קשה להשאיר אותם לבד

אני באותו מצב רק שהבן שלי בן 4 חודשים...

מה שייעצו לי ( מגיל חודש) להרגיל לבקבוק ולהתחיל לשאוב במקביל, זה מדהים פתאום לצאת מהבית לבד

הרבה מעבר אני לא יודעת, עוד מעט יבואו המומחיות ויעזרו יותר

בהצלחה

גם לי לא מתאפשר כלכלית לא לעבוד, אבל בשבילי, להשאיר תינוק בן 3 חודשים וללכת, זו פשוט לא אופציה, כמו שזו לא אופציה לא לשלם חשבון חשמל וטלפון כי "לא מתאפשר לנו". אז כל עוד יש לנו קורת גג, לחם לאכול ומשהו ללבוש, ואין חובות ב"ה, אנחנו מצליחים בסייעתא דשמיא להשאיר את התינוקות איתי בבית.

חשוב לציין שיש לנו 4 ילדים, אנחנו גרים במקום יקר מאוד ובעלי לומד ללא קבלת מלגה או הבטחת הכנסה. אבל כשרוצים, זה אפשרי.

אני עובדת מהבית, יש לי משפחתון קטן. בעלי גם הוא עובד מספר שעות מועט ביום. מצטמצמים בהוצאות, אין רכב, וחיים על המון המון סייעתא דשמיא, שמגיעה כשעושים את מה שהנשמה מבקשת.

רק אלו שאין להן ברירה יודעות , מה זה כשאין ברירה...וכן , יש מצבים בחיים שאין ברירה. יש מצבים , שאם אשה לא תצא לעבוד , אז גם לחם לא יהיה על השולחן , וינתקו את החשמל. כבר פגשתי כאלה.

נצל"ש אני כותבת פה הרבה, אבל בימים אלו קשה מאד - ולא אפרט. אז החפירה כאן היא סוג של בריחה נעימה .

תחשבי על כל אותן נשים עובדות שמשאירות תינוקות בלית ברירה, ההודעה שלך לא מיטיבה איתן.

עם כל ההערצה לנשים כמוך - ויש הרבה הערצה - זו לא הדרך - לפסול לחלוטין גישות שונות, ולכתוב בכותרת "מזדהה וכו'" זה לא מספיק.

לא תמיד יש ברירה

ו-לא כולן בעלות אופי ויכולות (לאו דוקא כלכליות) כמו שלך.

הרבה אמהות עם לב זהב טהור מוציאות את הילדים בלב כבד בגיל 3 חדשים, ועושות בזה את הכי טוב בתנאים שלהן.

שוב, אין לי בעיה עם מה שכתבת, ברור שזכותך לספר על הגישה הזו וזו זכות לנו לשמוע,

אבל איך שזה נכתב - קשה לי.

אני לא יכולה לומר שלא צפיתי תגובה מעין זו.

מי שרוצה להוציא את הילד מהבית, מכל סיבה שהיא - אני לא מתווכחת איתה. חושבת שהילד צריך חברה? רוצה לצאת מהבית להתאוורר? חפצה לפתח קריירה? בבקשה. אני לא פוסלת שום גישה. אני בדרכי, וכל אחת בדרכה.

אך מי שלא רוצה להוציא את הילד מהבית, וטוענת שהיא "חייבת" לעשות זאת, אני מתווכחת איתה, וטוענת שזה אפשרי, כשרוצים באמת.

אני חושבת שמי שמוציאה את הילדים למעון בלב כבד, עושה לעצמה עוול. אם כבר מוציאים בידיעה שזה הכי טוב בתנאים שלהן, אז אין שום סיבה שזה לא יהיה בלב שלם ושמח (גם אם קצת רועד ורוטט, זה הרי לב של אמא וזה לא סותר).

שאין נימה של זלזול בהודעה שלך בדרך האחרת.

"מי שטוענת שחייבת" את שאלת אותה למה היא חיבת? או שיש לך רוח הקודש?

נכנסת פעם לסעיף ההוצאות וההכנסות שלה? את מכירה את הבעל שלה? את הצרכים שלה?

חייבת יכול להיות מורכב מכ"כ הרבה נתונים!

אצלך חייבת הוא לא ממש חייבת, ואצלה כן. חיוב מוחלט.

עכשיו תעני לה, מנקודת מבט כזאת. ובלי לשבור לה (ולאחרות) את הלב שגם ככה רועד ורוטט, כדבריך.

עזבי, אני מאד כאובה, אולי זו בסה"כ יבלת שלי.

לפעמים אנשים רואים בעצם אורח החיים שלי, ביקורת על שלהם.

ככה, בלי שאמרתי מילה.

(ולפעמים גם אם אני "מתנצלת" זה לא עוזר)

זה בפירוש משהו שמגיע מבחוץ - מצד המתבונן - ולא מצדי.

(או מצד אברכית)

מה שעוזר לי לא ליפול למלכודת הזו, הוא באמת להיות שלמה עם מה שיש לי לתת כיום למשפחה, ולדעת שמחר זה יכול להיות יותר, בע"ה. יש את ה"רצוי", ויש את ה"מצוי". העיקר שיש בפנים את התשובות שלך לעצמך מהו ה"נכון" בעינייך, ואת השאיפה לשם (גם אם לעולם לא נגיע).

אצלי זה למשל:

לאכול אורגני (אין לי כסף בשביל זה. כלומר, אולי הייתי יכולה לקצץ מפה לשם, אבל זה פשוט לא מתאים לי כיום);

לצעוק פחות (ברור שאני יכולה לצעוק פחות. זה רק פשוט לא מסתדר לי, לעזאזל);

לחיות בשלווה (לא יודעת למה אני לחוצה. למישהו אכפת אם אגיע לפארק חצי שעה מאוחר יותר?! אז למה לזרז ולדחוק בילדים ככה לאוטו?!);

לעשות יותר פעילויות עם הילדים (אני פשוט יותר נהנית לבשל ולגלוש במחשב);

ועוד, ועוד...

ואני משתדלת גם לזכור, שיש אנשים שחושבים אחרת ממני, ושבאמת מאמינים שחשוב לשלוח למסגרות. ושאולי אפילו יום אחד הילדים שלי ישלחו את הילדים שלהם, חס וחלילה, למסגרת אני רוצה להאמין שאני אמשיך לאהוב אותם ולקבל אותם כמו שהם!

אני לא יכולה לענות מנקודת מבט שהיא חייבת, אלא אם כן היא הבהירה שזה חיוב מוחלט באמת, כמו במצבים שזקנת השבט מדברת עליהם - לא דיברתי על מצבים כאלה.

כמו כן, אני לחלוטין לא מזלזלת במי ששולחת את הילד מהבית, מכל סיבה שהיא (ואם הסיבות שהבאתי היו נראות לא-משהו, זה רק כי לא הצלחתי לחשוב על אחרות, ושכחתי להכליל סיבה של שליחות וכד').

כמעט בכל שלב בחיים, הנשמה קוראת לנו לעשות את מה שאנחנו באמת רוצים, ואילו העולם מלא בטענות ומענות שבאות למנוע מאיתנו לעשות את הדבר הנכון.

גם אישה שחשה שהמהות שלה דורשת לצאת מהבית ולשלוח את הילדים למעון, והיא טוענת שהיא "חייבת" להישאר איתם בבית - אני אתווכח איתה. אין כזה דבר "חייבת". אנחנו עושים בחירות בחיים, ואם הבחירה לא נעשית בשמחה ובלב שלם, אז צריך לבדוק האם זו באמת הבחירה הנכונה, ואם כן, אז איך הופכים את הלב לשלם ושמח.

אין חייבת - יש בוחרת.

החלטה על יציאה לעבודה היא לא תמיד החלטה או בחירה אישית רק של האמא. במערך המשפחתי, כדאי לזכור, יש גם את האבא, את יכולת וגבול הפרנסה שלו, את סגנון החיים שהוא גם מעוניין לבנות לו לילדיו, חסכונות שהחלומות שלו כבר חזו שיחסוך לילדיו, הרגלי חיים.... והתחייבויות הכספיות לטווח הארוך. ולפעמים גם ראיה אובייקטיבית על המצב של האמא כשהיא יוצאת או לא יוצאת לעבוד ( יש נשים שנשארות בבית ומתכחשות לזה שזה גורם להן להראות "מעוכות " יותר, לבושות יותר ברישול, הבית מוזנח יותר כי תמיד יהיה זמן מחר...)

אז נכון שאנחנו בוחרות, אבל אנחנו לא בוחרות לבד... וזה כשלעצמו הוא לפעמים אילוץ.

ודאי שהאבא הוא חלק מהשיקול, אבל הוא הרי לא יכול "לאלץ" או לצוות על אשתו לצאת לעבוד, בשביל שהוא יחסוך לעתיד או יקבל בית ואישה מטופחים יותר. נא לזכור שהוא זה שהתחייב בכתובה לפרנס אותה, ולא להיפך.

הוא יכול לשכנע ולעודד, ואז היא תבחר לצאת לעבוד מתוך התחשבות בבעלה, בין השאר. שוב, זו בחירה.

בשמחה על שנפלה בזכותי האפשרות לחנך בנות ישראל.

בכיף- על שתהיה עוד מישהי שתוכל להעשיר את הילדה שלי בדברים שאולי לא מודעת או לא מצליחה.

בהבנה- שכך הקב"ה גלגל את חיי ואני שלמה עם כך.

כל אחב- כבודה ורצונה במקומו  מונח

וכמו שאמרה אברכית-

אל לנו לעשות דברים ממקום של הקרבה ומסירות נפש, ללא השלמה והבנה שזה הטוב בשבלנו.

מותר להרגיש כאב אבל להשלים ולזרום איתו

לא, לא טוב לתינוקת להיות עם אף אחד חוץ ממך. אין כמו אמא.

לא, תינוקת לא זקוקה לחברה. לפי מחקרים פסיכולוגיים (וזה לא חדש!) ילדים עד גיל 3 (שנים, לא חודשים!) לא זקוקים לחברה.

אם לדבר על טובת הילד - אין שום הצדקה לשום דבר שמנתק אותו מאמא שלו.

ואפילו "זמן איכות", שהמציעו בזמנו פסיכולוגים עבורינו, התברר כבלוף אחד גדול.

כך שחושים שלך לא משקרים לך: כשאת עוזבת את המתוקה שלך, את לא מטיבה עמה.

עוד דבר, שלא הזכרת: אם אצל מטפלת יש עוד ילדים, אז גם סבירות שהיא תתחיל להידבר בכול מיני דברים גדלה. ואם את באמת חייבת לצאת לעבודה, אז גם לא תכלי לשבת איתה, כשהיא תהיי חולה, ח"ו. וזה מאד לא יטיב לא לגוף שלה ולא לנשמה.

אבל לפעמים באמת אין שום ברירה, ואנחנו נאלצות לעשות דברים, שהם גם נגד רצונינו, גם נגד הטבע וגם נגד טובת ילדינו. לפעמים פשוט אין מה לעשות. לפחות את מוסרת אותה למטפלת ולא למעון!

ולגבי השאבה. זה מאד תלוי באופי התינוקת. את אמא. את מכירה אותה יותר טוב מכולם. תסמכי על עצמך. את יודעת את התשובה הנכונה, לא אנחנו.

מאחלת לכן להתגבר על כול הקשיים.

בהרבה אהבה

יעל

אז נכון שהכי טוב שבעולם לתינוק עם אמא שלו.באמת נכון. וכן באמת תינוקות לא צריכים חברה עד גיל 3.

אבל- מה לעשות שלא כל אמא לא רק יכולה אלא גם לא בנויה להשאר 24 שעות בבית(

ואני לא מדברת מנקודת מבט שלי כי אני כן בבית עם בנותי לעת עתה).

יש נשים שהיציאה מהבית מאוררת אותם, והם צריכות את המפגש עם אנשים, הם צריכות את התיפקוד גם בעבודה, בחוץ. ולהפך הם אפילו חוזרות מלאות כוחות לילדיהם הביתה.

וגם- לא כל ילד אצל מטפלת הוא אומלל ומסכן, יש מטפלות מקסימות שיתיחסו לילד בחום ואהבה כאילו הוא שלהם..

ועוד דבר אחרון- אפשר בגדול להתפרנס מהבית, אבל לא לכל אישה מתאים להיות ללא חברת מבוגרים, או לפתוח צהרון ולטפל בכל ילדי השכונה..

וגם- מה רע שאישה, מלבד היותה אמא, אוהבת לעסוק גם בדברים אחרים(ללמד, להיות אחות וכו') או ללמוד?

כל עוד אנו דואגות שהילדים שלנו יהיו בשעות אלו בידים טובות.

ועם כל מה שכתבתי אתן בטח תוהות למה אני בכלל בבית עם בנותי?

עד כאן חפירות להיום

אני באותה סירה. חזרתי בלב כבד לעבודה אחרי חופשת לידה של 4 חודשים וחצי. מסכימה לחלוטין שאין כמו אמא ובגיל הזה לא צריך "חברה". אני שונאת שאנשים אומרים לי "דווקא יהיה לך טוב לצאת קצת מהבית ולתינוקת יהיה טוב להכיר עוד אנשים". ה' לא ברא ככה את העולם. ה' ברא את העולם כך שעד גיל שנה-שנתיים הילד יונק וניזון מגוף אמו, כלומר הוא צריך להיות צמוד אליה! פעם לא היו משאבות ובקבוקים.

אני בכלל לא מסכימה עם אברכית - מה, לא יכולה להיות מציאות בכל העולם כולו של אין ברירה? אצלנו המקרר תמיד ריק ואם אני לא אלך לעבוד הוא יהיה ריק לחלוטין! זה לא עניין של להצטמצם!  פשוט אין! בעלי פוטר בדיוק לפני שהסתיימה חופשת הלידה שלי וגם ככה הוא מתקשה למצוא עבודה\ וגם כשכבר עבד בעבר, הביא גרושים.

גם אני הייתי בדיכאון מהמחשבה שאצטרך לעזוב את התינוקת שלי אבל בסוף אמרתי לעצמי: כרגע ככה ה' רוצה שאני אעבוד אותו. זה לא מה שאני רוצה, אבל זה הכי טוב בשבילי כי זה מאת ה'. ולכן עלי לשמוח! וזו גישה שאני מקווה לאמץ אותה לכל דבר בחיים בעזרת ה'.

ולדעתי, אם מתאפשר לך, תאריכי את חופשת הלידה לפחות עד גיל 4 חודשים כי אז התינוק נהיה יותר ערני ופחות צמוד לאמא (כך לפחות היה אצל ביתי.)

לא אמרתי שלא. ואפילו הדגשתי שאני יכולה לא לצאת לעבוד רק כל עוד יש לנו מה לאכול וללבוש, ולא כשאין (אם כי חשוב לציין שאני לא בטוחה שהייתי מרוויחה יותר אם הייתי יוצאת לעבוד מחוץ לבית).

אלא שסיטואציה כזאת היא די חריגה, ולא השתמע מדבריה של דבי שזה המצב אצלם. רציתי לתרום לה את המחשבה שאולי (לא בטוח אבל אולי), אפשר גם אחרת.

ומה שאת אומרת לעצמך, זה מקסים, ובדיוק לזה התכוונתי. אם ה' העמיד אותך במקום הזה, סימן שזה הטוב ביותר לך ולתינוקך.

מסכימה שאין להוסיף תארים שלא מתאימיים אבל תכלס אנחנו לא מכירות אותה אישית כדי להחליט בשבלה שהיא לא דוקטור.

אמנם כתבת את זה במילים יפות אבל המסר עדיין פוגע...

בבקשה לכבד אחת את השניה..

יש רופאים רבים שעשו הסבה לרפואה משלימה.

חבל להיכשל בהכפשת אדם לשווא. אולי כדאי לבקש ממנהלת הפורום למחוק?

אני ממליצה להגיע אל המטפלת מעכשיו מדי פעם עם התינוקת לביקור. תוכלי להתרשם מהתקשורת ביניהן והתינוקת תלמד לבטוח במטפלת. כשתשאירי אותה בפעם הראשונה היא תישאר עם דמות מוכרת לה. 

כבר הרבה זמן אני קוראת את הפורום ולא מגיבה אך הנושא הזה בוער בי כך שהייתי חייבת להגיב.

אז ככה- אני עובדת לא מעט שעות ויש לי תינוקות במעון.

ולמה בחרתי בדרך הזו? שתי סיבות עיקריות:

1. יצא לי (בעל כורחי.) להיות כחצי שנה בבית. זו היתה אחת התקופות הנוראיות בחיי. כי אני לא אוהבת לבשל, לא לנקות והכי אני שונאת- להדיח כלים. אני גם לא אחת שבנויה לשחק בלגו יותר מחצי שעה ביום. הרגשתי שאני גם בבית וגם לא מצליחה לתת לבית את הכל. אז מה הילדים שלי קיבלו? אמא עצבנית ולא מרוצה. לא עדיף מעון?

2. ופה אני רוצה להגיב לכל הנשים שדוגלות שאפשר לחסוך ולהישאר בבית. אמא שלי גידלה אותנו בבית ואני מעריכה את זה מאוד. אבל כיוון שאבא שלי לא הרוויח המון המחיר של זה היה צמצום גדול מאוד בבית.

אני אכן יכולה להרגיש עד היום את ההרגשה הרעה שהיתה לי בפעמים הנדירות שאימי נאלצה לסוע ולא קיבלה את פני בצהריים. אך אני יכולה להרגיש לא פחות את תחושת הבושה בללבוש בגדים מיד שניה ושלישית. לא תמיד לטעמי, לא תמיד במידה המדויקת ואף פעם לא באופנה. אני גם יכולה לזכור את האכזבה שבלא לסוע לשמחה משפחתית כי אין רכב ואין כסף להסעה. והכי קשה הידיעה שהשבוע לא נאכל כל יום בשרי כי אין כסף.

גם בעלי לא מרוויח הרבה (מבחירה.) ואני בשום אופן לא מוכנה שהילדים שלי יחוו חוויות כאלו.

אז ילדי האהובים- אני קמה כל בוקר מוקדם בבוקר אחרי שלילה קודם הלכתי לישון מאוחר ועובדת קשה כדי שאוכל לתת לכם הכל. אני יוצאת מהבית כדי שכאהיה בו אהיה שמחה ורגועה וכל כולי שלכם.

(וזה לא סותר את זה שאני שואלת את בני בערך כל יום אם הוא אוהב ללכת למעון... עדיין פועם בי לב של אמא.)

כמובן- שמי שכן בנויה וכן מרגישה שהיא מסתדרת כך- אשריה.

רק רציתי להדגיש שלא ברור בכלל שהכי טוב לבית ולילדים שהאמא תהיה בבית.

1. זה נפלא שאת קשובה לעצמך, ויודעת להחליט מה שהכי טוב לך ולמשפחתך. אני בטוחה שהילדים שלך רק נשכרים מכך.

2. אני חושבת שאי אפשר לנבא איך ילדינו יזכרו את ילדותם, ואיזה חוויות ייחרטו בהם. ייתכן שאילו אמך היתה נעדרת כל יום מהבית בצהריים, היית זוכרת את זה לשלילה וחושבת שהיית מעדיפה ללבוש בגדים מיד שניה ולא לאכול בשרי כל יום... כל ילד חווה את חייו באופן מאוד אינדיבידואלי, שגם מושפע מאוד מהחוויה של ההורים. אני למשל הייתי ילדת מפתח, ונהניתי מכל רגע. עד היום אני אוהבת להיות לבד בבית.

הנושא של צמצום כלכלי מול חינוך הילדים הוא מורכב, ויש לי הרבה מה לומר עליו. בינתיים, אני מעידה שילדיי לובשים כמעט רק יד שניה ושלישית, וזה תמיד-תמיד במידה המדוייקת, במצב מצויין, די באופנה ודי לטעמם (עד כמה שמתחשבים באופנה וטעם של ילדי גן וכיתות נמוכות. כמובן שעם הגיל זה יהיה חשוב יותר). והם לעולם לא שומעים מאיתנו ש"אין כסף". לעולם, וזה כלל ברזל בחינוך.

עד שהמתוקה נכנסה למעון בסופו של דבר (גם בגיל 4 חודשים). והבת שלי גם "צמודת אמא".

אז נכון שביומיים הראשונים קצת בכיתי וגם היא (לא כשעזבתי אותה, אלא כשהיא התעוררה וגילתה בקבוק במקום אמא).

אבל אחרי יומיים שתינו כבר התחלנו להתרגל. נכון שמדי פעם אנחנו קצת מתגעגעות אבל זה לא כל כך נורא, ושתינו רוב  הזמן מחייכות ושמחות ברוך השם!

אז אני ממליצה לא לחשוב על זה כבר מעכשיו, אלא לחיות את הרגע - תהנו ביחד ואל תטרידי את עצמך במחשבות מעציבות, זה סתם מכניס אנרגיות שליליות...

לגבי השאיבות:

תתחילי מעכשיו - תקבעי זמן קבוע בבוקר (אני, למשל, עשיתי את זה שעה אחרי ההנקה הראשונה של הבוקר) ותתחילי לאגור. יכול להיות שבהתחלה לא יצא הרבה בכל שאיבה, אבל אל דאגה - זה יילך ויתגבר עם הזמן וההתמדה.

חשוב לאגור כי לפעמים בעבודה לא מצליחים או מספיקים לשאוב את מלוא הארוחות, אז טוב שיש ספֵּרים.

אגב שאיבות, אני מצרפת לך קישור לסרטון על מחקר שעשו באוקספורד בעניין של שילוב סחיטה עם השאיבה. לטענתם זה מגביר חלב... 

http://newborns.stanford.edu/Breastfeeding/MaxProduction.html

התחושה הזו היא בהחלט נוראית... וכ"כ מוכרת (עברתי את זה 5 פעמים. אף פעם זה לא קל!)

ולמרות שאני ממש לא טיפוס בית, הייתי מוכנה עוד קצת להיות עם הילדים.

א-ב-ל וזה רבל משמעותי! קודם כל- זה רק לחלק מהיום.

חוץ מזה, אני חושבת שבכל זאת זה קצת מאוורר. יוצאים, פוגשים אנשים בגובה שלך, לא מתעסקים כל היום בקקי פיפי אוכל.

הימים הראשונים לא פשוטים (כמו שאמרתי למנהל שלי אחרי החזרה מהלידה שלישית- אני פה רק בגוף...)

אבל מסתגלים ומסתדרים.

אם את בעניין של שאיבות- תשיגי לך משאבה חשמלית טובה ונוחה, מקום נעים בעבודה לשאוב, תיידעי את מי שצריך שאת זקוקה לזמן שאיבות, ותבדקי אם את זכאית לשעת הנקה.

שתהיה חזרה מוצלחת ולא כואבת מדי

יש תגובות שבאמת מעודדות ויש כאלה שקצת הכניסו אותי לדכדוך... לא כולן יכולות לעבוד מהבית ובאמת שיש מצבים שאם האשה לא תצא לעבוד פשוט לא יהיה אוכל בבית.. אני לדוגמא ממש לא יכולה לעבוד מהבית, יש לי מקצוע שקשור בתחום הבריאות כך שאני לא יכולה לעבוד בזה מהבית... השיקול של לפתח קריירה ממש לא נחשב אצלי,  כי קריירה יכולה לחכות וגידול הילדה שלי הרבה יותר חשוב לי.. אבל -- -- לפעמים נכנסים למצב שפשוט אין כסף, כמה שמצטמצמים אין ואז האופציה היחידה שיש לי זה לצאת לעבוד.. ואז מה עושים???!!!

אני מנסה לחכות כמה שיותר ובינתיים להצטמצם ולחיות מהמינוס בבנק... אבל אני יודעת שיגיע הרגע שאני פשוט אהיה חייבת לצאת לעבוד...

גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.

נבדקת אחרי הלידה?

מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.

מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%

גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם

וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.

גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.

שאריות שליה.

חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה

איך היה בהנקות הקודמות?

בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...

אבל ממש חמוד שהיא אומרת לבד שמוצץ יכול לעזור לה

הייתי שוקלת להביא לה

אפשר ללכת לריפוי בעיסוק. ובינתיים לתת לה ללעוס דברים אחרים, כמו חתיכת בד שתחברו לבגד שלה, כפית חד פעמית, מאכלים קשים כמו גזר וגריסיני...

יכול להיות שזה נובע גם ממשהו רגשי, אז יכול להיות שכשזה ייפתר גם הצורך התחושתי ייגמר.

בינתיים תשתדלי כמה שפחות להראות לה את הגועל שלך, כי מן הסתם זה ישפיע על הקושי הרגשי...

❤️

חשבתי לתומי שתחושתי זה ילגים שנולדו ככה.

זה יכול להווצר ביום בהיר אחד?

ויכולות להשתנות במהלך השנים.

שלושה מילדיי (אם לא פספסתי נוספים) "אכלו" את החולצה שלהם בשלב מסוים של חייהם, וזה עבר אחר כך. אצל הקטנה (הילדונת שעל הרצף) זה עבר לאחר שבגן ובבית עשינו מה שכתבתי לך (בהתייעצות עם המרפאה בעיסוק). יש לה צורך גדול בתחושה, וזה מתבטא בכל מיני אופנים, וזה אחד מהם.

אבל באמת זה יכול להיות בגלל עניין רגשי, ואז זה יעבור בזכות הטיפול הרגשי... תתייעצו עם המטפלת הרגשית.

יש כאלה על שרשרת, שגם נראים יפה.

היא ממש אוהבת

אני מרגישה שבימים שאני מצליחה להפנות אליה יותר זמן איכות זה פחות קורה ככה שאולי באמת זה רגשי אצלה ויעבור מהר מעצמו...

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

ממש קשה לבוא בכזו חוויה.

י שאפשרות להמזין אתם כדי שתתראו בכל זאת?

אני מסתכלת על חמותי בבריאות ע ד 120 נשה

מאד אוהבת לארח

וגם אסור להביא כלום

התעייפה בשנה האחרונה ובלתי נמנע ששינוי יקרה בקרוב

)מחכה שייפול לה האסימון האמת כי עד כה הצעותיי נענו בשלילה(

אני גם כזאת כשמארחת, אסור להביא כלום ואני אוהבת לפנק את המתארחים.
הייתי גם רוצה להרגיש ככה פעם. 
אולי רק בית מלון ...חחח

אני בשלב אחר בחיים אבל עוד זוכרת שבקשו לבוא לסבתא שלי בלי להודיע הרבה מראש.

כי אחרת היא היתה מתכוננת ומתישה את עצמה.

זה מאמץ גדול לנסוע משפחתית לארוח קצר אבל אולי לפחות תצאו בטעם של עוד? כמו התקווה שלך בסוף...

זה באמת המון זמן…

כואב לקרוא אותך, מצד שני זה באמת קשה לארח משפחה גדולה. למה לא להפגש לאורך השנה לכמה שעות במקום שבת שלמה? למשל הדלקת נרות משותפת, ארוחה בסוכה, פיקניק בטבע בחול המועד פסח. גם אם גרים רחוק אפשר לנצל חופשים או להפגש באמצע הדרך.

אפשרות נוספת- להזמין אליכם לשבת.

אם אזמין במקום שבת את עצמנו להדלקת נרות, זה לא יעזור עדיין יש ילדים ובלאגן וצריך לבשל.
ואלינו לא יבואו.
רק בקיץ אם כבר, (אצל אף אח לא מתארחים, אנחנו לא חריגים בזה)

להזמין אותם אליכם זה לא אופציה?

גם סבא וסבתא שלי כבר מבוגרים מכדי לארח את הילדים הנשואים ופחות בקטע להתארח מלבד אצל הבת שגרה לידם ויכולים להגיע לסעודה ולחזור לבית.

מבאס בשביל האחים הצעירים של אמא שלי שפחות הרוויחו שנות אירוח🥲

אבל בתכלס זה מה יש והם קופצים אחת לכמה זמן לביקור אמצ"ש או שקופצים אליהם..

בסוף זה עצוב שלא מתראים כל כך הרבה זמן.

ממש מקווה בשבילכם שהם כן מארחים בשמחה, פשוט מעדיפים תדירות רחוקה 

תחושה ממש לא נעימה להתארח ככה..

אני חושבת שהכי משמעותי זה שני דברים - עזרה ושקט.

את אומרת שהגדולים כבר עוזרים, וזה המון. הייתי עושה להם שיחה קצרה ומשקפת להם שסבא וסבתא מבוגרים, ואת יודעת שהם תמיד עוזרים אז גם חשוב לך להודות ולהגיד שאת רואה ומעריכה, וגם לחזק אותם להתמיד כי באמת זה לא קל לארח.

אני לא חושבת שזה חייב להיות מבאס עבורם, תלוי באיזה טון הדברים נאמרים.

לגבי הקטנים בעיקר לדאוג שלא יעשו הרבה מדי רעש, שמשחקים יאספו וכו. אפשר גם למנות נגיד "משמרות" של שני מבוגרים כל פעם מביניכם ההורים והילדים הגדולים שידאגו למנן את הרעש, לפתור ריבים, לדאוג לבלגן וכו.

דבר שני יכול להיות שבאמת קשה להם לארח והכל, וזה לא אומר שהם לא אוהבים לארח אתכם. זה פשוט גם קשה, אבל לא בהכרח שזה הטעם היחיד שנשאר להם.

ודבר אחרון אם את מרגישה שזה ארוך להם מדי ובסוף השבת הם מחכים שתלכו - לדאוג לעשות ביקורים קצרים, לא שבתות. בחנוכה לדאוג לשריין יום להגיע אליהם, מדי פעם לקבוע ארוחת ערב מיוחדת או ביום שישי ארוך לנסוע במיוחד לבלות בוקר וללכת. וגם אפשר לבוא מדי פעם בהרכב חלקי, זה מקל משמעותית. אנחנו גם משפחה גדולה, לפעמים היינו מתחלקים נגיד - ילד גדול עם ילד קטן נוסעים לבקר, ואחרי כמה ימים עוד ילד גדול עם קטן. לפעמים ההורים עם הקטנים ובזמן אחר הגדולים באים עצמאית, או פעם אחת הורה אחד רק עם הבנים/רק עם הבנות. בגיל מסויים של סבא וסבתא ובגדלי משפחה מסוימים זה כבר באמת נהיה קשה, וביקורים קצרים מאד מקלים גם על האירוח עצמו, גם על ההכנות, וגם לא הופכים למועקה באמצע הענין.

אם חשוב לכם לבוא בהרכב מלא לשבת, אפשר גם למצוא דירה באזור לישון בה ולבוא רק לארוחות, ככה שיש להם גם מרחב פרטי בין לבין

סבא וסבתא זה הכי קרוב שיש אחרי הורים ואחים. אין שום סיבה להפגש רק פעם בשנה.

תרגישי בנוח, אתם לא איזה אורחים שהגיעו מהרחוב, זה סבא וסבתא ונכדים. ועוד הבאת איתך חצי מהשבת.

אם עושים לך פרצופים שאין כח בלאגן, זה עניין שלה עם עצמה. זה הנכדים שלה, זה הילד/ה שלה, זה מי שהיא הביאה לעולם. אל תנסי לרצות יותר מידי, זה מעייף ומביא לתסכול וכעס עליה. תביני שזה הסבתא וזה הנכדים ובחירה שלה בלבד אם להנות מהם או לסבול מהם ואם היא בחרה בסבל זה עניין שלה ובעיה שלה. 

הם גם שמחים מאוד לארח אתכם ולפגוש אתכם, וזה גם קשה להם. וזה לא סותר.

נגיד - לארגן בר מצווה לילד שלך זה כיף או קשה? ברור שזה קשה ומטריח, אבל זה גם משמח ומספק כי יש פה אירוע מרגש שאנחנו רוצים לחגוג אותו בצורה הראויה.

אז גם אירוח יכול להיות כך.

יכולה לומר לך על חמותי שכבר מזמן לא אירחה אותנו בשבת כי זה באמת כבר יותר מדי (היא קרובה לגיל 80), אבל היא כן מארחת אותנו לפעמים באמצע שבוע וטורחת המון לפני והרבה אחרי (והיא לא מרשה לנו לעשות כלום, בקושי שנאמר תודה היא מוכנה), וברור לנו שזה מתיש אותה מאוד (ולכן לא נעשה את זה הרבה, אלא נזמין אותם אלינו לזמנים קצרים), אבל היא גם נהנית מזה מאוד ומוכנה "להקריב" בשביל השמחה שלה לראות אותנו.

גם ההורים שלי - בשנים האחרונות כמעט לא הגענו אליהם בהרכב מלא לשבת (אף שהם צעירים יותר), ובכל זאת בשבת הקודמת הם אירחו את כל הילדים שלנו כדי שנוכל לצאת לנופש.

זה היה להם קל? לא כל כך... (הם הודו בזה במנות קצובות🤭) אבל בנוסף לזה שאחותי הקטנה והבת הבכורה שלנו התגייסו לגמרי לעזרה - הם פשוט החליטו לעשות את המאמץ כדי לעזור לנו וכדי ליהנות מהנכדים כמה שאפשר.

אני מתפללת שגם אנחנו נהיה מסוגלים לנהוג כמו ההורים שלנו, אף שאני יודעת שזה יהיה קשה.

כי באמת, עם כל הקושי, חשוב לנו לשמור על המשפחה שלנו וליהנות בחברתה...

אז לא כתבתי לך עצות פרקטיות, אבל אולי רק קצת שינוי בחשיבה...❤️

ההחלטה אם להזמין או לא היא שלהם

ואם הזמינו- אז אתם רצויים

וכן. את יכולה להקל ככל יכולתך

אבל אם הם לא נהנים מנכחותכם- זה לא בשליטתך

אני כן יכולה להגידהשמגיעהגיל שהכל קשה

קשה לארח

קשה להתארח

ובאופן כללי קשה להנות

זה גיל שמספיק לבוא אחהצ לשעה

לתת חיבוק, נשיקה

וללכת

(קודם לזה השלב של לבוא עם מגש פיצה לא. ערב ולהשאיר מסודר כשיוצאים... אבל כאמור- מגיעהשלב שגם זה לא)

ולכל הנל לא יעזור אם מדובר באופי "פולני"

שמותר שיהיה להם קשה

זה באמת קשה לארח,

קשה זה לא רע.

עדיף לעבוד קשה ולהרוויח מפגש וקשר

מאשר לנוח ולא להפגש.

כל עוד הם מציעים - זה טוב

גם בשבילם!

תשאירי להם את האחריות למנן את זה בשביל עצמם.

להתארח שבת שלמה

וגם אם מתארחים זה לא צריך להיות מושלם

אנחנו כבר הרבה שנים לא מתארחים שבתות

באים לביקור קצר בחופשות ומתראים באירועים

פגישות קצרות ולעניין

וגם הן לא הנאה צרופה 

זה באמת מאכזב. אין לי טיפים מעשיים. אני כן חושבת שכדאי לשים על השולחן את החלום - שיהיה כיף לארח אתכם, שיתגעגעו וירצו שתבואו כל הזמן.

וליד לשים את המציאות - ב"ה משפחה גדולה ומלאת שמחת חיים. שקשה לארח אותה.

ולהתאבל קצת על החלום ושברו, ולקבל את המציאות בהכרה והבנה שזה מה שהשם נתן לנו וזה הכי טוב לנו.

1. להביא מעילים וביגוד חם ולצאת לטיול משפחתי בשבת בצהריים אחרי הארוחה או לפניה... יתן להם ולכם ספייס ואפשרות להתאוורר

2. תיאום ציפיות לפני הילדים

כמה שיותר תדברי איתי מראש ייקל עלייך בזמן הביקור..

3. לשחרר קצת..

בסוף יש מה שביכולתך להשפיע ויש מה שלא

ובכל מקרה אי אפשר להיות מלאכים,

אז תעשי מה שביכולתך והשאר קצת לשחרר

אם תהיי בסבל ועל קוצים כל השבת זה גם מאודדדד מתיש נפשית, מאוד, וגם יוצר תוצאה הפוכה- יקשה עלייך לנהל את זה ולהעביר את השבת במקסימום רוגע וטוב...

4. תביאי לך פינוקים

זה סיטואציה מורכבת ותביאי לך מתדלקים שונים לזמנים שונים

אגב אפשר להביא גם מתדלקים לילדים ומתחלקים לסבא וסבתא/דודים..

אם זה פעם בשנה אז זה הוצאה חדפ והייתי משחררת ומוציאה סכום משמעותי העיקר לעשות מה שביכולתך כדי שיעבור בטוב...

ודבר אחרון- חיבוק גדול ובהצלחה!!!!

ככה יש את החוויה של שבת אצל סבא וסבתא

אבל הרבה יותר קל ועם צומי יותר ממוקד.

וגם אם יש לכם הזדמנות של שבת יותר מצומצמת, ש2-3 מהגדולים לא איתכם בשבת, אולי זה גם פחות כבד.

וגם, מצטרפת שמפגשים באמצע השבוע יכולים להיות מאוד משמעותיים.

חיבוק 🤍

זוכרת ששאלת על זה באה"ה

וצריך להעריך את המאמץ שהם מארחים בשביל הקשד, ולא לנסות שזה יבוא "טבעי"

יש גיל שכל מה שעושים בו זה לקטר..

זוכרת את סבתא שלי יושבת עם השכנות המבוגרות מתחת לבניין

וכל השיחה שלהם זה רק קיטורים על כל העולם..

אני חושבת שבמוצש הם מתבאסים שאתם הולכים מבחינת הקשר, ושמחים שטכנית יוקל להם, החיים מורכבים וזה בסדר.

להיות איתה❤️

האם זו תחושה שמוכרת לך בחיים? שלא באמת רוצים אותך אלא כדי לצאת ידי חובה/שהנוכחות שלך מעיקה או לא רצויה?

הרבה פעמים זה יושב על מקום כזה, ויש בזה גם נבואה שמגשימה את עצמה.

תחבקי את עצמך על ההרגשה הכואבת הזו.

ותתפללי שתרגישו את וילדייך אהובים רצויים ומקובלים❤️

תודה לכן, סליחה שלא הגבתי לכל אחת אישית
כתבתן דברים מעניינים ומעלים מחשבה
רק אומר שהסבא והסבתא לא כאלה זקנים...אחרת היינו יותר מבינים כנראה
ואין אפשרות אמצע שבוע וכדומה שהרבה מהממות פה הציעו, לא אפרט.
לקחתי לתשומת ליבי מה שמישהי כתבה שעם הגיל פחות מתלהבים, פחות מתרגשים. כנראה זו גם הנקודה, פחות מתרגשים ומתגעגעים בבואנו...
ואני מרגישה רצויה במקומות אחרים... שאלו פה.
תודה לכולן.
אנחנו נהנה בשבת מאוד, מה האחרים? לא יודעת.

גם לנו יש ילדים גדולים וקטנים, ואותנו כמעט לא מארחים למרות שאת האחרים כן, בעיקר בגלל שיש להם הרבה פחות ילדים בגילאים צעירים בפער מהילדים הגדולים שלי (באופן מצחיק יש לי את הילדים הכי גדולים וגם הכי קטנים במשפחה).

הרבה פעמים ממש הייתי בצער ששמעתי שהזמינו את אחד הילדים האחרים ואותי שוב לא הזמינו, או שנאמר לי בפירוש שמזמינים רק את ילד מסויים ואותי לא...

בהתחלה נעלבתי ובכיתי ממש, אבל אז הבנתי את ההורים שלי, קשה לארח אותנו, אנחנו מהממים אבל גם מרעישים מאוד וצורכים המון מזון והתארגנות לפני ואחרי (למרות שהילדים שלי מגיעים לפני לנקות את הבית, אני מביאה את האוכל, מדיחה כלים ומגישה ומסדרת אחרי). עבור ההורים שלי זה תיק גדול מאוד לארח אותנו וגם אנחנו באמת נתפסים כהכי בוגרים ושהכי אפשר לסמוך עליהם שהם יסתדרו בלי שום עזרה.

מקווה שזה מעודד

רק שאצלי הנקודה שמפריעה זה לא שקשה לארח אותנו, אלא כי יאלינו לא מתגעגעים, אנחנו לא חסרים להורים.
שנה חולפת ולמי אכפת? מנסים לארח או לבוא אליהם ליום אחד, זה לא קורה.
זה לא הבעיה הטכנית איך לארח, איפה  וכמה. זה שלא מתגעגעים לילדיי ומתוך זה גם לא מנסים למצוא פתרונות למפגשים קצרים איפהשהו.

אבל תודה שאיזנת אותי בתגובתך.

או שזו הפכה לעובדה שקשה לארח אתכם?

ההרגשה שלי היא שזה יותר הקושי שמשפיע.

אני אגב מדברת כמעט כל בוקר עם אמא שלי בדרך לעבודה, זה יוצר קשר, היא יודעת מה קורה, שומעת על הילדים וכו'

אני גם משתדלת לארח אצלי מפגשים משפחתיים סוכות, חנוכה, פסח. משתדלת להשקיע כמה שאפשר במה שביכולת שלי

שמחתי שילדיי פגשו בסבא וסבתא ונזכרו בהם, אמא שלי ממש השקיעה בארוחות וקינוחים.
השתדלנו לעשות אווירה טובה ונעימה, לנקות ולארגן.
הכי מבאס שרק לפני צאת השבת הקטנים התחילו להיפתח ולדבר ולספר, הביאו ציורים מהגנים...

תודה על ההתעניינות 
 

ממש מחמם את הלב
עניתי ל"תוהה לעצמי" ששאלה גם מעלייך...
 

יש דרך הקופה

אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.

והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.

אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.

העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...

יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.

מה קורה בטיפול?

בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות  אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.

כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.

יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.

ועוד 2 נקודות חשובות:

ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.

ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.

ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.

אחותי עדיין מוצצת, היא בת 25 🤭

שימנע את היכולת להכניס את האצבע ולמצוץ.

לא יודעת מי מתקין (רופא שיניים? אורתודנט?) אבל כנראה גוגל / AI ידעו להגיד.

חוץ מזה, סתם רעיון, שאולי  יעזור אם היא בעצמה כבר מתלוננת ורוצה להפסיק, שתסתובב עכשיו לתקופה (לא יודעת כמה נחשב שצריך כדי להפסיק את האוטומט של הגוף) עם כפפות. מעריכה שזה לא נוח ונעים למצוץ איתן, וזה יזכיר לה לא להוריד כשהיא בלי לשים לב תקרב את האצבע לפה.

בהצלחה