסכת ממני, מטבע הדברים מערכת יחסים שמסתיימת באופן פתאומי היא לא משהו מושלם.

ממליצה לך לחפש ביוטיוב/ פייסבוק דרך העומק- ריפוי נתקים משפחתיים כדי להבין קצת יותר מה את עוברת ואיך אפשר לתקן את זה (ספויילר, לא תמיד נתק זה נתק מוחלט ולא תמיד תיקון זה בהכרח חידוש הקשר)

מאחלת לך הרבה כוח ושמחה, זה לא פשוט בכלל.

מציעה דבר ראשון לקבל עזרה ולעבד את הכאב הגדול הזה זה ממש אירוע כואב.

דבר שני לראות מה כן עושה לך טוב בלב בחגים? מה יכול לתת לך את ההרגשה שאת מבקשת?

ברוב חדרי המורים אין מספיק תאים כדי שיכלו להכיל את כל המורים בהפסקה

רוב המקומות אין שירותים לכלל התלמידים, מכאן שגם התלמידים אומללים

הקיצור מצאנו את הבעיה במערכת החינוך.

אבל הסירחון מתחיל מהראש. אז קודם לבשם את שירותי המורים

היתה שנה שחינכתי כיתה ו עם 38 בנים.

שמתי בכיתה שני מבשמי אוויר אוטומטים.

כמו שחייב לבוא עם ספרים ומחברות

למלא את כל הכיתה בדאודרנט עד סף חנק, במקרה הטוב.

או להשפריץ אחד על השני במקרה הפחות הטוב,

לעשות איתו ניסויים מדעיים מסוכנים, במקרה הגרוע...

ומה קורה אחרי שיעור ספורט?

1. אף פעם. תיקון: הזמנתי את האלה מסעיף 2 אבל לא התאים להם.

2. אף פעם. תיקון: הוזמנו פעמיים בעשר שנים ^^`

3. ראי סעיפים 1,2

4. נשואים עשר שנים, שלושה ילדים ב"ה. גרנו יותר רחוק ממרכז העניינים בתחילת הנישואין. בשנתיים+- האחרונות עברנו ממש לרחובות של ה"קהילה", אבל אנחנו לא מאוד מעורבים.

(קצת יותר פרטים אם מעניין: אנחנו גרים בעיר, אבל כן סוג של בתוך קהילה די תוססת. באופיינו אנחנו לא כל כך מתערבבים, ולא יכולה להגיד שיש לי ממש חברות מכאן.)

אנחנו גרים ליד הישיבה של בעלי, אבל לא ממש בתוך האברכיאדה.

הזמינו אותנו כמה פעמים במהלך השנים (זוג צעיר). גם חברים של בעלי וגם סתם שכנים שלנו, אבל אף פעם לא באנו או הזמנו בעצמנו

כי אנחנו פחות בקטע של להיות נחמדים

סתם חחחח

פשוט ממש בהתחלה רצינו להיות אחד עם השני, וגם בהמשך זה מרגיש טיפה פחות שייך ששני זוגות אוכלים ביחד. אני לא צריכה להיות חברה של חבר של בעלי, ובעלי לא צריך להתחבר לחברות שלי...

אבל זה שכן הזמינו אותנו, מראה שיש אנשים שונים עם דעות שונות

כרגע גרים ביישוב פחות קהילתי ואין לנו פה הרבה חברים ומי שיש לא משותפים לשנינו כזוג. אז לא ממש קורה ..

מה שזכור לי מאז שבאנו לפה:

1. פעמיים

2. פעם אחת

3. פלוס מינוס

4. היום כבר עם 3 ילדים אז עוד היינו רק עם אחת

1. פעם באף פעם. אם כן ממש נדיר

2. כנל 1

3. אם יהיו אז כן

4. משפחה גדולה, מעל 4 ילדים. נשואים הרבה זמן יחסית.

   כשהיינו זוג צעיר אירחנו והתארחנו הרבה באופן לגמרי הדדי

נ.ב - למה זה עושה אצלך סדר בראש? לא דומה משפחה א/לקהילה/ישוב למשפחה ב/לקהילה/ישוב

1. אף פעם. בתחילת הדרך קרה פעמים בודדות.

2. גם אף פעם

3. כן. אף פעם לשני הצדדים

4. משפחה גדולה.

1. תדירות גבוהה יחסית

2. תדירות עוד יותר גבוהה

   מתחלקים בהכנות ופשוט אוכלים אצל מי שהבית שלו גדול יותר...

3. כן

4. זוג עם 2 קטנטנים גם החברים באותו שלב בערך

   יש גם משפחות עם יותר ילדים אבל זה מורכב יותר אז באמת קורה הרבה פחות

פשוט גרים ליד כמה חברים ממש טובים...

לפעמים מרגיש לי מוגזם ואז תקופה אנחנו לא אוכלים ביחד כדי לאזן

נראה לי יותר קל לענות כפסקה רציפה.

כשגרנו באברכייה בכמה חודשים הראשונים אחרי החתונה לא כל כך התערבבנו, כשהתחלנו להיפתח היה מאוד נחמד. בפועל היו בערך 3-4 הזמנות כמעט הדדיות, אבל מתווסף להרבה ערבי חברה בימי חול וקידושים משותפים של כולם. כל זה בשנה אחת.

לפני שנה עברנו למקום של אוכלוסייה מבוגרת ואנחנו לא מכירים אף אחד. יש לי שתי חברות שהתחתנו לאחרונה ועברו יחסית קרוב, ניסיתי להזמין אחת לפני כמה חודשים, אבל לתחושתי היה די מביך. אין באמת קשר בין הבעלים ובפועל הסגנון שלנו די שונה. (הבעל שלה מהסוג שנראה שלא מדבר עם נשים בכלל. אני לא יודעת מה בדיוק המשנה שלו בנושא, הוא כמעט לא דיבר כל הסעודה ובמיוחד לא איתי)

לא הייתה הזמנה חוזרת מצדם. יכול להיות ששכחו, יכול שלא רוצים. אין לי מושג.

יש לי חברה נוספת שאני גם מנסה להזמין אבל אין ממש זרימה, בעלה למד עם בעלי בישיבה התיכונית אז יש יותר סיכוי שזה יהיה מוצלח? מתלבטת כמה להתעקש על זה או לשחרר.

מאוד חסרים לי הקשרים שהיו באברכיה. בעז"ה בעתיד אני רוצה לגור ביישוב קהילתי עם השפה המשותפת של אנשים שנמצאים באותו שלב בחיים ובאותו סגנון. אנחנו גם מנסים להזמין את החברים שלנו מהאברכיה אלינו אבל זה אפשרי רק ביום חול, כי אין לנו מקומות לינה, וכל הפרוצדורה של המרחק מקשה על העסק עד שזה לא קרה כל כך.

אנחנו נשואים שנתיים בלי ילדים עדיין, גרים בסביבה של משפחות גדולות והורים בני 40-50+. אני יודעת שנצטרך לגור כאן עד סוף הלימודים של שנינו, אבל המצב החברתי זו אחד הסיבות העיקריות שאני לא מרוצה מהמקום.

כאלה שלא מהמשפחה...

אוהבים את השקט שלנו (או מדויק יותר - את הרעש שלנו🙄 שלא כולם יצליחו לעמוד בו...)

יש רק משפחה אחת של חברים שאנחנו מתארחים אצלם קבוע לסעודת פורים, וניסינו בתמורה שהם יתארחו אצלנו בקביעות לסעודה אחת בראש השנה - זה קרה כמה פעמים, אבל אז זה נהיה להם מורכב להתארח, אז הפסיק. (הם באמת המשפחה היחידה בערך שאנחנו מרגישים כמו בני משפחה שלהם)

לא זוכרת תדירות , זה היה מזמן. כבר שנים, מאז,שהילדים גדולים, שאנחנו לא מזמינים חברים לסעודות , זה הלך ופחת עם השנים, וכבר לא קורה. כן מארחים את ההורים שלנו, לעיתים רחוקות אחים שלנו, אנשים מהדירה בקהילה( אנשים עם מוגבלות). הפסקנו להזמין כי הרגשתי שזה מפריע לענין המשפחתי בשבת, הגדולים בגיל ההתבגרות, עכשיו כבר בצבא/ ישיבה/ ש"ל... הם לא בבית כל השבוע( וגם מתבגרת שלא בפנימיה, עסוקה כל השבוע בעניניה. וזה הזמן המשפחתי שלנו, וכשיש משפחה של חברים הם הופכים להיות המרכז ואנחנו מפספסים את הילדים. מוצאים הזדמנויות אחרות לקשרים חברתיים, זו אני( בעלי דוקא הציע להזמין כמה פעמים). בגלל שהפסקנו להזמין, גם לא מזמינים אותנו, ולי בסדר עם זה, מבחינתי לארח לסעודת שבת עוד משפחה זה לעבד קשה, ולפספס את הילדים בשביל קשרים חברתים שיש לי עוד דרכים לחזק אותם. אני כן מתאמצת על להזמין את האחים שלי, גם לעיתים רחוקות .

אף פעם. אולי רק את ההורים שלי פעם בשנה.

אנחנו מוזמנים פעם בחצי שנה למשפחה אחת ספציפית/להורים שלי או שלו

זה היה ככה כשהיינו לפני ילדים וגם עכשיו.

נטו כי אנחנו לא אוהבים לא להתארח ולא לארח. אוהבים את השקט שלנו וזהו.

תלוי תקופה, לפעמים בפעם-פעמיים בחודש ולפעמים חצי שנה שקט.

ההזמנות בד"כ הדדיות.

כי ככה אני רואה שאנחנו נורמאלים.

אנחנו משפחה ותיקה, הילדים כבר גדולים.

כשהיינו עם ילדים קטנים היינו מזמינים הרבה פעמים משפחות אחרות לארוחה. במיוחד הקפדנו להזמין משפחות חדשות שמגיעות לישוב. לעיתים רחוקות הזמינו אותנו. (כמובן שארחנו והתארחנו אצל ההורים והאחים, אבל זה כבר לשבת שלמה)

היום הילדים גדולים וחלקם ממש לא אוהבים לארח או להתארח לארוחות. לפעמים זה ממש מביך אותם אם למשל יש משפחה שיש להם בנים בגיל של הבנות שלנו או ההפך. ואני שונאת להתארח. אז אנחנו מזמינים לעיתים רחוקות, יותר בחגים או שבת פעם ב... ואנחנו לא הולכים לאף אחד מהישוב. גם אם מזמינים פעם במלא זמן. לרוב אנחנו מזמינים משפחות צעירות מאיתנו או אנשים מבוגרים מאיתנו שהילדים שלהם כבר לא בבית.

אבל לפעמים אנחנו מרגישים מחוץ לחברה בגלל שאנחנו לא זורמים בקטע הזה.

פעם גם הייתי נפגשת יותר עם נשים אחרות כי הייתי הולכת עם הילדים לגן שעשועים או סתם מדברים כשאוספים מהגן וכזה, היום אין לי כלכך סיבות כאלה לפגוש אנשים, אז אני די מנותקת מנשים אחרות (חוץ ממשפטים קצרים בווצאפ ומפגשים מקריים בשבילי הישוב). גם נשים אחרות בגילי יוצאות פחות מהבית.

בעלי פוגש הרבה אנשים בבי"כ, באימוני כיתת כוננות, בשמירות וכו' אז הוא מרגיש יותר בחבר'ה וקשה לו שאנחנו לא מזמינים יותר לארוחות בשבתות.

כנראה הוא משותף לרבים

כתבת עלינו במקרה? 😉