קשה להשאיר אותם לבד

אני באותו מצב רק שהבן שלי בן 4 חודשים...

מה שייעצו לי ( מגיל חודש) להרגיל לבקבוק ולהתחיל לשאוב במקביל, זה מדהים פתאום לצאת מהבית לבד

הרבה מעבר אני לא יודעת, עוד מעט יבואו המומחיות ויעזרו יותר

בהצלחה

גם לי לא מתאפשר כלכלית לא לעבוד, אבל בשבילי, להשאיר תינוק בן 3 חודשים וללכת, זו פשוט לא אופציה, כמו שזו לא אופציה לא לשלם חשבון חשמל וטלפון כי "לא מתאפשר לנו". אז כל עוד יש לנו קורת גג, לחם לאכול ומשהו ללבוש, ואין חובות ב"ה, אנחנו מצליחים בסייעתא דשמיא להשאיר את התינוקות איתי בבית.

חשוב לציין שיש לנו 4 ילדים, אנחנו גרים במקום יקר מאוד ובעלי לומד ללא קבלת מלגה או הבטחת הכנסה. אבל כשרוצים, זה אפשרי.

אני עובדת מהבית, יש לי משפחתון קטן. בעלי גם הוא עובד מספר שעות מועט ביום. מצטמצמים בהוצאות, אין רכב, וחיים על המון המון סייעתא דשמיא, שמגיעה כשעושים את מה שהנשמה מבקשת.

רק אלו שאין להן ברירה יודעות , מה זה כשאין ברירה...וכן , יש מצבים בחיים שאין ברירה. יש מצבים , שאם אשה לא תצא לעבוד , אז גם לחם לא יהיה על השולחן , וינתקו את החשמל. כבר פגשתי כאלה.

נצל"ש אני כותבת פה הרבה, אבל בימים אלו קשה מאד - ולא אפרט. אז החפירה כאן היא סוג של בריחה נעימה .

תחשבי על כל אותן נשים עובדות שמשאירות תינוקות בלית ברירה, ההודעה שלך לא מיטיבה איתן.

עם כל ההערצה לנשים כמוך - ויש הרבה הערצה - זו לא הדרך - לפסול לחלוטין גישות שונות, ולכתוב בכותרת "מזדהה וכו'" זה לא מספיק.

לא תמיד יש ברירה

ו-לא כולן בעלות אופי ויכולות (לאו דוקא כלכליות) כמו שלך.

הרבה אמהות עם לב זהב טהור מוציאות את הילדים בלב כבד בגיל 3 חדשים, ועושות בזה את הכי טוב בתנאים שלהן.

שוב, אין לי בעיה עם מה שכתבת, ברור שזכותך לספר על הגישה הזו וזו זכות לנו לשמוע,

אבל איך שזה נכתב - קשה לי.

אני לא יכולה לומר שלא צפיתי תגובה מעין זו.

מי שרוצה להוציא את הילד מהבית, מכל סיבה שהיא - אני לא מתווכחת איתה. חושבת שהילד צריך חברה? רוצה לצאת מהבית להתאוורר? חפצה לפתח קריירה? בבקשה. אני לא פוסלת שום גישה. אני בדרכי, וכל אחת בדרכה.

אך מי שלא רוצה להוציא את הילד מהבית, וטוענת שהיא "חייבת" לעשות זאת, אני מתווכחת איתה, וטוענת שזה אפשרי, כשרוצים באמת.

אני חושבת שמי שמוציאה את הילדים למעון בלב כבד, עושה לעצמה עוול. אם כבר מוציאים בידיעה שזה הכי טוב בתנאים שלהן, אז אין שום סיבה שזה לא יהיה בלב שלם ושמח (גם אם קצת רועד ורוטט, זה הרי לב של אמא וזה לא סותר).

שאין נימה של זלזול בהודעה שלך בדרך האחרת.

"מי שטוענת שחייבת" את שאלת אותה למה היא חיבת? או שיש לך רוח הקודש?

נכנסת פעם לסעיף ההוצאות וההכנסות שלה? את מכירה את הבעל שלה? את הצרכים שלה?

חייבת יכול להיות מורכב מכ"כ הרבה נתונים!

אצלך חייבת הוא לא ממש חייבת, ואצלה כן. חיוב מוחלט.

עכשיו תעני לה, מנקודת מבט כזאת. ובלי לשבור לה (ולאחרות) את הלב שגם ככה רועד ורוטט, כדבריך.

עזבי, אני מאד כאובה, אולי זו בסה"כ יבלת שלי.

לפעמים אנשים רואים בעצם אורח החיים שלי, ביקורת על שלהם.

ככה, בלי שאמרתי מילה.

(ולפעמים גם אם אני "מתנצלת" זה לא עוזר)

זה בפירוש משהו שמגיע מבחוץ - מצד המתבונן - ולא מצדי.

(או מצד אברכית)

מה שעוזר לי לא ליפול למלכודת הזו, הוא באמת להיות שלמה עם מה שיש לי לתת כיום למשפחה, ולדעת שמחר זה יכול להיות יותר, בע"ה. יש את ה"רצוי", ויש את ה"מצוי". העיקר שיש בפנים את התשובות שלך לעצמך מהו ה"נכון" בעינייך, ואת השאיפה לשם (גם אם לעולם לא נגיע).

אצלי זה למשל:

לאכול אורגני (אין לי כסף בשביל זה. כלומר, אולי הייתי יכולה לקצץ מפה לשם, אבל זה פשוט לא מתאים לי כיום);

לצעוק פחות (ברור שאני יכולה לצעוק פחות. זה רק פשוט לא מסתדר לי, לעזאזל);

לחיות בשלווה (לא יודעת למה אני לחוצה. למישהו אכפת אם אגיע לפארק חצי שעה מאוחר יותר?! אז למה לזרז ולדחוק בילדים ככה לאוטו?!);

לעשות יותר פעילויות עם הילדים (אני פשוט יותר נהנית לבשל ולגלוש במחשב);

ועוד, ועוד...

ואני משתדלת גם לזכור, שיש אנשים שחושבים אחרת ממני, ושבאמת מאמינים שחשוב לשלוח למסגרות. ושאולי אפילו יום אחד הילדים שלי ישלחו את הילדים שלהם, חס וחלילה, למסגרת אני רוצה להאמין שאני אמשיך לאהוב אותם ולקבל אותם כמו שהם!

אני לא יכולה לענות מנקודת מבט שהיא חייבת, אלא אם כן היא הבהירה שזה חיוב מוחלט באמת, כמו במצבים שזקנת השבט מדברת עליהם - לא דיברתי על מצבים כאלה.

כמו כן, אני לחלוטין לא מזלזלת במי ששולחת את הילד מהבית, מכל סיבה שהיא (ואם הסיבות שהבאתי היו נראות לא-משהו, זה רק כי לא הצלחתי לחשוב על אחרות, ושכחתי להכליל סיבה של שליחות וכד').

כמעט בכל שלב בחיים, הנשמה קוראת לנו לעשות את מה שאנחנו באמת רוצים, ואילו העולם מלא בטענות ומענות שבאות למנוע מאיתנו לעשות את הדבר הנכון.

גם אישה שחשה שהמהות שלה דורשת לצאת מהבית ולשלוח את הילדים למעון, והיא טוענת שהיא "חייבת" להישאר איתם בבית - אני אתווכח איתה. אין כזה דבר "חייבת". אנחנו עושים בחירות בחיים, ואם הבחירה לא נעשית בשמחה ובלב שלם, אז צריך לבדוק האם זו באמת הבחירה הנכונה, ואם כן, אז איך הופכים את הלב לשלם ושמח.

אין חייבת - יש בוחרת.

החלטה על יציאה לעבודה היא לא תמיד החלטה או בחירה אישית רק של האמא. במערך המשפחתי, כדאי לזכור, יש גם את האבא, את יכולת וגבול הפרנסה שלו, את סגנון החיים שהוא גם מעוניין לבנות לו לילדיו, חסכונות שהחלומות שלו כבר חזו שיחסוך לילדיו, הרגלי חיים.... והתחייבויות הכספיות לטווח הארוך. ולפעמים גם ראיה אובייקטיבית על המצב של האמא כשהיא יוצאת או לא יוצאת לעבוד ( יש נשים שנשארות בבית ומתכחשות לזה שזה גורם להן להראות "מעוכות " יותר, לבושות יותר ברישול, הבית מוזנח יותר כי תמיד יהיה זמן מחר...)

אז נכון שאנחנו בוחרות, אבל אנחנו לא בוחרות לבד... וזה כשלעצמו הוא לפעמים אילוץ.

ודאי שהאבא הוא חלק מהשיקול, אבל הוא הרי לא יכול "לאלץ" או לצוות על אשתו לצאת לעבוד, בשביל שהוא יחסוך לעתיד או יקבל בית ואישה מטופחים יותר. נא לזכור שהוא זה שהתחייב בכתובה לפרנס אותה, ולא להיפך.

הוא יכול לשכנע ולעודד, ואז היא תבחר לצאת לעבוד מתוך התחשבות בבעלה, בין השאר. שוב, זו בחירה.

בשמחה על שנפלה בזכותי האפשרות לחנך בנות ישראל.

בכיף- על שתהיה עוד מישהי שתוכל להעשיר את הילדה שלי בדברים שאולי לא מודעת או לא מצליחה.

בהבנה- שכך הקב"ה גלגל את חיי ואני שלמה עם כך.

כל אחב- כבודה ורצונה במקומו  מונח

וכמו שאמרה אברכית-

אל לנו לעשות דברים ממקום של הקרבה ומסירות נפש, ללא השלמה והבנה שזה הטוב בשבלנו.

מותר להרגיש כאב אבל להשלים ולזרום איתו

לא, לא טוב לתינוקת להיות עם אף אחד חוץ ממך. אין כמו אמא.

לא, תינוקת לא זקוקה לחברה. לפי מחקרים פסיכולוגיים (וזה לא חדש!) ילדים עד גיל 3 (שנים, לא חודשים!) לא זקוקים לחברה.

אם לדבר על טובת הילד - אין שום הצדקה לשום דבר שמנתק אותו מאמא שלו.

ואפילו "זמן איכות", שהמציעו בזמנו פסיכולוגים עבורינו, התברר כבלוף אחד גדול.

כך שחושים שלך לא משקרים לך: כשאת עוזבת את המתוקה שלך, את לא מטיבה עמה.

עוד דבר, שלא הזכרת: אם אצל מטפלת יש עוד ילדים, אז גם סבירות שהיא תתחיל להידבר בכול מיני דברים גדלה. ואם את באמת חייבת לצאת לעבודה, אז גם לא תכלי לשבת איתה, כשהיא תהיי חולה, ח"ו. וזה מאד לא יטיב לא לגוף שלה ולא לנשמה.

אבל לפעמים באמת אין שום ברירה, ואנחנו נאלצות לעשות דברים, שהם גם נגד רצונינו, גם נגד הטבע וגם נגד טובת ילדינו. לפעמים פשוט אין מה לעשות. לפחות את מוסרת אותה למטפלת ולא למעון!

ולגבי השאבה. זה מאד תלוי באופי התינוקת. את אמא. את מכירה אותה יותר טוב מכולם. תסמכי על עצמך. את יודעת את התשובה הנכונה, לא אנחנו.

מאחלת לכן להתגבר על כול הקשיים.

בהרבה אהבה

יעל

אז נכון שהכי טוב שבעולם לתינוק עם אמא שלו.באמת נכון. וכן באמת תינוקות לא צריכים חברה עד גיל 3.

אבל- מה לעשות שלא כל אמא לא רק יכולה אלא גם לא בנויה להשאר 24 שעות בבית(

ואני לא מדברת מנקודת מבט שלי כי אני כן בבית עם בנותי לעת עתה).

יש נשים שהיציאה מהבית מאוררת אותם, והם צריכות את המפגש עם אנשים, הם צריכות את התיפקוד גם בעבודה, בחוץ. ולהפך הם אפילו חוזרות מלאות כוחות לילדיהם הביתה.

וגם- לא כל ילד אצל מטפלת הוא אומלל ומסכן, יש מטפלות מקסימות שיתיחסו לילד בחום ואהבה כאילו הוא שלהם..

ועוד דבר אחרון- אפשר בגדול להתפרנס מהבית, אבל לא לכל אישה מתאים להיות ללא חברת מבוגרים, או לפתוח צהרון ולטפל בכל ילדי השכונה..

וגם- מה רע שאישה, מלבד היותה אמא, אוהבת לעסוק גם בדברים אחרים(ללמד, להיות אחות וכו') או ללמוד?

כל עוד אנו דואגות שהילדים שלנו יהיו בשעות אלו בידים טובות.

ועם כל מה שכתבתי אתן בטח תוהות למה אני בכלל בבית עם בנותי?

עד כאן חפירות להיום

אני באותה סירה. חזרתי בלב כבד לעבודה אחרי חופשת לידה של 4 חודשים וחצי. מסכימה לחלוטין שאין כמו אמא ובגיל הזה לא צריך "חברה". אני שונאת שאנשים אומרים לי "דווקא יהיה לך טוב לצאת קצת מהבית ולתינוקת יהיה טוב להכיר עוד אנשים". ה' לא ברא ככה את העולם. ה' ברא את העולם כך שעד גיל שנה-שנתיים הילד יונק וניזון מגוף אמו, כלומר הוא צריך להיות צמוד אליה! פעם לא היו משאבות ובקבוקים.

אני בכלל לא מסכימה עם אברכית - מה, לא יכולה להיות מציאות בכל העולם כולו של אין ברירה? אצלנו המקרר תמיד ריק ואם אני לא אלך לעבוד הוא יהיה ריק לחלוטין! זה לא עניין של להצטמצם!  פשוט אין! בעלי פוטר בדיוק לפני שהסתיימה חופשת הלידה שלי וגם ככה הוא מתקשה למצוא עבודה\ וגם כשכבר עבד בעבר, הביא גרושים.

גם אני הייתי בדיכאון מהמחשבה שאצטרך לעזוב את התינוקת שלי אבל בסוף אמרתי לעצמי: כרגע ככה ה' רוצה שאני אעבוד אותו. זה לא מה שאני רוצה, אבל זה הכי טוב בשבילי כי זה מאת ה'. ולכן עלי לשמוח! וזו גישה שאני מקווה לאמץ אותה לכל דבר בחיים בעזרת ה'.

ולדעתי, אם מתאפשר לך, תאריכי את חופשת הלידה לפחות עד גיל 4 חודשים כי אז התינוק נהיה יותר ערני ופחות צמוד לאמא (כך לפחות היה אצל ביתי.)

לא אמרתי שלא. ואפילו הדגשתי שאני יכולה לא לצאת לעבוד רק כל עוד יש לנו מה לאכול וללבוש, ולא כשאין (אם כי חשוב לציין שאני לא בטוחה שהייתי מרוויחה יותר אם הייתי יוצאת לעבוד מחוץ לבית).

אלא שסיטואציה כזאת היא די חריגה, ולא השתמע מדבריה של דבי שזה המצב אצלם. רציתי לתרום לה את המחשבה שאולי (לא בטוח אבל אולי), אפשר גם אחרת.

ומה שאת אומרת לעצמך, זה מקסים, ובדיוק לזה התכוונתי. אם ה' העמיד אותך במקום הזה, סימן שזה הטוב ביותר לך ולתינוקך.

מסכימה שאין להוסיף תארים שלא מתאימיים אבל תכלס אנחנו לא מכירות אותה אישית כדי להחליט בשבלה שהיא לא דוקטור.

אמנם כתבת את זה במילים יפות אבל המסר עדיין פוגע...

בבקשה לכבד אחת את השניה..

יש רופאים רבים שעשו הסבה לרפואה משלימה.

חבל להיכשל בהכפשת אדם לשווא. אולי כדאי לבקש ממנהלת הפורום למחוק?

אני ממליצה להגיע אל המטפלת מעכשיו מדי פעם עם התינוקת לביקור. תוכלי להתרשם מהתקשורת ביניהן והתינוקת תלמד לבטוח במטפלת. כשתשאירי אותה בפעם הראשונה היא תישאר עם דמות מוכרת לה. 

כבר הרבה זמן אני קוראת את הפורום ולא מגיבה אך הנושא הזה בוער בי כך שהייתי חייבת להגיב.

אז ככה- אני עובדת לא מעט שעות ויש לי תינוקות במעון.

ולמה בחרתי בדרך הזו? שתי סיבות עיקריות:

1. יצא לי (בעל כורחי.) להיות כחצי שנה בבית. זו היתה אחת התקופות הנוראיות בחיי. כי אני לא אוהבת לבשל, לא לנקות והכי אני שונאת- להדיח כלים. אני גם לא אחת שבנויה לשחק בלגו יותר מחצי שעה ביום. הרגשתי שאני גם בבית וגם לא מצליחה לתת לבית את הכל. אז מה הילדים שלי קיבלו? אמא עצבנית ולא מרוצה. לא עדיף מעון?

2. ופה אני רוצה להגיב לכל הנשים שדוגלות שאפשר לחסוך ולהישאר בבית. אמא שלי גידלה אותנו בבית ואני מעריכה את זה מאוד. אבל כיוון שאבא שלי לא הרוויח המון המחיר של זה היה צמצום גדול מאוד בבית.

אני אכן יכולה להרגיש עד היום את ההרגשה הרעה שהיתה לי בפעמים הנדירות שאימי נאלצה לסוע ולא קיבלה את פני בצהריים. אך אני יכולה להרגיש לא פחות את תחושת הבושה בללבוש בגדים מיד שניה ושלישית. לא תמיד לטעמי, לא תמיד במידה המדויקת ואף פעם לא באופנה. אני גם יכולה לזכור את האכזבה שבלא לסוע לשמחה משפחתית כי אין רכב ואין כסף להסעה. והכי קשה הידיעה שהשבוע לא נאכל כל יום בשרי כי אין כסף.

גם בעלי לא מרוויח הרבה (מבחירה.) ואני בשום אופן לא מוכנה שהילדים שלי יחוו חוויות כאלו.

אז ילדי האהובים- אני קמה כל בוקר מוקדם בבוקר אחרי שלילה קודם הלכתי לישון מאוחר ועובדת קשה כדי שאוכל לתת לכם הכל. אני יוצאת מהבית כדי שכאהיה בו אהיה שמחה ורגועה וכל כולי שלכם.

(וזה לא סותר את זה שאני שואלת את בני בערך כל יום אם הוא אוהב ללכת למעון... עדיין פועם בי לב של אמא.)

כמובן- שמי שכן בנויה וכן מרגישה שהיא מסתדרת כך- אשריה.

רק רציתי להדגיש שלא ברור בכלל שהכי טוב לבית ולילדים שהאמא תהיה בבית.

1. זה נפלא שאת קשובה לעצמך, ויודעת להחליט מה שהכי טוב לך ולמשפחתך. אני בטוחה שהילדים שלך רק נשכרים מכך.

2. אני חושבת שאי אפשר לנבא איך ילדינו יזכרו את ילדותם, ואיזה חוויות ייחרטו בהם. ייתכן שאילו אמך היתה נעדרת כל יום מהבית בצהריים, היית זוכרת את זה לשלילה וחושבת שהיית מעדיפה ללבוש בגדים מיד שניה ולא לאכול בשרי כל יום... כל ילד חווה את חייו באופן מאוד אינדיבידואלי, שגם מושפע מאוד מהחוויה של ההורים. אני למשל הייתי ילדת מפתח, ונהניתי מכל רגע. עד היום אני אוהבת להיות לבד בבית.

הנושא של צמצום כלכלי מול חינוך הילדים הוא מורכב, ויש לי הרבה מה לומר עליו. בינתיים, אני מעידה שילדיי לובשים כמעט רק יד שניה ושלישית, וזה תמיד-תמיד במידה המדוייקת, במצב מצויין, די באופנה ודי לטעמם (עד כמה שמתחשבים באופנה וטעם של ילדי גן וכיתות נמוכות. כמובן שעם הגיל זה יהיה חשוב יותר). והם לעולם לא שומעים מאיתנו ש"אין כסף". לעולם, וזה כלל ברזל בחינוך.

עד שהמתוקה נכנסה למעון בסופו של דבר (גם בגיל 4 חודשים). והבת שלי גם "צמודת אמא".

אז נכון שביומיים הראשונים קצת בכיתי וגם היא (לא כשעזבתי אותה, אלא כשהיא התעוררה וגילתה בקבוק במקום אמא).

אבל אחרי יומיים שתינו כבר התחלנו להתרגל. נכון שמדי פעם אנחנו קצת מתגעגעות אבל זה לא כל כך נורא, ושתינו רוב  הזמן מחייכות ושמחות ברוך השם!

אז אני ממליצה לא לחשוב על זה כבר מעכשיו, אלא לחיות את הרגע - תהנו ביחד ואל תטרידי את עצמך במחשבות מעציבות, זה סתם מכניס אנרגיות שליליות...

לגבי השאיבות:

תתחילי מעכשיו - תקבעי זמן קבוע בבוקר (אני, למשל, עשיתי את זה שעה אחרי ההנקה הראשונה של הבוקר) ותתחילי לאגור. יכול להיות שבהתחלה לא יצא הרבה בכל שאיבה, אבל אל דאגה - זה יילך ויתגבר עם הזמן וההתמדה.

חשוב לאגור כי לפעמים בעבודה לא מצליחים או מספיקים לשאוב את מלוא הארוחות, אז טוב שיש ספֵּרים.

אגב שאיבות, אני מצרפת לך קישור לסרטון על מחקר שעשו באוקספורד בעניין של שילוב סחיטה עם השאיבה. לטענתם זה מגביר חלב... 

http://newborns.stanford.edu/Breastfeeding/MaxProduction.html

התחושה הזו היא בהחלט נוראית... וכ"כ מוכרת (עברתי את זה 5 פעמים. אף פעם זה לא קל!)

ולמרות שאני ממש לא טיפוס בית, הייתי מוכנה עוד קצת להיות עם הילדים.

א-ב-ל וזה רבל משמעותי! קודם כל- זה רק לחלק מהיום.

חוץ מזה, אני חושבת שבכל זאת זה קצת מאוורר. יוצאים, פוגשים אנשים בגובה שלך, לא מתעסקים כל היום בקקי פיפי אוכל.

הימים הראשונים לא פשוטים (כמו שאמרתי למנהל שלי אחרי החזרה מהלידה שלישית- אני פה רק בגוף...)

אבל מסתגלים ומסתדרים.

אם את בעניין של שאיבות- תשיגי לך משאבה חשמלית טובה ונוחה, מקום נעים בעבודה לשאוב, תיידעי את מי שצריך שאת זקוקה לזמן שאיבות, ותבדקי אם את זכאית לשעת הנקה.

שתהיה חזרה מוצלחת ולא כואבת מדי

יש תגובות שבאמת מעודדות ויש כאלה שקצת הכניסו אותי לדכדוך... לא כולן יכולות לעבוד מהבית ובאמת שיש מצבים שאם האשה לא תצא לעבוד פשוט לא יהיה אוכל בבית.. אני לדוגמא ממש לא יכולה לעבוד מהבית, יש לי מקצוע שקשור בתחום הבריאות כך שאני לא יכולה לעבוד בזה מהבית... השיקול של לפתח קריירה ממש לא נחשב אצלי,  כי קריירה יכולה לחכות וגידול הילדה שלי הרבה יותר חשוב לי.. אבל -- -- לפעמים נכנסים למצב שפשוט אין כסף, כמה שמצטמצמים אין ואז האופציה היחידה שיש לי זה לצאת לעבוד.. ואז מה עושים???!!!

אני מנסה לחכות כמה שיותר ובינתיים להצטמצם ולחיות מהמינוס בבנק... אבל אני יודעת שיגיע הרגע שאני פשוט אהיה חייבת לצאת לעבוד...

או לפחות את מה ששמעת עליו המלצות ונגיש לך.

אפשר לנסות דרך תזונה, עצות כמו לאכול קרקר לפני הקימה מהמיטה וכל פרק זמן קצר כדי שהקיבה לא תהיה ריקה לגמרי. יש עוד מזונות שיכולים לתמוך, שווה להתייעץ עם תזונאית.

לי מאוד מאוד עזר דיקור סיני.

מניחה שיש עוד דרכים להקל. תרגישי טוב! 

ברגע שראיתי שקשה לי לתפעל את הבית, לקחתי.

לא מכירה מצווה לסבול בהריון, ובינתיים לא שמעתי סיבות מוצדקות למה לא לקחת. 

בעצב תלדי בנים זו קללה ולא מצווה. אין שום עניין ומצווה לסבול בהריון ובלידה וצריך להקל בכל דרך אפשרית.

אז ממליצה לך היום ללכת לקנות.

לק"י

לי היו בחילות מציקות, אבל כן אכלתי ושתיתי. ולקחתי דברים בסגנון.

יש שורש ג'ינג'ר, נוזיקס (בי6 וג'ינג'ר).

לקחתי בכל ההריונות חוץ מהראשון שלא היה במודעות

אני לא מצליחה לתפקד אז לוקחת אבל גם על פחות הייתי לוקחת.

בעיניי זה כמו אפידורל, אין מצווה לסבול 

אבל אולי אפשר להשיג בנתיים את הבונגסטה מגמחים או דברים בסגנון.

תקבעי תור טלפוני לרופא משפחה או שתתקשרי לקופה/תשאירי בקשה לרופא באפליקציה.

לבנתיים לאכול דברים יבשים קצת בתדירות גבוהה מלפפונים קרקרים פיתה ריקה גם דברים קרים עזרו לי.

בהריון תאומים הבחילות היו בשיא השיאים וצרבות של החיים משהו לא נורמלי בשלושת החודשים הראשונים ולא לקחתי כלום כי פחדתי שזה יפגע בעוברים

באופן כללי אני נגד כדורים ולוקחת רק שממש אין ברירה אחרת .. התמודדתי עם זה בעזרת מים קרים, קרח ,שקדים ,מלפפון . לא לאכול בלילה לפני השינה

לא לאכול מטוגן ואוכל מעובד כמה שפחות .

היית מרגישה יותר טוב,

הררים מבהילים של כביסות ובין לבין סלסאות אקראיות של כביסה נקייה לקיפול, ארונות מטבח שהכל בהם זז בגלל פסח ועדיין לא חזרו למקום וכן הלאה.

ואני לא נסעתי לחג ואין לי תינוקת ויש לי ממ"ד אז הייתה לנו מלחמה רגועה, ולילדים היו היום מסגרות.

אז במקום התמונה שולחת חיבוק גדול!

ויהיה בסדר גם יהיו ערמות כביסה והרצפה לי תהיה הכי נקייה.

וחוץ מזה, בדיוק היום קראתי כתבה איך ההסתגרות בבתים בגלל המלחמה עושה לא טוב, בפן הפיזי ממש וגם הרגשי. והדגישו את חשיבות החשיפה לאור כדי לשפר מצב פיזי ורגשי. ממש, אפילו לשבת ליד חלון פתוח.

אז מחר, רצוי איפשהו בשעות הבוקר או לפני הצהריים, צאי לך עם התינוקת לסיבוב רבע שעה באוויר ובשמש.

זה אולי לא יפתור את כל הבעיות אבל זה בהחלט יכול לשפר מצב רוח, לשפר את כמות ואיכות השינה בלילה, לתרום לבריאות מערכת החיסון ועוד ועוד. 

עולם השקר הזה האינסטגרם, מצלמים ובוכים. השעבוד לתוכן מרוקן לא פחות שלא תחשבי

ואם ינחם אותך - הבית שלי במצב זוועה כנל

לא הספתי לכבס, כלום לא מוכן לשבת וגם הילדים עוד ערים

לא שטיפה, לא קניות, לא כלום

הדבר היחיד שהספקתי זה להכין צהריים נורמלי לילדים חמצי ולהשאיר את הבלאגן מאחוריי אחרי יום עבודה נוסף מתיש מהבית עם הילדים ולצאת איתם לחוף כדי שלא נשתגע

אז הבית לא יהיה מסודר🤷

יצאנו ממלחמה אחות

ממלחמה

טילים עם ראש חצי טון חומר נפץ מתפצלים ומתעופפים מעל הראש

ילדים חודש בבית כולל פסח

מזמור לתודה שיצאנו ללא יודעת כמה זמן של שפיות, הבית שלם, לא נפגענו, ב"ה תסדרי מחר

לכי תנוחי, חוסר שינה יכול לדכא ממש (מנסיון) ותקופת מלחמה ארוכה בלי אופק כנל

ולדעתי תתנתקי מהזבל הזה

♥️

אין מישהי כזאת

ואם יש

אז יש לה מינוסים אחרים שלא הייתי רוצה לדעת

זה הצורך לפרסם את הדבר הכי פרטי שלך, הבית , הכביסה, הניקיון, המשפחה ....

טרנד הזיה

זו תלות

חיים בשביל לצלם

היו לי חברות שהיו יוצאות כדי שיהיה מה להעלות

אובססיה

בהחלט שכן

אולי היא מכבסת בחול המועד ומתארחת

אולי כמו חמתי יש לה מקום להכלל והיא התחילה בערב חג שני להחזיר כלים ובחג השתנשה בחד פעמי אז לא היה לה הרבה עבודה בצאת החג

אולי יש לה הרבה עזרה

אולי היא תקתקנית

יש ויש

העניין שמסתכלים על חיים של אחרים ומשווים. זו לא הייתה כוונת המשורר.וגם - מי שיצרה לעצמה תדמית כזו צריכה לעמוד בסטנדרט של עצמה כל הזמן כי כל הזמן מסתכלים עליה/ היא כל הזמן מראה את עצמה

מכירה כמה נשים כאלה

ברור שאין מושלם

אבל זה לא רק באינסטגרם ויש נשים כאלה.

ומותר לקנא אבל מסכימה שלא הייתי רוצה להחליף את החבילה שלי בשלהן. לדעת את החבילה דווקא היה יכול להקל עלי 😉

שסיימתי לסדר בחזרה את הכלים

ועכשיו מסיימת עם הכביסות 

(אנחנו רק זוג עם תינוקת, אז אין ערימות הזויות)

ובכל זאת כל היום הזה הייתי עצבנית ובדיכאון ובלי מצב רוח

ומרגישה שלא בא לי בכלל לחזור לשגרה

ולא יודעת איך עושים את זה 

ויש לידה באופק שמלחיצה אותי

וכולי איכסה בפנים

בקיצור גם אם מהצד נראה שורוד לי

כי סיימתי לסדר את הבלגן

זה בכלל לא אומר שבאמת ורוד...

והכי נורמלי בעולם שיום אחרי החג מרגישים ככה

במיוחד חג שהגיע אחרי חופש ארוך ומתיש

זה קצת כמו נפילת סוכר

בבת אחת ליפול לשגרה ולהתאפס על החיים

עושה סחרחורת

זה עניין של כמה ימים או משהו מתמשך?

כי אם זה משהו שהוא עכשיו זה בסדר גמור, לוקח זמן לחזור לשגרה והכל בסדר

אבל אם זה משהו מתמשך שכבר תקופה לא עובר, ואת לא מרגישה שזאת תקופה שתעבור ואת בדרך החוצה משם- לגמרי הייתי בודקת דיכאון. כדאי להתחיל מרופא משפחה.

אומנם אין לי אינטסטגרם אבל רואה בסטטוס בוואטספ 

נשים מצלמות שולחן שבת ערוך לתפארה ביום חמישי בערב

כשאצלי בלגןןן של החיים, עוד לא בישלנו כלום ומי מדבר על שטיפה.

או נשים שמעלות תמונות שלהן עושות כושר ב- 6 בבוקר או עושות ספורט 3 פעמים בשבוע

והלוואיייייי עליי. מאוד מאוד מנסה אבל זה ממש קשה לי..

וכל הזמן מזכירה לעצמי שזה עולם השקר.

יכולה מישהי לצלם שולחן נוצץ כשכל הבית מסביב בוקה ומבלוקה

או לצלם ילדים לבושים מותגים שנראה שיצאו מהקטלוג

אבל אולי היא במינוס ממש עמוק בבנק.

לפעמים כשבא לי אז אני גם מצלמת איזה משהו אינסטגרמי כזה

לדוגמא כוס קפה מושקעת ברקע השקיעה או כל מיני שטויות כאלו

כמובן שלא מעלה לשום מקום

אבל זה מזכיר לי שאם אני רוצה אני גם יכולה להפיק תמונות "שקר" כאלו.

כל עולם השקר

וזה גם נכון

אבל לי התמונות האלו שעושות צביטה, גורמות לשאול מה חסר לי ומה אני רוצה.

כי להגיד שהכל זה שקר, זה קל לי. ניסיון לנחם את עצמי.

אבל לפעמים זה לא נכון

ויש אנשים שבאמת מאוד מוצלחים

ומאוד טובים

ואני לא אהיה הם

אבל אני כן יכולה לחשוב למה זה מפעיל אותי, ומה חסר לי

ואז אני מנסה לראות, איך, בקטן, אני יכולה לשנות קצת אצלי, כדי לענות על החוסר שזה מעורר בי

תמחקי את האינסטגרם ובא לציון גואל.

אני פחות מתחברת לתגובות שזה שקר,

אולי באמת יש נשים שמצליחות להחזיק ככה את הבית.

יש אנשים שעושים מליונים. לא שקר. אמת לאמיתה.

אז מה?

אם יש לי מה ללמוד מהם, אחלה.

אם אין לי, למה לבזבז את הזמן לראות משהו שלא יקדם אותי בחיים בשום צורה?

זה כמו לעקוב אחרי מתכונים לא כשרים.

אולי זה טעים. מעולה שיבושם להם, זה פשוט לא קשור אלי אז חבל על הזמן ועל הפוקוס שלי.

והם? שיהיה להם לבריאות מכל הלב ❤️

ואת? חיה את חייך לפי הקצב והעדיפויות שלך בחיים.

לא מחייב שזה שקר,

אולי הן באמת מצליחות וזה בסדר

תהיי טובה עם עצמך! אנחנו עוברות המון.

תקשיבי שגם אצלי לא מוכן כלום עדיין. בסדר, נסתדר, יהיה טוב

מחר יום חדש.

אני בדיוק אוכלת פסטה מנחמת

כשעסוקים כל הזמן בהשוואה לאחרים.

זאת גם השוואה לא הוגנת כי אצלם רואים רק את הטוב.

נשמע שיש אצלך נקודות שצריכות עזרה פסיכולוגית.

אבל עזרה ראשונה, תמחקי את הרשתות.

למה זה טוב? תראי סדרה במקום.

אם זה מחזק אצלך את הערך העצמי הנמוך, אז בשביל מה?

תכנסי ותמחקי. זה כמו פלסטר, עשיתי את זה גם.

אם קשה לך, תמחקי לפחות את האפליקציה, ולא את החשבון הפרטי שלך.

זה לא להסתכל באינסטגרם...

אם את רוצה עידוד אז אצלי יש עוד פינה בשיש עם כלי פסח שמתייבשים ...

ולא הספקתי לקנות לחם למחר... היום לא מצאתי בבוקר פרוס..

וכביסות התחלתי מקודם...עכשיו מכונה שניה עובדת עם בגדי שבת כדי שיהיה מה ללבוש.

שעה פלוס אחרי יציאת החג הכל היה מאורגן ויצאנו לקנות חמץ

תקתקו פה

וכביסות עשיתי בחול המועד אז היה פה בקטנה

אז הבית היה מתוקתק

אבל לא הכל ורוד

בכלל לא

לכל אחד יש קשיים אחרים בחיים

לגבי האינסטגרם

אני משתמשת ברשת כדי לקבל השראה/ הנאה

אם משהו עושה לי רע

זה הזמן לגלול הלאה

זה כל היופי ברשת

שזה בלחיצת כפתור 

את מספרת שכיבסת בחול המועד

מה שהרבה מאוד בתים לא עשו (לא נכנסת לסיבה.. לא עניינינו)

אז באמת שאין מה להתהדר ולהשוות מול משפחה שאגרה ואגרה בגדים מלוכלכים כל החג....

כל אחד נולד או קיבל כלים אחרים לחיים

ומציאות חיים אחרת

נשמע שעבדת קשה מאוד היום ועוד היית עייפה מאתמול

ומאוד אינטנסיבי עכשיו גם לארגן שבת בנוסף

יכולה לומר לך שלי לוקח יותר זמן מהשכנה שלי להתאושש ולעבור מצבים

אצלה הכל מתוקתק ברגע ומבושל צ'יק צ'אק ואצלי לוקח זמן

כי היא שכלית יותר, אני יותר חווה דברים

זה כלים אחרים שה' נתן לכל אחת לעבור את המסע שלה כאן בעולם...

אז בשבוע רגיל אני מתחילה שבת בחמישי כי יודעת שאני איטית יותר ומתעייפת מהר

אבל עכשיו גם אצלי יש עדיין כביסות (וערמותת לקפל)

ואין שבת מוכנה 

ויהיה בסדר בעז"ה. אני לא חושבת שזאת שבת רגילה שהכל צריך להיות בה מתוקתק. מותר להרפות, עברנו תקופה אינטנסיבית

מה שמראים ברשת זה את הטוב והמוצלח, לא את ההתמודדות. כל אחת עם הכוחות שלה וההתמודדויות שלה, וגם עם כמות העזרה שיש לה בבית- לא דומה אישה כמוני שיש לה ילדים גדולים שיכולים לתת יד בסגירת הפסח, בקיפול כביסה לבין אישה עם ילדים קטנים.

ולגבי ההרגשה הרעה הנפשית, האם זה כך מהמלחמה או לפני? אם מהמלחמה לא הייתי ממהרת לתייג ולהגיד שיש קושי נפשי, זה ממש הגיוני ונפוץ לחוש כך, אם מלפני ממליצה לפנות לרופא המשפחה להתייעץ 

הדבר הכי חשוב שמשתנה מאדם לאדם זה דווקא השורות האחרונות שכתבת.

איך הוא מרגיש בבית שלו (ולא משנה אם הבית מסודר או מבולגן), כמה הוא אוהב את עצמו, כמה כוח יש לו לחיות את החיים.

מותר שיהיה בית מלוכלך, ערימות של כביסות ושיאכלו פריכיות עם ממרח (כי עדיין לא קנינו לחם).

מה שהכי הכי חשוב זה לחשוב איך את משמחת את עצמך (בגבולות האפשר).

רעיונות-

-מקלחת טובה

-טיול בחוץ

-קפה ושוקולד מפנק

-לפגוש חברה

-טלפון למישהי שמחזקת אותך

-לשבת עם מחברת ולכתוב לעצמך

-פינה אחת בבית שרק אותה את מסדרת ובה יש לך שפיות (נגיד רק חדר השינה)

-ללכת לקנות פרחים לשבת

וברצינות

אנחנו לא במרוץ

לוקח לגוף ולנפש זמן

ועוד יותר אחרי תקופה משוגעת  של מלחמה

לחזור לעצמם

ממילא

הקצב אחר

הכוח אחר

האיכות שונה.

הכל בסדר!

תנשמי

תכיני לך קפה

תשבי ותשתי בנחת ממש.

הכל

יחכה.

את העיקר של הבית

שזה אומר שאת הכי משמעותית וחשובה

קודם כל לעצמך!

שבת נכנסת בנחת יש עוד שעה לארגן

ואל תדאגי.

תאמיני לי שמאחרי כל צילום באינסטגרם עומדת

שפחה (כן, זאת המילה)

של מצלמה, של מילים, של אהבה, של הערצה,

עייפה

מרוטה

רק מתה להוריד את האיפור

שצורחת על הילדה שרוצה לשחק

לא להזיז את הוילון שהיא מצלמת לסרטון

אז באמת

שאצל כולנו עדיין החג לא באמת יצא

ואצל כולנו יש שגעונות ברמה כזו או אחרת

אבל באמת באמת

את

כמו שאת

את הכי טובה!

יצר כפיו של בורא עולם ❤️

באמת שחיזקתן אותי!

כיף שיש אתכן כי במציאות אין לי חברות שיתנו לי מילים טובות

ובזכותן אתמול עזבתי הכל והלכתי לישון מוקדם יותר.

ממש מעריכה כל תגובה של כל אחת 💗💓💞

אתמול שלחתי את הבנות למסגרות והלכתי לישוווןן.

הבית ערמות כביסה נקיות ומלוכלכות כאחד

המזוודה משביעי של פסח עברה מאמצע הסלון לחדר שלנו כמו שהיא

תשמעי, יש נשים שזה באופי שלהן לתקתק

יש כאלה שהמחשבה על לפרסם את התקתוק נותנת להן את המוטיבציה

שייערב להן. אני לא שם

בס"ד

זה כי אוהלי עם ישראל היו ממוקמים בצורה כזאת שאי אפשר היה לראות מה קורה בתוך האוהל של השני.

וזה מצב של ברכה!

כשכל אחד ממוקד במה שקורה פנימה אצלו,

בלי להשוות את עצמו לאחרים,

בלי צורך להראות לאחרים,

בלי להיחשף לדברים ששייכים לפרטיות של מישהו אחר.

היום אנחנו בדור קצת מאותגר סביב הנושא הזה. זהו דור של שיתוף על מלא, ולא מספיק מבינים עד כמה הדבר הזה פוגע בנו (במי שמשתף כמו במי שרואה).

והתחושות שלך ממש לגיטימיות,

עברנו המון!!! בשבועות האחרונים.

עם הזמן

והניסיון

והילדים שגדלים

ועוד כל מיני פרמטרים כמו גודל הבית וכו'

אפשר להשתפר ולהשתכלל

אבל תזכרי שאת כבר טובה

איך שאת עכשיו

אמא לילדים

ולתינוקת קטנה

שעברה מלחמה!!!

ואת החגים (שזה פרויקט לכולנו)

ושנסעה לחג כי היה הכי טוב לכם

כל זה זה כבר המון!!!

ואני בטוחה שיש בך עוד כ"כ הרבה טוב!

ותכונות טובות!

ואיכויות!

ומעשים טובים!

מה שאת רוצה לשכלל

בע"ה עוד תמצאי את הדרך לשכלל.

עכשיו הכי חשוב

לחבק את עצמינו

להזכיר לעצמינו שאנחנו אלופות

ולטפוח לעצמינו על השכם על העמידה שלנו בכל הימים הטרופים האלה שעברנו ❤️

בעיניי העצבות וחוסר הכוחות ממש הגיוניים כרגע.

אנחנו בירידת מתח רצינית.

(ואם התחושות ימשיכו לאורך זמן, כדאי לפנות לעזרה כמו שאמרו לפניי. כדי שתוכלי לחזור להיות בטוב ❤️).

חיבוק גדול יקרה שאת!!!!

מסוימת שרואים לאחר הלידה, או לפחות קצת אחריה

אם היא נבדקה ולא עלה - לדעתי סיכוי נמוך

מכירה הרבה משפחות עם ילדים תסמונת דאון

תמיד מאבחנים את זה מיד מיד אחרי הלידה.

כמובן לא דעה רפואית ולא מכירה את כל סיפורי הקצה שאולי יש....

ממש ממש לא!

ואל תכניסי את עצמך למחשבות כאלו בכלל אחרי הילדה.

לתינוק עושים בדיקות יסודיות מאוד עם לידתו.

הצוות יזהה את זה בוודאות וכמעט מיד על ידי מראה פנים חריג (שאנחנו מכירות ואני בטוחה שהצוות הרפואי מנוסה בו) וגם סימנים נוספים כמו טונוס שרירים נמוך.

בוודאות היו בודקים ומוסרים לך את המידע הזה כמעט מיד.

(אני שמעתי לא ממקור ראשון על מישהי שאמרו לה יום למחרת הלידה, אבל זה כי הצוות רצה להיות בטוח והמשיך לעשות כמה בדיקות).

בכל מקרה, זה לא ת.דאון אבל בהחלט בהחלט כדאי לבדוק.

אולי הלשון כבדה מאוד, אולי האף סתום, אולי שקדים אולי אלף ואחת דברים.

ת. דאון לא.

(אינני רופאה)

הרופא ילדים לא היה מודאג.

היית בבדיקת התפתחות?

ילד נורמלי לחלוטין. גדל קצת ועבר לו. 

אולי יש חולשה בשרירים ולכן הלשון בחוץ ואז תצטרך פזיו', לא משהו רציני, אבל תמיד כדאי אם יש חולשה.

ממש לא נשמע לי כמו תסמונת דאון כי יש בה עוד בעיות רפואיות נוספות שמגלים לרוב ממש סמוך ללידה 

לי זה היה עוזר לפעמים. 

ואולי להזמין מישהו מהאחים אליכם יעזור להעסיק את הילדים?

נשמע שאת רוצה להיות בבית...

הסעודות ארוכות לי

אין לי מה לעשות שם

בעלי עסוק עם אחים שלו..

אני אוהבת סעודות ארוכות, יכולה לשבת לקרוא גם,כיף לילדים, שינוי שגרה

אבל אני הולכת לסעודה וחוזרת הביתה אז זה קצת אחרת

כשהייתי ישנה שם, הייתי פשוט מתעלפת לנוח. ואני ממש אוהבת לישון🤭

לבעלך?

נראה לי זו השאלה הראשונה

אם זה מסתדר לו להיות בבית, אז נראה לי אין בכלל התלבטות.

אם הוא רוצה להקל עלייך וישמח להישאר בבית אבל חושש מהארגונים, תנסו לחשוב יחד על פתרונות שיקבלו על התארגנות - שבת מצומצמת, אוכל קנוי וכו'.

אם זה לא מתאים לו וזה יהיה לו יותר מידי, אז כן הייתי שוקלת לנסוע.

אבל תראי קודם מה הוא רוצה 

אבל לא יודעים איך לעשות את זה

וברור שמקל עליו להיות אצל ההורים

אבל הוא גם רוצה להקל עלי 

שה' יתן לי כוח

אם כן אז תפרשי באמצע הסעודות ותלכי לנוח....

אם לא אולי שווה לשתף לפחות את חמותך.

ולא אשתף אותה, זה מוקדם מידי..

אפילו לא ראינו דופק 

בס"ד

לא פירטת אבל נשמע כואב מאד ❤️‍🩹

בגלל שביקשת עצות: שקלת טיפול כדי לעבד את מה שהיה? מהמעט שכתבת מזכיר קצת תגובות פוסט טראומטיות. המוח והגוף זוכרים את הטראומה ושולפים אותה בכל מיני הזדמנויות וכשזה קורה, זה גורם לכאב ולשיבושים של כל מיני הסיטואציות.

מצד אחד חצי שנה זה עדיין די טרי לחוויה קשה.

מצד שני נשמע שאת סובלת ושזה פוגע בך ביום יום 💔 וטיפול טוב יכול לעזור עם זה.

חיבוק גדול שוב!

בע"ה שמכאן תראי רק אור ומתוק תמיד!!!

לידה שקטה.

בעקבות הפסקת הריון.

ועכשיו צריכים טיפולים.

והמלחמה הזאת דחתה את כל התורים...

זה נחשב טראומה? לא יודעת

בעקרון קיבלתי 12 פגישות עם עו"סית. הרחיבו לי כי עברנו לטיפולים, אבל אין כמעט תורים.

אמן!!!

לגמרי טראומתי

וקשה גם לחשוב על העתיד ומה שתצטרכו לעבור

שולחת מלא כוחות

חיבוק על זה🩷

אולי אם את לא מקבלת מענה מספיק דרך הקופה, שווה לשקול ללכת לטיפול באופן פרטי כדי לעבד את זה.

ומצד שני כמובן שזה הגיוני לגמרי להמשיך להתאבל על זה. זה גם יכול להמשיך לכאוב עוד שנים, וזה בסדר שכואב🩷

בס"ד

ובטח שזה משהו ענק שדורש עיבוד.

במעט מילים האלה שכתבת

מקופלים כל-כל הרבה...

ההריון שהיה.

המניעים שהובילו להחלטה.

קבלת ההחלטה.

הפסקת ההריון.

הלידה השקטה.

ועכשיו הטיפולים....

הגוף והנפש שלך עברו כל-כך הרבה ❤️

זה ממש מבאס שאין תורים!!!

זה אומר שבכלל לא התחלת לממש את הזכאות לפגישות עם העו"סית?

אם המצב עד כדי כך ויש אפשרות לפרטי נראה לי שזה שווה את ההשקעה.

ואם אין אפשרות וחייבים לחכות, קודם כל מוטב מאוחר מאשר אף פעם.

ודבר שני, אולי בינתיים אפשר לפחות לנסות להוציא את מה שהיה בדרך כלשהי. לכתוב לעצמך את כל מה שהיה. לכתוב פה בפורום, לספר לחברות או קרובות משפחה אם יש לך כאלה שיהיה מתאים לספר להן (מבחינתך ומבחינתן). העיקר שזה לא יישאר רק בלב שלך ושתוכלי לתת לכל הכאב ושאר התחושות מקום. הסיפור הוא כבר חלק ענק של העיבוד.

ומסיימת עם תקווה - לא חוויתי את מה שחווית אבל ראיתי על עצמי ועל אחרים שאפשר לחיות חיים טובים, מלאים ומאושרים גם אחרי חוויות טראומתיות. בע"ה עוד צפוי לך המון טוב! חיבוק וחיזוק גדול!!! 🫶🏼🫶🏼🫶🏼