קשה להשאיר אותם לבד

אני באותו מצב רק שהבן שלי בן 4 חודשים...

מה שייעצו לי ( מגיל חודש) להרגיל לבקבוק ולהתחיל לשאוב במקביל, זה מדהים פתאום לצאת מהבית לבד

הרבה מעבר אני לא יודעת, עוד מעט יבואו המומחיות ויעזרו יותר

בהצלחה

גם לי לא מתאפשר כלכלית לא לעבוד, אבל בשבילי, להשאיר תינוק בן 3 חודשים וללכת, זו פשוט לא אופציה, כמו שזו לא אופציה לא לשלם חשבון חשמל וטלפון כי "לא מתאפשר לנו". אז כל עוד יש לנו קורת גג, לחם לאכול ומשהו ללבוש, ואין חובות ב"ה, אנחנו מצליחים בסייעתא דשמיא להשאיר את התינוקות איתי בבית.

חשוב לציין שיש לנו 4 ילדים, אנחנו גרים במקום יקר מאוד ובעלי לומד ללא קבלת מלגה או הבטחת הכנסה. אבל כשרוצים, זה אפשרי.

אני עובדת מהבית, יש לי משפחתון קטן. בעלי גם הוא עובד מספר שעות מועט ביום. מצטמצמים בהוצאות, אין רכב, וחיים על המון המון סייעתא דשמיא, שמגיעה כשעושים את מה שהנשמה מבקשת.

רק אלו שאין להן ברירה יודעות , מה זה כשאין ברירה...וכן , יש מצבים בחיים שאין ברירה. יש מצבים , שאם אשה לא תצא לעבוד , אז גם לחם לא יהיה על השולחן , וינתקו את החשמל. כבר פגשתי כאלה.

נצל"ש אני כותבת פה הרבה, אבל בימים אלו קשה מאד - ולא אפרט. אז החפירה כאן היא סוג של בריחה נעימה .

תחשבי על כל אותן נשים עובדות שמשאירות תינוקות בלית ברירה, ההודעה שלך לא מיטיבה איתן.

עם כל ההערצה לנשים כמוך - ויש הרבה הערצה - זו לא הדרך - לפסול לחלוטין גישות שונות, ולכתוב בכותרת "מזדהה וכו'" זה לא מספיק.

לא תמיד יש ברירה

ו-לא כולן בעלות אופי ויכולות (לאו דוקא כלכליות) כמו שלך.

הרבה אמהות עם לב זהב טהור מוציאות את הילדים בלב כבד בגיל 3 חדשים, ועושות בזה את הכי טוב בתנאים שלהן.

שוב, אין לי בעיה עם מה שכתבת, ברור שזכותך לספר על הגישה הזו וזו זכות לנו לשמוע,

אבל איך שזה נכתב - קשה לי.

אני לא יכולה לומר שלא צפיתי תגובה מעין זו.

מי שרוצה להוציא את הילד מהבית, מכל סיבה שהיא - אני לא מתווכחת איתה. חושבת שהילד צריך חברה? רוצה לצאת מהבית להתאוורר? חפצה לפתח קריירה? בבקשה. אני לא פוסלת שום גישה. אני בדרכי, וכל אחת בדרכה.

אך מי שלא רוצה להוציא את הילד מהבית, וטוענת שהיא "חייבת" לעשות זאת, אני מתווכחת איתה, וטוענת שזה אפשרי, כשרוצים באמת.

אני חושבת שמי שמוציאה את הילדים למעון בלב כבד, עושה לעצמה עוול. אם כבר מוציאים בידיעה שזה הכי טוב בתנאים שלהן, אז אין שום סיבה שזה לא יהיה בלב שלם ושמח (גם אם קצת רועד ורוטט, זה הרי לב של אמא וזה לא סותר).

שאין נימה של זלזול בהודעה שלך בדרך האחרת.

"מי שטוענת שחייבת" את שאלת אותה למה היא חיבת? או שיש לך רוח הקודש?

נכנסת פעם לסעיף ההוצאות וההכנסות שלה? את מכירה את הבעל שלה? את הצרכים שלה?

חייבת יכול להיות מורכב מכ"כ הרבה נתונים!

אצלך חייבת הוא לא ממש חייבת, ואצלה כן. חיוב מוחלט.

עכשיו תעני לה, מנקודת מבט כזאת. ובלי לשבור לה (ולאחרות) את הלב שגם ככה רועד ורוטט, כדבריך.

עזבי, אני מאד כאובה, אולי זו בסה"כ יבלת שלי.

לפעמים אנשים רואים בעצם אורח החיים שלי, ביקורת על שלהם.

ככה, בלי שאמרתי מילה.

(ולפעמים גם אם אני "מתנצלת" זה לא עוזר)

זה בפירוש משהו שמגיע מבחוץ - מצד המתבונן - ולא מצדי.

(או מצד אברכית)

מה שעוזר לי לא ליפול למלכודת הזו, הוא באמת להיות שלמה עם מה שיש לי לתת כיום למשפחה, ולדעת שמחר זה יכול להיות יותר, בע"ה. יש את ה"רצוי", ויש את ה"מצוי". העיקר שיש בפנים את התשובות שלך לעצמך מהו ה"נכון" בעינייך, ואת השאיפה לשם (גם אם לעולם לא נגיע).

אצלי זה למשל:

לאכול אורגני (אין לי כסף בשביל זה. כלומר, אולי הייתי יכולה לקצץ מפה לשם, אבל זה פשוט לא מתאים לי כיום);

לצעוק פחות (ברור שאני יכולה לצעוק פחות. זה רק פשוט לא מסתדר לי, לעזאזל);

לחיות בשלווה (לא יודעת למה אני לחוצה. למישהו אכפת אם אגיע לפארק חצי שעה מאוחר יותר?! אז למה לזרז ולדחוק בילדים ככה לאוטו?!);

לעשות יותר פעילויות עם הילדים (אני פשוט יותר נהנית לבשל ולגלוש במחשב);

ועוד, ועוד...

ואני משתדלת גם לזכור, שיש אנשים שחושבים אחרת ממני, ושבאמת מאמינים שחשוב לשלוח למסגרות. ושאולי אפילו יום אחד הילדים שלי ישלחו את הילדים שלהם, חס וחלילה, למסגרת אני רוצה להאמין שאני אמשיך לאהוב אותם ולקבל אותם כמו שהם!

אני לא יכולה לענות מנקודת מבט שהיא חייבת, אלא אם כן היא הבהירה שזה חיוב מוחלט באמת, כמו במצבים שזקנת השבט מדברת עליהם - לא דיברתי על מצבים כאלה.

כמו כן, אני לחלוטין לא מזלזלת במי ששולחת את הילד מהבית, מכל סיבה שהיא (ואם הסיבות שהבאתי היו נראות לא-משהו, זה רק כי לא הצלחתי לחשוב על אחרות, ושכחתי להכליל סיבה של שליחות וכד').

כמעט בכל שלב בחיים, הנשמה קוראת לנו לעשות את מה שאנחנו באמת רוצים, ואילו העולם מלא בטענות ומענות שבאות למנוע מאיתנו לעשות את הדבר הנכון.

גם אישה שחשה שהמהות שלה דורשת לצאת מהבית ולשלוח את הילדים למעון, והיא טוענת שהיא "חייבת" להישאר איתם בבית - אני אתווכח איתה. אין כזה דבר "חייבת". אנחנו עושים בחירות בחיים, ואם הבחירה לא נעשית בשמחה ובלב שלם, אז צריך לבדוק האם זו באמת הבחירה הנכונה, ואם כן, אז איך הופכים את הלב לשלם ושמח.

אין חייבת - יש בוחרת.

החלטה על יציאה לעבודה היא לא תמיד החלטה או בחירה אישית רק של האמא. במערך המשפחתי, כדאי לזכור, יש גם את האבא, את יכולת וגבול הפרנסה שלו, את סגנון החיים שהוא גם מעוניין לבנות לו לילדיו, חסכונות שהחלומות שלו כבר חזו שיחסוך לילדיו, הרגלי חיים.... והתחייבויות הכספיות לטווח הארוך. ולפעמים גם ראיה אובייקטיבית על המצב של האמא כשהיא יוצאת או לא יוצאת לעבוד ( יש נשים שנשארות בבית ומתכחשות לזה שזה גורם להן להראות "מעוכות " יותר, לבושות יותר ברישול, הבית מוזנח יותר כי תמיד יהיה זמן מחר...)

אז נכון שאנחנו בוחרות, אבל אנחנו לא בוחרות לבד... וזה כשלעצמו הוא לפעמים אילוץ.

ודאי שהאבא הוא חלק מהשיקול, אבל הוא הרי לא יכול "לאלץ" או לצוות על אשתו לצאת לעבוד, בשביל שהוא יחסוך לעתיד או יקבל בית ואישה מטופחים יותר. נא לזכור שהוא זה שהתחייב בכתובה לפרנס אותה, ולא להיפך.

הוא יכול לשכנע ולעודד, ואז היא תבחר לצאת לעבוד מתוך התחשבות בבעלה, בין השאר. שוב, זו בחירה.

בשמחה על שנפלה בזכותי האפשרות לחנך בנות ישראל.

בכיף- על שתהיה עוד מישהי שתוכל להעשיר את הילדה שלי בדברים שאולי לא מודעת או לא מצליחה.

בהבנה- שכך הקב"ה גלגל את חיי ואני שלמה עם כך.

כל אחב- כבודה ורצונה במקומו  מונח

וכמו שאמרה אברכית-

אל לנו לעשות דברים ממקום של הקרבה ומסירות נפש, ללא השלמה והבנה שזה הטוב בשבלנו.

מותר להרגיש כאב אבל להשלים ולזרום איתו

לא, לא טוב לתינוקת להיות עם אף אחד חוץ ממך. אין כמו אמא.

לא, תינוקת לא זקוקה לחברה. לפי מחקרים פסיכולוגיים (וזה לא חדש!) ילדים עד גיל 3 (שנים, לא חודשים!) לא זקוקים לחברה.

אם לדבר על טובת הילד - אין שום הצדקה לשום דבר שמנתק אותו מאמא שלו.

ואפילו "זמן איכות", שהמציעו בזמנו פסיכולוגים עבורינו, התברר כבלוף אחד גדול.

כך שחושים שלך לא משקרים לך: כשאת עוזבת את המתוקה שלך, את לא מטיבה עמה.

עוד דבר, שלא הזכרת: אם אצל מטפלת יש עוד ילדים, אז גם סבירות שהיא תתחיל להידבר בכול מיני דברים גדלה. ואם את באמת חייבת לצאת לעבודה, אז גם לא תכלי לשבת איתה, כשהיא תהיי חולה, ח"ו. וזה מאד לא יטיב לא לגוף שלה ולא לנשמה.

אבל לפעמים באמת אין שום ברירה, ואנחנו נאלצות לעשות דברים, שהם גם נגד רצונינו, גם נגד הטבע וגם נגד טובת ילדינו. לפעמים פשוט אין מה לעשות. לפחות את מוסרת אותה למטפלת ולא למעון!

ולגבי השאבה. זה מאד תלוי באופי התינוקת. את אמא. את מכירה אותה יותר טוב מכולם. תסמכי על עצמך. את יודעת את התשובה הנכונה, לא אנחנו.

מאחלת לכן להתגבר על כול הקשיים.

בהרבה אהבה

יעל

אז נכון שהכי טוב שבעולם לתינוק עם אמא שלו.באמת נכון. וכן באמת תינוקות לא צריכים חברה עד גיל 3.

אבל- מה לעשות שלא כל אמא לא רק יכולה אלא גם לא בנויה להשאר 24 שעות בבית(

ואני לא מדברת מנקודת מבט שלי כי אני כן בבית עם בנותי לעת עתה).

יש נשים שהיציאה מהבית מאוררת אותם, והם צריכות את המפגש עם אנשים, הם צריכות את התיפקוד גם בעבודה, בחוץ. ולהפך הם אפילו חוזרות מלאות כוחות לילדיהם הביתה.

וגם- לא כל ילד אצל מטפלת הוא אומלל ומסכן, יש מטפלות מקסימות שיתיחסו לילד בחום ואהבה כאילו הוא שלהם..

ועוד דבר אחרון- אפשר בגדול להתפרנס מהבית, אבל לא לכל אישה מתאים להיות ללא חברת מבוגרים, או לפתוח צהרון ולטפל בכל ילדי השכונה..

וגם- מה רע שאישה, מלבד היותה אמא, אוהבת לעסוק גם בדברים אחרים(ללמד, להיות אחות וכו') או ללמוד?

כל עוד אנו דואגות שהילדים שלנו יהיו בשעות אלו בידים טובות.

ועם כל מה שכתבתי אתן בטח תוהות למה אני בכלל בבית עם בנותי?

עד כאן חפירות להיום

אני באותה סירה. חזרתי בלב כבד לעבודה אחרי חופשת לידה של 4 חודשים וחצי. מסכימה לחלוטין שאין כמו אמא ובגיל הזה לא צריך "חברה". אני שונאת שאנשים אומרים לי "דווקא יהיה לך טוב לצאת קצת מהבית ולתינוקת יהיה טוב להכיר עוד אנשים". ה' לא ברא ככה את העולם. ה' ברא את העולם כך שעד גיל שנה-שנתיים הילד יונק וניזון מגוף אמו, כלומר הוא צריך להיות צמוד אליה! פעם לא היו משאבות ובקבוקים.

אני בכלל לא מסכימה עם אברכית - מה, לא יכולה להיות מציאות בכל העולם כולו של אין ברירה? אצלנו המקרר תמיד ריק ואם אני לא אלך לעבוד הוא יהיה ריק לחלוטין! זה לא עניין של להצטמצם!  פשוט אין! בעלי פוטר בדיוק לפני שהסתיימה חופשת הלידה שלי וגם ככה הוא מתקשה למצוא עבודה\ וגם כשכבר עבד בעבר, הביא גרושים.

גם אני הייתי בדיכאון מהמחשבה שאצטרך לעזוב את התינוקת שלי אבל בסוף אמרתי לעצמי: כרגע ככה ה' רוצה שאני אעבוד אותו. זה לא מה שאני רוצה, אבל זה הכי טוב בשבילי כי זה מאת ה'. ולכן עלי לשמוח! וזו גישה שאני מקווה לאמץ אותה לכל דבר בחיים בעזרת ה'.

ולדעתי, אם מתאפשר לך, תאריכי את חופשת הלידה לפחות עד גיל 4 חודשים כי אז התינוק נהיה יותר ערני ופחות צמוד לאמא (כך לפחות היה אצל ביתי.)

לא אמרתי שלא. ואפילו הדגשתי שאני יכולה לא לצאת לעבוד רק כל עוד יש לנו מה לאכול וללבוש, ולא כשאין (אם כי חשוב לציין שאני לא בטוחה שהייתי מרוויחה יותר אם הייתי יוצאת לעבוד מחוץ לבית).

אלא שסיטואציה כזאת היא די חריגה, ולא השתמע מדבריה של דבי שזה המצב אצלם. רציתי לתרום לה את המחשבה שאולי (לא בטוח אבל אולי), אפשר גם אחרת.

ומה שאת אומרת לעצמך, זה מקסים, ובדיוק לזה התכוונתי. אם ה' העמיד אותך במקום הזה, סימן שזה הטוב ביותר לך ולתינוקך.

מסכימה שאין להוסיף תארים שלא מתאימיים אבל תכלס אנחנו לא מכירות אותה אישית כדי להחליט בשבלה שהיא לא דוקטור.

אמנם כתבת את זה במילים יפות אבל המסר עדיין פוגע...

בבקשה לכבד אחת את השניה..

יש רופאים רבים שעשו הסבה לרפואה משלימה.

חבל להיכשל בהכפשת אדם לשווא. אולי כדאי לבקש ממנהלת הפורום למחוק?

אני ממליצה להגיע אל המטפלת מעכשיו מדי פעם עם התינוקת לביקור. תוכלי להתרשם מהתקשורת ביניהן והתינוקת תלמד לבטוח במטפלת. כשתשאירי אותה בפעם הראשונה היא תישאר עם דמות מוכרת לה. 

כבר הרבה זמן אני קוראת את הפורום ולא מגיבה אך הנושא הזה בוער בי כך שהייתי חייבת להגיב.

אז ככה- אני עובדת לא מעט שעות ויש לי תינוקות במעון.

ולמה בחרתי בדרך הזו? שתי סיבות עיקריות:

1. יצא לי (בעל כורחי.) להיות כחצי שנה בבית. זו היתה אחת התקופות הנוראיות בחיי. כי אני לא אוהבת לבשל, לא לנקות והכי אני שונאת- להדיח כלים. אני גם לא אחת שבנויה לשחק בלגו יותר מחצי שעה ביום. הרגשתי שאני גם בבית וגם לא מצליחה לתת לבית את הכל. אז מה הילדים שלי קיבלו? אמא עצבנית ולא מרוצה. לא עדיף מעון?

2. ופה אני רוצה להגיב לכל הנשים שדוגלות שאפשר לחסוך ולהישאר בבית. אמא שלי גידלה אותנו בבית ואני מעריכה את זה מאוד. אבל כיוון שאבא שלי לא הרוויח המון המחיר של זה היה צמצום גדול מאוד בבית.

אני אכן יכולה להרגיש עד היום את ההרגשה הרעה שהיתה לי בפעמים הנדירות שאימי נאלצה לסוע ולא קיבלה את פני בצהריים. אך אני יכולה להרגיש לא פחות את תחושת הבושה בללבוש בגדים מיד שניה ושלישית. לא תמיד לטעמי, לא תמיד במידה המדויקת ואף פעם לא באופנה. אני גם יכולה לזכור את האכזבה שבלא לסוע לשמחה משפחתית כי אין רכב ואין כסף להסעה. והכי קשה הידיעה שהשבוע לא נאכל כל יום בשרי כי אין כסף.

גם בעלי לא מרוויח הרבה (מבחירה.) ואני בשום אופן לא מוכנה שהילדים שלי יחוו חוויות כאלו.

אז ילדי האהובים- אני קמה כל בוקר מוקדם בבוקר אחרי שלילה קודם הלכתי לישון מאוחר ועובדת קשה כדי שאוכל לתת לכם הכל. אני יוצאת מהבית כדי שכאהיה בו אהיה שמחה ורגועה וכל כולי שלכם.

(וזה לא סותר את זה שאני שואלת את בני בערך כל יום אם הוא אוהב ללכת למעון... עדיין פועם בי לב של אמא.)

כמובן- שמי שכן בנויה וכן מרגישה שהיא מסתדרת כך- אשריה.

רק רציתי להדגיש שלא ברור בכלל שהכי טוב לבית ולילדים שהאמא תהיה בבית.

1. זה נפלא שאת קשובה לעצמך, ויודעת להחליט מה שהכי טוב לך ולמשפחתך. אני בטוחה שהילדים שלך רק נשכרים מכך.

2. אני חושבת שאי אפשר לנבא איך ילדינו יזכרו את ילדותם, ואיזה חוויות ייחרטו בהם. ייתכן שאילו אמך היתה נעדרת כל יום מהבית בצהריים, היית זוכרת את זה לשלילה וחושבת שהיית מעדיפה ללבוש בגדים מיד שניה ולא לאכול בשרי כל יום... כל ילד חווה את חייו באופן מאוד אינדיבידואלי, שגם מושפע מאוד מהחוויה של ההורים. אני למשל הייתי ילדת מפתח, ונהניתי מכל רגע. עד היום אני אוהבת להיות לבד בבית.

הנושא של צמצום כלכלי מול חינוך הילדים הוא מורכב, ויש לי הרבה מה לומר עליו. בינתיים, אני מעידה שילדיי לובשים כמעט רק יד שניה ושלישית, וזה תמיד-תמיד במידה המדוייקת, במצב מצויין, די באופנה ודי לטעמם (עד כמה שמתחשבים באופנה וטעם של ילדי גן וכיתות נמוכות. כמובן שעם הגיל זה יהיה חשוב יותר). והם לעולם לא שומעים מאיתנו ש"אין כסף". לעולם, וזה כלל ברזל בחינוך.

עד שהמתוקה נכנסה למעון בסופו של דבר (גם בגיל 4 חודשים). והבת שלי גם "צמודת אמא".

אז נכון שביומיים הראשונים קצת בכיתי וגם היא (לא כשעזבתי אותה, אלא כשהיא התעוררה וגילתה בקבוק במקום אמא).

אבל אחרי יומיים שתינו כבר התחלנו להתרגל. נכון שמדי פעם אנחנו קצת מתגעגעות אבל זה לא כל כך נורא, ושתינו רוב  הזמן מחייכות ושמחות ברוך השם!

אז אני ממליצה לא לחשוב על זה כבר מעכשיו, אלא לחיות את הרגע - תהנו ביחד ואל תטרידי את עצמך במחשבות מעציבות, זה סתם מכניס אנרגיות שליליות...

לגבי השאיבות:

תתחילי מעכשיו - תקבעי זמן קבוע בבוקר (אני, למשל, עשיתי את זה שעה אחרי ההנקה הראשונה של הבוקר) ותתחילי לאגור. יכול להיות שבהתחלה לא יצא הרבה בכל שאיבה, אבל אל דאגה - זה יילך ויתגבר עם הזמן וההתמדה.

חשוב לאגור כי לפעמים בעבודה לא מצליחים או מספיקים לשאוב את מלוא הארוחות, אז טוב שיש ספֵּרים.

אגב שאיבות, אני מצרפת לך קישור לסרטון על מחקר שעשו באוקספורד בעניין של שילוב סחיטה עם השאיבה. לטענתם זה מגביר חלב... 

http://newborns.stanford.edu/Breastfeeding/MaxProduction.html

התחושה הזו היא בהחלט נוראית... וכ"כ מוכרת (עברתי את זה 5 פעמים. אף פעם זה לא קל!)

ולמרות שאני ממש לא טיפוס בית, הייתי מוכנה עוד קצת להיות עם הילדים.

א-ב-ל וזה רבל משמעותי! קודם כל- זה רק לחלק מהיום.

חוץ מזה, אני חושבת שבכל זאת זה קצת מאוורר. יוצאים, פוגשים אנשים בגובה שלך, לא מתעסקים כל היום בקקי פיפי אוכל.

הימים הראשונים לא פשוטים (כמו שאמרתי למנהל שלי אחרי החזרה מהלידה שלישית- אני פה רק בגוף...)

אבל מסתגלים ומסתדרים.

אם את בעניין של שאיבות- תשיגי לך משאבה חשמלית טובה ונוחה, מקום נעים בעבודה לשאוב, תיידעי את מי שצריך שאת זקוקה לזמן שאיבות, ותבדקי אם את זכאית לשעת הנקה.

שתהיה חזרה מוצלחת ולא כואבת מדי

יש תגובות שבאמת מעודדות ויש כאלה שקצת הכניסו אותי לדכדוך... לא כולן יכולות לעבוד מהבית ובאמת שיש מצבים שאם האשה לא תצא לעבוד פשוט לא יהיה אוכל בבית.. אני לדוגמא ממש לא יכולה לעבוד מהבית, יש לי מקצוע שקשור בתחום הבריאות כך שאני לא יכולה לעבוד בזה מהבית... השיקול של לפתח קריירה ממש לא נחשב אצלי,  כי קריירה יכולה לחכות וגידול הילדה שלי הרבה יותר חשוב לי.. אבל -- -- לפעמים נכנסים למצב שפשוט אין כסף, כמה שמצטמצמים אין ואז האופציה היחידה שיש לי זה לצאת לעבוד.. ואז מה עושים???!!!

אני מנסה לחכות כמה שיותר ובינתיים להצטמצם ולחיות מהמינוס בבנק... אבל אני יודעת שיגיע הרגע שאני פשוט אהיה חייבת לצאת לעבוד...

על כל אירוע שעובר בשלום, אנחנו נגיד תודה.

לק"י

הבת שלי היתה אמורה לחגוג לפני יותר משבוע, אבל הגננת היתה חולה.

גם זה קורה מסתבר....

ימי שני בד"כ די עמוסים

אשמח אם אפשר מפעם לפעם ברביעי, נוח לי יותר

התלמידים הלכו לישון עם תיק ארוז ומוכן וקמו בבוקר להתרעה ואזעקה...

אחרי שחזרנו ביום שלישי קבעו מחדש את הטיול, למחר... 😬

לק"י

לנו היה אמור להיות בשלישי שעבר. בוטל, למרות שחזרנו לשגרה.

הטיול נקבע לשלישי הבא. ימים יגידו מה יהיה....

עכשיו היא בלחץ שיבטלו לה עוד טיול

ואם מתקיים יש לי תחושת סיפוק כזו, מסמנת וי
יש הצלחנו.
דור הגאולה. דור לא פשוט.

ואני רק מתחזקת בזה יותר ויותר

לצאת

לחגוג

להיפגש

מי יודע מה ילד יום🤷‍♀️

יש לנו בסלון גם שולחן כתיבה, שמשמש לאחסון ולא עובדים עליו.

זה פשוט לא נצרך

הילדים שלי אמנם לא מרבים להכין שיעורי בית, אבל אם כן עושים את זה - אז זה בסלון/פינת אוכל.

ואני חושבת שזה מבורך.. חוץ מהפן הפרקטי שאני זמינה יותר לעזור להם, אחרי צהריים זה הזמן שלנו יחד, אצלנו חדרי השינה כשמם כן הם. משמשים בעיקר בלילה.

אצל הבת שלי, מביאים לכיתה את כל הספרים והמחברות בתחילת השנה ושומרים שם.

מביאים הביתה רק כשיש שיעורי בית או כשמסיימים ספר.

אצל הבן שלי שומרים את הספרים שלא בשימוש בבית, וכל פעם מביאים לכיתה ספר חדש שמתחילים.

צריך שיהיה מקום למכשירי כתיבה ומחברות ספייר, שיהיו עוד למקרה הצורך.

זה תלוי כמה אתם קונים מראש, וכמה תוך כדי השנה.

לנו יש סלסלה עם כל הציוד. בינתיים זה מספיק לשני ילדים.

יש לי מדף בארון לכלי כתיבה ספייר ומחברות וכד' של כל המשפחה 

ואין שולחן כתיבה בחדר אלא כולם עובדים בסלון, גם הגדולות כולל תיכוניסטיות אוהבות לשבת בסלון ולעבוד

על הרצפה \ שולחן אוכל.

מבחינתנו פינת עבודה מיוחדת זה מיותר.

גם ככה בכיתה א' הם יצטרכו ליווי צמוד ממך בשיעורי הבית, אז זה הכי נוח.

לדעתי כדאי מדף למחברות ולספרים, ומגירה עבורך למכשירי כתיבה ומשם כל פעם תתני להם (כל הזמן חסר משהו בקלמר)

קנינו לה כשהתחילה כיתה א'. אחר כך הבנו שבגיל הזה ממש אין צורך בשולחן כתיבה, כי נוח להם יותר לעבוד בסלון ליד אמא ולהיעזר בה...

אצלנו לבנים כמעט אין שיעורי בית בגיל הבוגר. בגיל הצעיר הם עובדים בסלון.

לבת השנייה יש שולחן מתקפל קטנטן ליד המיטה, ולבת השלישית (בכיתה א') יש שולחן ילדים מעץ שבעלי בנה לה פעם. היא דווקא אוהבת לפעמים לעבוד בו, לאו דווקא על שיעורי בית אבל גם עליהם. אבל היא חריגה לגילה...

אז לא צריך לקנות שולחן כתיבה (ואם קונים, אז אפשר לקנות אחד רחב), כן כדאי לחשוב כבר עכשיו איפה יאוחסנו הספרים והילקוטים שלהם (במקום שבהישג ידם).

הבת שבכיתה ז לפעמים יושבת לעבוד לבד בחדר.

לפני זה, זה לא רלוונטי לדעתי

זה לא באמת כיף להם לשבת בחדר לבד

וגם בכיתה א לא עובדים ככ הרבה זמן רצוף בישיבה במקום אחד

שולחן מסודר וכיסא וכו מעצמלה
בפועל- עבדו רק בשולחן בפינת האוכל.
עם הקטנים יותר שעכשיו בבית הספר, אין לנו מכתבה. הכל בפינת אוכל.
יש להם רק מדפים מסודרים לספרים ומחברות...

ומגירות אישיות

אבל

שיעורי בית הן אוהבות להכין בשולחן של פינת האוכל (קניתי מפה שקופה-שעוונית, שמיועדת להכנת ש"ב ויצירות)

בגלל שהן שתיים ורוצות להרגיש שאני נמצאת עם שתיהן, יותר נח להן וגם לי בשולחן האוכל.

אבל באמת הקטנים יותר שצריכים עזרה בשיעורים כן יושבים בסלון

רק לקראת כיתות ט-י הילדים עברו ללמוד בחדרים.

עד אז- רק בסלון.

אז בעיני מיותר לכיתה א'.

אחסון ספרי לימוד- אני גם מפנה לכל ילד מדף בסלון (מאחורי דלת, כי זה מתבלגן...).

שם שמים ספרים שלא בשימוש, מחברות ספייר, וכל מיני דפים במצב ביניים (כמו הטבלה של 'מבצע פסח' במהלך החופשה).

אני אוהבת שזה בסלון ונגיש, כי זה מקל עלי לארגן איתם יחד מערכת (בתחילת היסודי זה מאתגר לבד), ולדחוך לשם פריטים שונים ששייים להם ומסתובבים בסלון.

עם מדפים לספרי לימוד ומגירות לקישקושים וכלי כתיבה

אני רוב הזמן נהננתי ללמוד על הרצפה בחדר עד לכיתה ז

ואחותי היתה במטבח/סלון , היתה צריכה עזרה או נהננתה מהרעש

בכיתה א הבן שלי היה צריך אותי ממש צמוד ולכן היה הכי נוח בספה או במטבח

בכיתה ב בקושי שב וגם אז זה קריאה או טיפה דפי עבודה והוא במטבח או בספה 

עובדתית, יותר יהודים נרצחים בשל יהדותם בישראל, גם במספרים וגם באחוזים. 
 

פשוט מצניעים סימנים חיצוניים אם מרגישים חוסר נוחות, בפועל יש בלונדון רבתי כ-200 אלף יהודים, מתוכם כ-40 אלף חרדים, שבוודאי אפשר לזהות מקילומטרים שהם יהודים.

אני הייתי טסה לשם..
רק חבל שאין לי אפשרות...

הכל היה מעולה

תסעו ותהנו!

כמובן תזהרו במקומות חשוכים וממליצה לדבר עם הבית חבד לשאול אלו מקומות פחות סימפטים

אולי יהיה לכם נוח יותר לישון באזור היהודי שם בשביל ההרגשה (הוא לא במרכז אבל יש משם רכבת למרכז ואוכל כשר)

לא יודעת מה המצב ספציפית כרגע שם. תהנו!

הייתי שנה שעברה ונהניתי

אישית התארחנו בשכונה יהודית אז לא מפחיד בלילות ובימים חרשנו את לונדון

אנחנו הלכנו שם בחזות יהודית (כיפה וציצית) ורק כיבדו אותנו

אבל נשמע לי ש1000 לשני לילות לא יהיה לך עם בריכה.

לא?

זה תקציב ללילה אחד

..

מקווה שתמצאו מה שתרצו!

פשוט התקציב ל2 לילות באוגוסט עם בריכה פרטית וגם נגיש ולא רחוק מידי מרגיש לא ריאלי.

לא שיש לי המלצה ספציפית אבל לא ראיתי במחירים האלה בעבר, בהצלחה.

אני רק רוצה כיוון לחפש.

אני לא יודעת מחירים ללילה

שווה לך להציץ באתר של המועצה, פעם כשחיפשנו הפנו אותנו לשם והיה נראה טוב (זה היה גם מהמלצה של חברה, אבל אני לא ממליצה מניסיון כי לא נסענו בסוף)

הייתי פותחת אפליקציית אייר בינבי ומחפשת לפח איזורים... ואז בודקת אוטובוסים ואטרקציות..

לא הלכתי להתאמה חוזרת (לא לוקחת אחריות כמובן)

כן אני מוודאת כל פעם שאני מכניסה את הדיאםרגמה שצוואר הרחם מכוסה ושהיא יציבה.

הלכתי לפגישת התאמה אחרי לידה, זה היה זול יותר כי התאמה ראשונה עשיתי אצל מישיהי שעושה ב2 פגישות,

תכלס לעתיד יכול להיות שלא אלך. היא בדקה מה שאני בודקת בעצמי כמעט (כן עברה גם על כל ההיקף ואני לא מצליחה לעבור ממש על הכל) ולא כמו המתאמת הראשונה שלי שממש עשתה התאמה הרבה יותר מקיפה.

1. לא

2. לא יודעת, אבל אחרי לידות תמיד ביקשתי מהרופאה שתבדוק אם זה עדיין מתאים ואף פעם לא השתנתה במידה למרות שעליתי וירדתי הרבה במהלך השנים

3. אף פעם לא הלכתי למתאמת שעלתה כסף, רק רופאה בקופה.

לרצפת האגן ודרך כללית מושלם אפשר לקבל החזר

היא מהרצליה

אם מעניין אותך תכתבי לי באישי

לא הלכתי

לוקחים סכום מופחת

תלכי על מיינקס, זו דיאפרגמה טובה בפער מהאחרות

אמרה לי את זה המתאמת והרגשתי בעצמי

תקשיבי זה נשמע סכום עהק אבל לרוב זו השקעה חד פעמית

ושווה את ההשקעה בגוף כדי להיות בלי הורמונים...

אבל אל תלמדי ממני

1. לא

התאמתי לראשונה לפני 9 שנים ו4 לידות, מאז לא התאמתי שוב. משתמשת באותה דיאפרגמה.

3. בטוח שלא.

לא בגלל הדיאפרגמה.

מותק של ילדים, אגב.

שאני פה בזכות זה שאמא שלי לא הלכה להתאים😅

אז אם זה לא בתכנון שלך כרגע הייתי ממליצה לך בחום להתאים שוב ליתר בטחון

ותודה להוריי שהביאוני עד הלום😂

אחד - היחס של הילדים שלך למשפחות ברוכות ילדים,

השני - היחס של הסביבה למשפחות ברוכות ילדים.

בקשר לעניין השני אין הרבה מה לעשות... אולי רק אם משנים מקום מגורים. (אנחנו גרים בשכונה שבה רוב המשפחות ברוכות ילדים. אנחנו ספציפית גרים בבניין שבו שאר המשפחות מבוגרות יותר ועם פחות ילדים, ובכל זאת אף פעם אין תלונות על הילדים שלנו, פשוט כי זה המקובל פה בסביבה... וגם כי הם שכנים טובים ומתחשבים ב"ה. היו להם רק בקשות ספציפיות וצודקות).

בקשר לעניין הראשון - האם כל הילדים שלך חושבים כך?

יכולה לומר שאני גדלתי במשפחה ברוכה, ותמיד רציתי גם שיהיה לי כך, ואילו האחות שאחריי לא אהבה את זה ותמיד אמרה שלה לא יהיו הרבה ילדים... אז זה לגמרי תלוי באופי, לא ביכולת החינוך של ההורים.

(הילדים שלי בגדול עוד לא לגמרי הביעו רצון ספציפי. כן נראה שטבעי להם שגם להם יהיו משפחות גדולות - שוב, כנראה מכיוון שזה מה שהם מכירים. אמנם יש קרובי משפחה בסגנונות אחרים, אבל עדיין סביבת המגורים משפיעה יותר, כך נראה לי. וכמובן, יש לי עדיין גם ילדים צעירים, אין לדעת מה יחשבו בהמשך)

לא כל הילדים שלי חושבים ככה. וגם כאלה שכן , יחס שלהם משתנה כל הזמן. לפעמים זו דרך שלהם למרוד . או לסחוט משהו. הם טובים בסחיטה רגשית.

לי אישית לא משנה אם יהיה להם ארבעה ילדים או עשרה , העיקר שיהיו בריאים. 

אולי תנסי להראות להם שזה לא מפעיל אותך - תאמרי להם בדיוק מה שכתבת פה, שאת מתפללת לנכדים בריאים ולא משנה מה יהיה מספרם.

ומן הסתם הם עוד יגיעו לדעתם האמיתית כשיהיו מבוגרים...

כשתגדלו תעשו מה שתרצו/ בבית שלכם תעשו מה שתרצו..

זאת אומרת שיש להם בחירה חופשית וזה בסדר לא לרצות משפחה גדולה, לא לכל אחד זה מתאים.

אמא שלי הגיעה ממשפחה ברוכה וממש לא רצתה את זה ואנחנו מעט אחים, אני לא אהבתי שאנחנו קצת ורציתי יותר, גם אם לא משפחה גדולה.

מה הנקודה? כל אחד ומה שמתאים לו! אין מה להתרגש. מותר להם לחשוב אחרת. 

אנחנו גם מעל הממוצע ב"ה
גם מרגישה עיניים כזה בגינה, בבניין...
כל דבר משליכים על זה שאנחנו הרבה ואין תשומת לב לכל ילד.

עם בגדים זה הכי בולט, גם בקרב המשפחה שלי המורחבת.
והאמת? שיחשבו, לא אתחיל לחשוב מה כל אחד חושב.
נכון אני לא יכולה לקחת את הבת ב א' לחוג כי יש לי עוד ילדים, אז היא הולכת לבד ורק עוברת חנייה
ולא יכולה ללכת לסדנאת אימהות של הבן הגדול, כי יש במקביל אסיפת הורים אז אבא הולך לבד וכו...
זה המצב.
 

בירושלים יש בהדסה עין כרם את נילי ינאי נראה לי ובהר הצופים את פרופ יגל אולי?

במרכז יש אסותא עם כמה רופאים מומלצים, מי יותר מי פחות.

מאמינה שגם בצפון ובדרום יש מקומות טובים. תלוי בעיקר איפה את 

אזור השרון, קצת צפון,

אם יש משהו ממש מומלץ אסע בשביל זה גם לירושלים או למרכז

אין לי למה להשוות אבל הוא היה ממש אחלה, נעים ואמפתי ומקצועי.

לא כאב במיוחד.

עשיתי שם לא מזמן

קודם כל, זמינות תורים יחסית טובה, ביחס למקומות אחרים שבדקתי.

ביום שאני הייתי, נתנו לי שני רופאים שאני יכולה לבחור מביניהם:

ד"ר ניר דובדבני, מנהל היחידה

ד"ר יעל פסטרנק

שניהם אמורים להיות טובים ומקצועיים

על דובדבני גם מצאתי הרבה ביקורות חיוביות באינטרנט, על הרופאה לא ראיתי ביקורות בכלל.

בכל אופן, בחרתי לעשות אצלה פשוט כי היה לי יותר נוח אצל אישה. והיה ממש טוב, חששתי מאוד לפני כן

זה לא כל כך נעים, אבל באמת שבסך הכל זה היה ממש ממש בסדר.

עובדים בצורה סטרילית, אז בהתחלה עושים אולטרסאונד לבדוק את המיקום המתאים לדיקור. אחר כך מעבירים אלכוהול וחיטוי על כל הבטן, ואז לאורך כל הבדיקה הרופאה עם אולטרסאונד כדי לוודא את המיקום ובמקביל מבצעת את הדיקור. האחות תעשה את השאיבה של הנוזל.

הדקירה עצמה הרגישה לי כמו דקירה של בדיקת דם, אחר כך מרגישים מעט לחץ בגלל השאיבה. וזה נגמר תוך דקה. באמת באמת לא נורא. (אני גם פחדתי מאוד לפני כן)

ישאירו אותך לכמה דקות מנוחה, וזהו. חוזרים הביתה למנוחה בהתאם להנחיות שתקבלי. לי לא כאב אחר כך בכלל. 

ובהצלחה!

מבינה אותך ממש, על כל החששות

אנחנו עשינו גם nipt אחרי התוצאות של סקר שליש ראשון, כדי לתת עוד אינדיקציה (זו גם בדיקת סקר, היא לא במקום מי שפיר). אפשר לקבל החזר מהסל הריון של הקופה אם יש לך ביטוח משלים.

אפשר רק משבוע 18 (או 17, אבל לנו אמרו שעדיף 18)

וזה הרבה זמן לחכות בחוסר וודאות

רופאים ששמעו שניפט יצא תקין, אמרו שרוב הסיכויים שגם במי שפיר הכל יהיה בסדר. אז זה לא אומר שאפשר לסמוך על זה, אבל זה כן מרגיע או נותן כיוון.

למשל, יש מקומות שמאפשרים לעשות מי שפיר כבר משבוע 17, אבל ממליצים מ18 כי זה נחשב בטוח יותר.

אם חס וחלילה הייתה יוצאת תשובה לא טובה בניפט, השיקול דווקא היה לעשות כמה שיותר מוקדם כדי לקבל תוצאות מוקדמות כמה שיותר, גם אם זה אומר לעשות כבר ב17. זו גם ככה בדיקה שעושים יחסית מאוחר, ולוקח לתוצאות זמן.

ואעשה השבוע חלבון עוברי..

תוך כמה זמן התוצאות של מי שפיר?

אמרו 3-4 שבועות

אם את בשבוע 16 ועוד לא קבעת תור, ממליצה ממש להתקשר מחר ולנסות לקבוע.

את חלק מהמקומות היה לי קשה להשיג (חזרו אליי רק שבוע אחר כך)

לניאדו חזרו אליי תוך יום

אסותא היה גם ממש קל להתקשר ולהזמין תור, אבל זמינות תורים של חודש קדימה לפחות

עשיתי בבלינסון וכל פעם היו שם רופאים בכירים שעשו את הדיקור

לגבי כאב- זו לא בדיקה נעימה, אבל לא כואבת, יותר הרגשה של אי נעימות ולחץ.

ממליצה ממש לדאוג למנוחה אמיתית אחרי, אני פשוט שכבתי או ישבתי במשך יומיים ולא עשיתי כלום.

החשש ממש ברור ומובן, אם יש עוד משהו, מוזמנת לשאול בשמחה

אני באמת ממש חוששת.