חכמים קבעו את ההשתחוויות בברכות הכי חשובות, שהיא ברכת אבות שבה אנו משבחים את הקב"ה,

ובברכת ההודאה שבה אנו מודים לקב"ה.

רק טוב
 

בס"ד

תודה.

אני יכולה לשאול עוד שאלה?
למה 'ברכת האבות' ו'ברכת ההודאה' יותר חשובות מ'ברכת הגבורה' ו'ברכת השלום'?

שוב תודה 

בס"ד

רק טוב

יש במשנה אם אינני טועה דעות בנוגע לאנשים מסויימים שהשתחוויות שלהם שונות מרוב המתפללים. למשל, הבנתי שמלך בישראל משתחווה בכל ברכה.

הרמב"ם פסק ע"פ הגמרא במסכת ברכות דף ל"ד עמוד ב:

אדם רגיל כורע בכל תפילה 5 כריעות,כהן גדול כורע בתחילת כל ברכה וסופה,ומלך כורע מתחילת תפילת העמידה עד 

                                                           סופה.

למה באמת?

אדם שזכה למעמד בכיר בחברה עלול ליפול לגאווה יותר מאדם רגיל,ריבוי הכריעות שבתפילה גורם להכנעת הלב בפני ה' יתברך,ומבטל את הגאווה שבלב.

ככל שהאדם הוא בעל מעמד גבוה יותר הוא זקוק לכריעות רבות יותר בתפילה.

"למען כל היותר עליון, יורה יותר הכנעה לפני קונו"

"לא הביישן למד.."שכוייך על השאלות!=)

תודה...אבל נראה לי שדלגתי על השאלה הכי בסיסית: מה המשמעות של כרעה\השתחוות?

מצטערת שאני חופרת...

כמו המשעמעות של כריעה/השתחוויה לפני מלך..=]

 אז למה לא משתחווים בקדושת ה'?

ם כבוד מלכותו לעולם ועד.."

איך זה עונה על השאלה?

לם ועד.."

אם לא מתפללים במניין,עדיין כורעים בתפילת 18..

פשוט לא אומרים קדושה..

למה לא כורעים בברכת קדושת ה' (הברכה השלישית) אם לא מתפללים במניין?

שיחה של הרב טאו (קיים בחוברת) ע"פ עין איה ספרו של הרב קוק שמבאר הגדות חז"ל בגמרא.

קודם כל המקור בגמרא: "ת"ר אלו ברכות שאדם שוחה בהן באבות תחלה וסוף בהודאה תחלה וסוף ואם בא לשוח בסוף כל ברכה וברכה ובתחלת כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה אר"ש בן פזי אמר ריב"ל משום בר קפרא הדיוט כמו שאמרנו כהן גדול בסוף כל ברכה וברכה והמלך תחלת כל ברכה וברכה וסוף כל ברכה וברכה"( ברכות דף ל"ד עמוד א')

 אני יחבר את הרעיונת לתשובה אחת:

בעקרון נכון הינו צריכים לכרוע בכל ברכה וברכה אלה שזה יגרום לנו ליותר מדי ענוו שכבר לא נאמין בערכנו(ןלכן לא כורעים בכולם), עוד בעיה שיש בהכנעה הזאת(וזה כבר הסיבה לברכות האלו למה דווקא בהם) וזה שאנחנו לא באמת מצליחים להשיג מזה הדבר הזה הקב"ה? בפני מה אתה נכנע? אנחנו כן מסוגלים להבין יותר מהזה האבות (ציטוט מהרב"והיינו בהעריכו עצמו נגד מי שגדול ממנו, אז יכיר שהשגתו בגדולת השם ית' כאין נחשבת לעומת השגת הגדולים. ע"כ באבות, שמצייר השגת האבות בגדולת השם ית' וכבודו, ראוי שיראה האדם אפיסת כחו המשיג וביטולו,") כלומר באבות אנחנו מצליחים להבין שיש דבר שגדול ממנו, אנחנו מצליחים להשיג את הקטנות שלנו לעומת הקב"ה שמולו אנחנו לא מצליחים אפילו להשיג כמה אנחנו קטנים.

ובמודים(ציטוט מהרב: "וכן בהסתכל האדם בחסדי השם ית' עליו, יכיר כי כל אשר יצייר רגשי הודאה אינו כדאי, ובין מצד הרגש ובין מצד השכל אין לו כ"א להראות שאין בפיו מלה וביכולתו אינו משיג להראות הכרת התודה הראויה כלל, ע"כ יאתה לו רק ההכנעה והשפלות") כלומראנחנו כן מצליחים לראות את כמות השפע שהוא משפיע עלינו אבל אנחנו מבינים שכמה שנודה לו זה כלום לעומת מה שאנחנו מקבלים ומול דבר כזה (שאפשר להשיג אותו, אנחנו רואים את השפע) אין מה לעשות חוץ מלהכנע.

שם בעין איה יש הסבר גם למה כהן גדול בסוף כל ברכה וברכה ומלך כל סוף וכל התחלה ועוד התיחסויות עמוקות לנושא הזה.

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!

לספור את העומר 49 יום