ובנוסף,

האם יוצא לך לשבת לשחק איתה במשך כמה דקות טובות? תנסי לעשות את זה, אולי זה ירגיע אותה.

עוד עצה: אם היא ישנה במיטה משלה, אולי אם היא תישן איתך זה יספק את הצורך שלה למגע.

אבל אם בכל זאת את יכולה, אז מומלץ מאוד. הרבה תינוקות בגיל הזה רוצים על הידיים של אמא, היא לא יוצאת דופן.

לגבי תשומת הלב הממוקדת, זה מאוד חשוב, וזו הדרך שלה לבקש את זה. לפעמים אנחנו נמצאות בבית "עם הילדים", אבל בעצם לא מתייחסות אליהם כמעט, אלא רצות כל הזמן אחרי ההספקים... וכשאני אומרת "לשחק", אני לא מתכוונת ל"פיתוח מיומנויות" ובלה בלה, אלא בעיקר לשבת ולשיר שירים, לעשות קולות של חיות, להשתולל ביחד. בקיצור, מה שכיף לכן.

אני בכלל לא בעד לתת לילדים לישון איתנו במיטה לכל אחד יש את המיטה שלו. הזמן היחידי שאני נותנת לבת שלי זה בבקר אחרי שבעלי קם לותיקין. ולי אין כח לקום לעוד בוקר אז היא באה לישון איתי. אני שמעתי על הרבה הורים שסובלים מזה שהילדים ישים איתם. אבל אפשר סתם לשבת על הספה לנוח עם הילדה......

אני לא חושבת זה רעיון טוב אם המנשא לגב-ככה היא יותר תידבק אליה,וזה לא יהיה טוב.

וברגע שהיא תוריד אותה לשנייה הצרחות יתחילו מחדש..

תקשיבי ביתך בת 10 חודשים לא הרגילה את עצמה לידיים,אלה את.

הרגלת אותה לידים ולכן היא בוכה צרחות לידיים,ולא תיתן לך לעשות כלום עד שתקבל ידיים..

באותו רגע שהיא בוכה לידיים,תראי לה שמשהו אחר שיעסיק אותה,ושלא תחשוב על זה..פתאום תגידי לה

"יו יו,תיראי תיראי מה יש פה",ואז תראי לה פתאום סתם דברים שתוכל להעמיק בהם ולא מסוכנים

וככה תשכיחי לה את זה..(זה בדרך כלל עוזר)

אם זה לא עוזר,תסבירי לה,למרות שהיא לא כזה מבינה,אבל תסבירי לה שאת לא מרימה..היא תבכה,פעם פעמיים שלוש ..ואפילו יותר,אבל היא תתייאש בסופו של דבר...רק אל תראי לה שאת מתייאשת לפניה,ומרימה אותה,כי אחרי זה את יכולה לשכוח משינוי..

*אולי נסי להשים לה שירי הפעלה לילדים,ותרקדי איתה או תשירי איתה..היא תשמח נראה לי..ותשכח מהידיים..(אם אין לך שירים,את מוזמנת באישי,אני ישלח לך..)

                                   המון ב"הצלחה

                                                      מירב 

להרגיל ילדה מגיל צעיר שאמא שלה לא נענית לצרכים לה ולמצוקה שלה?

מה יהיה כשהיא תיקלע לצרות בהמשך חייה? כמו שאמרת - היא כבר התייאשה. זה כבר כתוב לה במח - אמא לא תעזור לי. אני צריכה להתגבר בעצמי.

אני יכולה לדמיין כמה וכמה עניינים שהייתי מעדיפה שהילדים שלי יבואו להעזר בי, במקום לנסות ולהתמודד בעצמם.

כל אמא מרגילה את התינוקות שלה לידיים כל היום. כל אמא סוחבת את התינוק שלה לכל מקום, יום ולילה, בבית ובחוץ, וגם בלילה במיטה חודשים ארוכים. 9 חודשים, ליתר דיוק, בבטן שלה, עטופים היטב ומחובקים, ורוב הזמן היא גם מנענעת את התינוקות. פלא שהם נולדים רגילים? צריך להפריד אותם לאט... לאט... בהתחלה הם לומדים לנשום לבד (בבטן אמא נתנה להם גם את החמצן), ולאכול (בבטן אמא גם ייצרה בשבילם את כל אבני הבניין של הגוף), ולעכל (הם עושים קקי לראשונה אחרי הלידה), ולשמור על חום גופם, ולהתמודד עם כח הכבידה. כל זה בתוך כמה שניות עד שעות מרגע לידתם. אחר כך לאט לאט, להתבטא, לזחול... כל פעם מתרחקים עוד קצת ועוד קצת, לזמנים יותר ויותר ארוכים, עד שבגיל 18 הם לוקחים את המפתחות של האוטו ואומרים לך: "ביי! אני אחזור מאוחר! אל תחכו לי!"

תראי אור,

הילדה שלך משדרת לך שיש לה צורך מסויים במגע ובקירבה.

עוד לא שמעתי אף פסיכולוג שאומר שיש למנוע מילד מגע, קירבה ותשומת לב שהילד מבקש וזקוק להם.

עם זאת, הצורך הזה יכול להתמלא בדרכים אחרות, ולאו דווקא באמצעות החזקת הילדה על הידיים כל היום, ובזה אני חושבת שיוקטנה תסכים איתי.

להיות הורה זה לא קל. לכן כל דרך שתבחרי למלא את הצורך שלה, בין אם זה מנשא (לאו דווקא אסור בהריון, צריך לבדוק), "זמן איכות" ביחד או שינה ביחד, או דרך אחרת שלא חשבתי עליה, כל אחת מהדרכים תגבה מחיר מסויים מכוחותייך ומזמנך. אין מה לעשות... צריך לבחור את הדרך שתתאים לנו ביותר, עם מגבלותיה וחסרונותיה.

אני מעריכה את הדאגה לבת שלך, והחשיבה על החינוך שלה לטווח רחוק.

אני בדעה שככל שהיא תקבל יותר תשומת לב וקירבה, כך החינוך שלה רק ישתבח וישתפר.

ראי גיל שנתיים "אני לבד!", שבא לך לתלוש שערות כשאת ממהרת והילד מתעקש לשים לבד נעליים/לסגור לבד את המעיל או השד יודע מה...

הם שואפים לגדול ולהיפרד ולהיות עצמאיים, ולכן כל צורך שהם מבטאים הוא אכן צורך ולא פינוק. כך אני מרגישה
 

עניין של בחירה.

ולמירב:

דווקא נשמע לי שאם אור תפעל לפי הצעתך, הילדה תבין שבכל פעם שהיא בוכה, אמא מתחילה להסיח את דעתה, לשחק ולרקוד איתה. לא שזה רע, להיפך, אבל זה לא נשמע לי יותר קל מלהרים אותה...

הקטע שהילדה תתרגל שאמא לא מרימה אותה יותר על הידים..

ולא משנה מה יקרה,לא להיכנע לילדה ולוותר לה...ולהרים אותה ..כי אחרי זה היא תמצא את עצמה שוב באותה בעיה.

                                       ב"הצלחה,מירב

ברור שאמא תמשיך להרים אותה, כשהיא יכולה.

כבר דובר כאן בפורום על הגישה של "הילד כאויב במלחמה".

מה העניין של "לא להיכנע"? תינוקת יודעת בסך הכל לבקש את מה שהיא צריכה. עלינו לחפש דרך לספק לה את הצורך באופן שיהיה מקובל על האמא, ולא דרך לייאש אותה עד שתבין שאמא כאן רק בשביל צרכיה הגופניים כמו אכילה ורחיצה, ולא בשביל צרכיה הנפשיים.

לא אמרתי לא להרים אותה בכלל ..

אם יש מצב שקורה לילדה משהו,או שבאמת יש משהו לילדה שיש צדק לבכי וליללות,אז בטח שלהרים..

אבל סתם ככה להרים?

תאמיני לי שיש דרכים אחרים לרצות את הילדה,ולספק אותה,בלי להרים אותה על הידיים.

אבל מה אני יגיד לך בחירה שלך,

תאמיני לי שיהיה לה עוד ילד בעז"ה,לא יהיה לה קל להרים גם אותה וגם אותו..

ומה תגידו לה אז?

תרימי כל אחד בתורו?

אל תרימי אף אחד?

זה יהיה בעיה שיהיה לה עוד ילד להרים את שניהם?או לא להרים בכלל?

כי היא תרגיל את הילדה לידיים,כמו שאתן מציאות לה..

ואז זה יהיה בעייתי..

                           טוב,בעז"ה יהיה טוב.

                            המון הצלחה,מירב

תינוקת בת 10 חודשים איננה ילדה בת שנתיים (וזה נאמר מאמא לילדים עם מרווחים של שנה וחודשיים, שנה וחמש, שנתיים... ב"ה!). וממילא כשנולד עוד ילד, הלב של אמא מתרחב עוד, והיא מוצאת זמן וכוחות לטפל גם בו בגלל שהלב מתרחב כל הזמן, לפעמים אימהות להרבה ילדים הן גם שמנות יותר (גנבתי את זה מאמא אחרת).

מכירה את שיטת 5 הדקות? בשיטת 5 הדקות שמים את התינוק במיטה, יוצאים, וגם אם הוא בוכה מחכים 5 דקות ורק אז חוזרים, ואז שוב יוצאים, והפעם מחכים 5 דקות ועוד 10 שניות לפני שחוזרים, ובפעם הבאה 5 דקות ו-20 שניות, וכן הלאה. בסוף התינוק "לומד להרגע בעצמו" (או במילים אחרות: מתייאש מלצפות שהוריו יבואו לעזור לו בשעת המצוקה שלו).

יש אימרה על הגירסא הזו, ש: "יוצאים מהחדר, הילד בוכה 5 דקות, ואחר כך קצת יותר, ואחר כך עוד קצת יותר, עד שהוא בוכה כל החיים"

בשביל מה ללדת ילדים, אם לא בשביל לטפל בהם? כלומר, חוץ מאשר לנגב להם את הטוסיק וכל זה. לילדים יש עוד כמה צרכים, נוסף על אוכל ונקיון כאמא, אני רואה לעצמי חובה לספק את כל צרכיהם. יש ספר נהדר ומומלץ בשם "הורים גם בלילה". אני חושבת שכבר מהשם המקסים של הספר אפשר ללמוד המון.

לי נראה שהרבה יותר קל להיות הורים בלילה... אם כבר הייתי קוראת לספר "הורים גם ביום"..

בלילה בדרך כלל הם קמים אחד אחד, ולא כולם ביחד, והם כאלה חמודים וטהורים.. ואנחנו ההורים כבר קצת נרגענו מהמולת היום.. הרבה יותר קל לתת חיבוקי ונשיקות באמצע הלילה, לא?

תינוק קטן,

כך שגם כשיש ילד נוסף, ששניהם רגילים להיות "בידים", הילד הגדול יכול כבר להבין שעושים תור תור, ועוד מעט אמא תרים אותו. חוץ מזה, לילד גדול יותר יש עוד תחומי עניין, חוץ מלהיות על הידיים, אפילו אם הרגילו אותו לזה.

מירב, מה שאת כותבת מתאים אולי למטפלת/ מעון, ששם יש שישה תינוקות באותו גיל, שיכולים לקבל אחר כך פיצוי בבית, וצריך להרגיל אותם לכללים שאישה אחת תוכל להסתדר עם כולם יחד.

בבית רגיל, יכול להיות תינוק אחד/ תאומים, ואז הרבה יותר פשוט לתת לו את מה שהוא צריך.

חוץ מזה, זמן של הנקה לתינוק יכול היות זמן מקסים של צומי לילד גדול יותר, סיפור, שיחה עם אמא, התכרבלות על הספה.

בהריון, כשכבר קשה לי להרים על הידיים, וילד מבקש, אני אומרת לו "אתה רוצה בידים? אז בוא נלך לספה", אחרי כמה פעמים הם כבר מצפים לזה. ולא קרה לי מעולם שישבתי עם ילד כל היום על הספה, מה הוא, משועמם?

אחרי כמה זמן, כבר מעניין לו ללכת למקומות אחרים. ילד בריא לא יושב יום שלם במקום אחד.

גם אני בהריון פלוס ילדה בת 10 חודשים, ולאחרונה היא נכנסה לקטע של חרדת נטישה. אני לא מסוגלת להרים אותה בכמות שהיא רוצה- פיזית. אני פשוט בחודש שביעי וחצי... (אני יודעת שזה מהיר, גם אני הייתי בשוק...)

אז אני באמת יושבת איתה הרבה לשחק על הרצפה, ונותנת לה לשבת עלי כמה שהיא רוצה כשאני נחה (משום מה היא חושבת שהבטן שלי היא משענת...) אבל זה לא ממש פותר את הבעיה. לכל מקום שאני הולכת - היא הולכת אחרי, ובוכה המון פעמים שהיא רוצה ידיים. וזה עוד בלי לדבר על מה שקורה אם אני עולה לקומה שניה (היא לא מיודעת לטפס) או נכנסת לשירותים(דפיקות על הדלת שהופכות לצרחות....)

בקיצור, אם יש לכן הצעות לפיתרון- אשמח...

גם לי יש בן ,בן 9 חודשים והוא בדיוק ככה,מעניין לא? וככה היו גם חמש המתוקים הקודמים בגיל הזה,ועבר להם ב"ה.זה לא פינוק ולא מניפולציה ולא נסיון להרוויח על אמא משהו שלא אמיתי,זה פשוט שלף נורמלי בתהליך החיים של פעוט.כמו שקודם,לפני שלומדים לזחול,אז בוכים יותר,כך כשהיא קצת תגדל היא תהיה יותר פתוחה ומסוגלת להתעניין בדברים אחרים חוץ מלהיות על אמא,אבל כדי להגיע לשלב הזה שמשתחררים קצת,צריך קודם לעבור ולקבל את השלב שדבוקים לאמא.ואם נדע את זה אולי יהיה לנו קצת יותר קל לעבור איתם את זה.

וואו,באמת שכל ההסבר הזה,הסברתי בעיקר לעצמי,ורק בזכות הפורום הזה עצרתי לחשוב על זה.

אחלה,תודה.

בעצם כשאני חושבת על זה,זה הסבר טוב ומרגיע גם לשלפים והתנהגויות של ילדים יותר גדולים (כמו ילדים שלא מוכנים להתארגן בבוקר או ללכת ללימודים,הרי רובם עוברים קטעים כאלה שדומים אצל כל ילד נורמלי,אבל באותו זמן להורה נדמה שמשהו ממש משובש ,אז זה מרגיע לא? רק מקווה שאני יזכור את זה מתי שצריך. 

הרבה נחת

הם כבר בגיל שאפשר לחשוד שאולי הם רעבים יותר או צמאים או פשוט יוצאות להם שיניים.

מה שבטוח זה שצריך אמא שמחה ורגועה ,אז כמה שאפשר לא להגיע לאפיסת כוחות גוף ונפש.לשים לב לעצמנו,לפרגן לעצמנו פינוק בגשמיות :שוקולד,גלידה,סלט מושקע,טיפול פנים,שינה,טיול באויר צח וכו',וגם ברוחניות ,ספר טוב,לימוד תורני,חסד,יצירה.מוסיקה.כוס תה עם חברה,משהוא שיירים את הראש ואת החיוך שלך.

נו,נשאר לי רק להקשיב לעצמי

תודה רבה! הרגעת אותי....

היא עדיין זקוקה לך, וצריכה אותך קרוב , תשירי לה תספרי לה סיפורים מספרונים מתאימים. קרבי אותה אולי היא משדרת לך זאת ופוחדת שתעלמי לה . את צריכה להרגיע אותה.זהו גיל שמעניין אותם דברים מרעישים כמו קשקשנים למיניהם . כדור לגלגל  ולמסור ועוד ועוד... שתיהנו את לא חייבת להרים מידי פעם את צריכה לחבק  ולעשות הפסקה של זמן איכות לך ולה שתיכן תיהנו מזה.לקרוא לה להראות שאת בקשר עין איתה ולא ליצור מצב של חרדה מצידה ו"רדיפה" אחרייך.בהצלחה!

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....