בהריון של צביה הרגשתי טוב יותר וחזקה יותר מאשר בהריון של יואבי. שבוע 30, וכמעט אין לי כאבים בפוביס, וגם הצרבת אחרה יחסית להגיע. אני מייחסת את זה לביקורים הקבועים שלי במרפאה הטבעית ביצהר אחרי הלידה של יואבי, ובמקביל בשינויים שהצלחתי להכניס לחיי בעקבות מה שלמדתי שם.
בכל זאת, הצרבת כן מגיעה, ואיתה הלילות חסרי השינה. אני משתדלת שלא לאכול החל משעות אחר הצהריים, כדי להפחית את הצרבות בלילה, וזה בשילוב חוסר השינה מאוד מחלישים אותי. בשלב מסוים הייתי חולה במשך כמה שבועות ברציפות, ובשקילה אני מגלה שירדתי 2.5 ק"ג במהלך שבועיים בחודש תשיעי. אני רק רוצה לאכול כמו שצריך ולישון כמו שצריך.
במהלך אותה מחלה, התגלגלתי למיון נשים עם פעילות רחמית קלה. שבוע מאוחר יותר נפגשתי עם המיילדת שלי, שרה'לה, ואמרתי לה שיש לי הרגשה שאני לא אסחוב עד הסוף. שניה לאחר מכן אני מוסיפה שבעצם, אני זוכרת שכשאמרתי את זה בפעם האחרונה (בהריון עם אורי), ילדתי שעתיים לפני 42 שבועות מלאים!
ואכן, השבוע ה-37 מגיע וחולף, ועוד שבוע ועוד אחד... גם התאריך חולף ועובר, ומצב הרוח שלי מדרדר מסתם "קשה לי" להלך רוח ירוד מאוד וכמעט דכאוני. כמעט בכל רגע אני לא עושה כלום חוץ מאשר להמתין ללידה שתתחיל. אבל היא לא.
בינתיים אנחנו עוברים את התאריך של יום השואה, ושבוע מאוחר מגיע יום הזיכרון. השנה מציינים את יום הזיכרון יום מאוחר יותר (למעשה ה' באייר), על מנת שהטקסים לא יחולו במוצאי שבת, וערב יום הזיכרון חל ביום ראשון. עוד קודם לכן, בבוקר, בעלי עובר באוניברסיטה את הבחינה על התזה שלו בהצלחה גדולה. בערב אנחנו נפגשים בבית הוריו, וכולם הולכים לטקס של יום הזיכרון.
אחרי הטקס אני מבקשת מבעלי שנשאיר את הילדים אצל הוריו, ונסע לישון בבית. במהלך היום היו לי כמה צרצורים יותר מכובדים, ואני חוששת שהלידה לא תתפתח רק בשל העובדה שאנחנו אצל הוריו (יחד עם עוד שתי המשפחות של שני אחים שלו, ובסך הכל מליון שבע מאות עשרים וחמש אלף תשע מאוד ארבעים ואחת אנשים בערך, 90% מהם ילדים). לחילופין אני חוששת שהלידה תתפתח במהירות, ושלא נספיק לסוע הביתה ללידה. בעצם, הכי אני חוששת, שאני שוב סתם מדמיינת, ושההריון יימשך לנצח, כמו שאני מאמינה בסתר לבי.
אכן, הלילה חולף והבוקר מגיע. מדי פעם שוב ציר – האם הם באמת חזקים יותר? או שאני שוב סתם מדמיינת? אנחנו אמורים לחזור לבית של חמותי – הילדים שם, וגם טקס נוסף לפני הצהריים. אני מתקשה להחליט: האם לצאת לטקס? האם לשלוח רק את בעלי? בידיעה שייתכן שאקרא לו בחזרה שוב? האם כדאי שיחזור עם הילדים? כשמגיע הרגע האחרון שבו נוכל לצאת על מנת להגיע בזמן לטקס, אני מקבלת החלטה: נשארים. בעלי מתקשר להוריו ומספר שייתכן שהתחילה לידה, אבל אנחנו לא מתחייבים מתי היא תסתיים. "הילדים יהיו אצלכם לכל היותר שבוע!" הוא מבטיח.
אנחנו יוצאים לסיבוב הליכה ביישוב, וההרגשה נהדרת. כמו תמיד, בהליכה הצירים מתחזקים, ואני מקווה שהפעם, בניגוד לכל הטיולים האחרים שעשיתי בשבועות האחרונים, הם כאן על מנת להישאר. אני מרגישה שהם באמת חזקים יותר, ושכנראה באמת הלידה סוף סוף מתרחשת! זו פעם ראשונה לי שהלידה מתחילה בבוקר – מוזר!
אנחנו חוזרים, והצירים אכן ממשיכים. אמנם, לא צפופים (ציר פעם ב-7 דקות בערך), אבל ארוכים ובעלי אופי. אני מתקשרת לשרה'לה (המיילדת), וזו מדווחת לי שהיא אצל יולדת בת"א, שילדה לפני שעה, לידה ראשונה. אני מתרגשת לשמוע על כך ומוסרת איחולים, ואומרת שבינתיים נראה שאין צורך להזדרז.
יאיר בינתייים מבצע עבודות בבית, ואני מתנפלת על ערימה ענקית של כביסה (4 מכונות). בשלב מסויים הצירים כבר דורשים ממני לעצור את מה שאני עושה ולהתמקד בהם. אני רצה להעביר אותם בעמידה מתחת לגרם המדרגות, כאשר הידיים נמתחות למעלה לעבר אחת המדרגות. אני מבקשת מיאיר שיתחיל למלא את הבריכה, ואני גם מתקשרת לקרוא לשרה'לה. אני זוכרת מהלידות הקודמות שמרגע שאני מרגישה אינטנסיביות כזו בצירים עד ללידה עצמה לא עובר זמן רב. הבריכה כבר מוכנה, ואני לא מתאפקת ומחליטה להיכנס. אין מה לומר – המים באמת עוזרים! כל כך עוזרים, שתוך חמש דקות נעלמו כל הצירים! לגמרי! אני מבינה שצריך לצאת מהמים, אף על פי שזה לא פשוט: הידיעה שהצירים יחזרו, והעובדה שזה פשוט ממש כיף להיות בבריכה החמימה.
אני יוצאת, והצירים אכן חוזרים לאיטם. למשך כמה דקות הם אפילו מצטופפים, כאילו לפצות על הצירים האבודים מהבריכה. אחרי כמה דקות שרה'לה מגיעה. היא מסבירה לי שהזמן הנכון להיכנס לבריכה, הוא כאשר מרגישים שעכשיו פשוט חייבים-אבל-מוכרחים להיכנס לבריכה. אנחנו מחליטים ששרה'לה תיכנס לנוח (מסתבר שהיא מגיעה אחרי שתי לידות, ולא "רק" אחת!), ושאנחנו נצא להסתובב שוב ביישוב. אבל בינתיים כבר שעת צהריים, והרחוב מתמלא בילדים, ופה ושם גם הורים. אני מחליטה שחוזרים הביתה. בבית אני מחפשת דרך להיות בפעילות, ומחליטה לסדר את הארונות של כולם. למיין את בגדי החורף: מה לאיחסון, ומה לארגז הסמרטוטים, ולסדר את בגדי הקיץ במקומם. הצירים באמת כבר יפים, ועבור כל ציר אני כבר צריכה להזכיר לעצמי שיש לשמוח עליו. אני מעבירה את הצירים כשאני משעינה את הראש על הידיים על הקיר, ותנועות אגן. אחרי עוד שעתיים או שלוש כל הארונות מסודרים, ואני שוב מחפשת מה לעשות, ומנסה לא להתאכזב מקצב ההתקדמות של הלידה. בינתיים שרה'לה התעוררה, והיא מציעה לראות כוכב נולד במחשב. אני מסכימה, ואנחנו מתיישבים. תוך כדי, שרה'לה ואני אוכלות דג סלומון אפוי שהכנתי, ואני מקבלת מחמאות. איזה כיף! 
המחשב נמצא מתחת למדרגות, ובכל ציר אני חוזרת לתנוחת הצירים הקודמת שלי, של מתיחה כלפי מעלה. בשלב מסויים מגיע ציר אחד שהשיא שלו ממש חזק, ואני מחליטה שהגיעה השעה להיכנס לבריכה. עכשיו!!! אני משליכה בגדים בדרך לבריכה וממש שועטת פנימה. כמעט מיד מגיע עוד ציר, ואני מתקשה למצוא את עצמי בו. אני מבינה שזו כבר ממש הלידה. אני נשענת על דופן הבריכה בחזי, ויושבת על הקרסוליים שלי. אני ממש מתרכזת כולי על מנת שלא לאבד את העשתונות, וגם להישאר בהרפיה (עד כמה שניתן...). שרה'לה מזכירה לי לנשוף "ששששש" בכל ציר. זה קשה! הם כל כך ארוכים! נמשכים נצח! למרבה המזל בתוך כמה צירים ספורים כאלה הרגשתי בלון קטן יוצא ומיד פוקע. עוד ציר והתחושה המוכרת של השריפה, והראש יוצא. אני שמחה מהידיעה שהקשה ביותר מאחורי (תרתי משמע 
), ושרה'לה מזמינה אותי לשלוח ידיים ולתפוס את התינוקת. אני מצליחה לשלוח יד אחת (שזה המון, בניגוד ללידות האחרות, בהן הרגשתי שאין לי שום שליטה על הגוף בשלב הזה), והתינוקת יוצאת אל היד שלי. שרה'לה אומרת לי לבדוק שחבל הטבור לא כרוך סביבה, ואז עוזרת לי להסתובב, ולהרים את התינוקת לחזה. אני ממששת ומוודאה שקיבלתי בת הפעם, כמו שהזמנתי. איזו הרגשה מדהימה! בבריכה החמימה, עם תינוקת חמימה על החזה... אין מילים לתאר עד כמה הכל בדיוק כמו שצריך להיות! שרה'לה רואה שהתינוקת עדיין לא התחילה לנשום (כמובן היא ממשיכה לקבל חמצן מהטבור - אל דאגה!), מבקשת ממני לנשוף על פניה של התינוקת, והיא מיד מתחילה לנשום.
למרות שהתינוקת נולדה בשבוע מאוחר, היא מלאה ממש בגושים של ורניקס, וכל אחד מאיתנו מוצא איפה למרוח מעט. כשהשילייה יוצאת, שרה'לה דגה אותה במהירות אל קערת פלסטיק, שממשיכה לצוף לידינו (כדי שלא לחתוך עדיין את חבל הטבור). כשהמים מתקררים, אנחנו יוצאות ואני נכנסת להתקלח. בזמן הזה שרה'לה מנתקת את חבל הטבור ושוקלת את התינוקת: 3.9 ק"ג (די ממוצע יחסית לשבוע).
בערב מגיעים הילדים, עם ההורים של בעלי, ושמחת הפגישה, כמובן, גדולה ורבה! ב"ה היתה לידה בהזמנה, לידה מושלמת, מכל הבחינות 
) !
)