בעיקר שלא עושים כרצונה

לפחות אני רואה שאני לא לבד

לומר - בקול נעים, אבל ברור: אנחנו לא נותנים מכות. אם אתה רוצה משהו - אתה יכול להגיד ונעזור לך.  ובהזדמנות שיגיד "רוצה אוכל" או משהו דומה, להיענות בפנים מאירות. כך שיתרגל שעיקר מה שמושך את ההתייחסות הוא הדיבור שלו.  כמובן, לשאול אותו גם בהזדמנויות אחרות אם רוצה משהו, להציע וכד', בנעימות, שלא יחשוב שיחס מותנה במכה מקדימה למישהו...

זה ממש לא קנטרני אני באמת שואלת בכנות:

יש לך ילדים?

בגילאים האלו?

או סביבות הגילאים האלו (כי שוכחים די מהר)

בהתפרצויות של צרחות ומכות זה לא ממש הולך להגיד בקול נעים ורגוע 

הם ממש לא שמים על זה

אבל אולי שלי ממש לא מחונכים

אני משתדלת ברוגע (לא תמיד מצליחה אבל לרוב) לא מתנהגים ככה אם אתה רוצה להשתולל אתה יכול להמשיך במקום שאין אנשים ומכניסה לחדר לכמה דקות

זה פותר באותו רגע אבל זה לא פותר שזה לא יחזור על עצמו

אולי ממעיט

אבל -

יש לי  ב"ה די הרבה ילדים, יחסית, גדולים וצעירים (אמנם לא בגיל הזה).

ובניגוד למה שאת חושבת - לא שוכחים כ"כ מהר... (וסה"כ - אני גם רואה די הרבה ילדים קטנים בעיסוקי..)

ואני גם רואה מישהי קרובה אלי - שיש לה ילד בן שלש וקטנה יותר בת שנה וחצי, שטועמת לפעמים מנחת זרועו.. והיא נוהגת כמו שאמרתי..

וגם - אני עניתי בדיוק למה ששאלה השואלת: ילד בן שנתיים, לפעמים נותן מכה להורים, לפעמים לאחיו הצעיר, או "דורך" עליו, מרעב רצון לתשומת לב וכד'.  היא לא שאלה על הסיטואציה שהיזכרת: "התפרצויות של צרחות ומכות" ("קרבות" בין אחים).  והיא אכן שאלה על אותו רגע.  ובאמת, לא כ"כ חשבתי לענות; אך כשראיתי שאף אחד לא עונה - וחששתי שתשמע כל מיני "שיטות" איך לא צריך להתייחס לילד שרוצה תשומת לב וכד', או שתיקח "כבד" מידי התנהגות של ילד בן שנתיים - כמו שקורה אצל ילדים ראשונים - ראיתי לנכון לעזור באופן שאכן יכול לעזור, וגם להוסיף טוב מעבר לרגע.

חינוך ילדים הוא לא תמיד "מדע מדויק", תלוי מי הילד, תלוי גם במבוגר - לא צריך להילחץ מידי.

וההתנהגות של ילדייך יכולה לקרות גם אם הם "מחונכים"... ומה שאת נוקטת הוא גם פיתרון סביר, ביחוד אם לא הלך לנסות לברר משהו אחרי האמירה ש"לא מתנהגים כך", כדברייך. ולפעמים אפשר בין-לבין לעזור בדיבור ולהרגיע.

וידיעה חשובה: כנגד הצד שהיצגת ש"שוכחים".. יש גם צד אחר - שעם השנים, לומדים דברים מתוך הנסיון וישוב הדעת. לעיתים אין ברירה - וכל אחד צריך להגיע לנסיון הזה מעצמו, כולל קצת "עצבים" בדרך.. ולפעמים אפשר לעזור גם לאחרים מתוך הנסיון הזה...

אני מניח שגם את יודעת שלגדל ארבעה ילדים הרבה יותר קל משלושה.. קל וחומר עוד יותר...  ומה שנראה כ"הר" אצל ילדים ראשונים, לפעמים אינו יותר ממעלה חיוך בהמשך..

כך שיש סיכוי - אל יאוש...

[ואגב, די צפיתי שאקבל תגובה כזו מאיזו אמא... אבל לקחתי את ה"סיכון"..]

בתקווה שאכן השיטה תעבוד

אתה נשמע אדם שליו

אני צריכה לעבוד על זה (באמת!)

עבדתי על זה הרבה.. ועובד..

"ומה שנראה כ"הר" אצל ילדים ראשונים, לפעמים אינו יותר ממעלה חיוך בהמשך.."

אוהו כמה שזה נכון !!!

בס"ד

היא הסבירה לי שילדים בגיל הזה לא יכולים להבין את הרגשות של האחר. מבחינתם, העולם סובב סביבם. הם לא מסוגלים לחשוב על זה שלאחר כואב, הם רואים רק את הסבל של עצמם!

ילד שמכה לא עושה זאת מכוונה רעה, פשוט מחוסר הבנה שמגיע בהתאם לגיל. זה דבר נורמלי ולא צריך להבהל.

מה חשוב? חשוב מאד לא להתקיף, כי הילד לא עושה זאת מכוונה רעה (אם מכים אותו זה אולי עוזר לטווח הקצר לסביבה, אבל לטווח הארוך ממש לא עוזר לילד ואפילו יעורר אותו לאלימות בעתיד. בשום אופן לא להכות את הילדים!!!)

אם הילד רואה שכשהוא מכה הוא לא מקבל את מה שהוא רוצה הוא מבין שהמכות לא מועילות לו ואין לו צורך להכות. אך אל תתני לו להבין זאת לבד, אם הוא מרים יד אמרי לו בטון רגוע אך תקיף שאת לא מרשה להרביץ, ושמי שמכה לא מקבל שום עזרה - רק מי שמבקש יפה.

אם תתמידי בזה^ פעם אחר פעם בעז"ה תראי את התוצאות. בהצלחה רבה

ילד מבין אם הוא מרגיש...

כמו שלא מספיק להגיד לילד אנ אוהבת אותך -אלא צריך בעיקר לחבק ולנשק 

-כנ"ל הפוך

מילים פחות משמעותיות בגיל הזה

וסליחה אם זה לא מסתדר עם הפתיחות וכו שבתקופה זו...

עוד לא ראיתי ילד בגן שעשועים שרק ע"י דיבור עדין (אך  סמכותי) הוא הפנים משהו. גם לאורך תקופה. נסי ובידקי.

(כמובן שהעיניין תחום בגיל מסויים וכו'...)

צר לי על האי-פוליטיקלי-קורקט. (:

O(ולגבי האישי- כמובן שהתגובה הראשונה הייתה בליווי חיוך קל

הרבה - וביחוד לטווח ארוך.

כל כך ארוך, עד שמכח זה הם מדברים כל גם אל ילדיהם, ומרחמים.

ומי שמכה ילד בגיל שנתיים, כשיטה, גורם נזק, גם לטווח ארוך - והוא כמעט עבריין בעיני, גם אם כוונתו רצויה.

וכשהדיבור הנעים והברור בא עם "חלופה" - "אם אתה רוצה משהו, נעזור לך".  ואם זה לא מספיק - אז אחרי כמה פעמים: "קודם תגיד סליחה ל... כי זה כאב לו - ואז ניתן"..  או: "עכשיו אנחנו לא יכולים לתת - כי הרבצת. עוד מעט.. ופעם הבאה תבוא מיד לבקש מה שאתה רוצה, בלי להרביץ קודם, בסדר?" וכו', וכל זה בטון נינוח ומסביר ונעים וכדבר מובן שכך צריך להיות, ובעקביות -

כשעושים כך, ה"המחשה" שבדיבור ובהרגשה שעוברת בילד, ובטוּב שהוא מתרגל לחוש גם בתוכו - היא גדולה בהרבה מ"מכה" ובוודאי מועילה בהרבה ומחנכת באמת. עוזרת לילד לחוש רגשי חמלה.  וה"תוצאה" אינה נמדדת דווקא באיזו מהירות הוא יפסיק להרביץ. גם אם נקשור לו את הידיים -יפסיק מיד... נו, זה כמובן לא אומר כלום.

ואין זה שייך ל"פתיחות שבתקופה זו דווקא". לא ראיתי שאי פעם לימדו בעם ישראל להכות ילד בן שנתיים.  

מקווה שלא היית אני הבלתי מובנת

 אני דיברתי על תגובה של להכניס לחדר להרגע ולא רק דיבור תקיף 

(כי אצלינו כדיין זהלאעובד)

לדבריה של "פטרוזיליה".

וכבר ציינתי שיש גם לדעתי היגיון בדברייך במצבים כאלה.

וגם כשמכניסים לחדר - זה צריך להיות ללא שמץ "כחנות" אלא באמירה פשוטה שזה עד שתרגיש רגוע או משהו כזה.

והדיבור עליו דיברתי - הוא לא "תקיף" אלא "ברור". יש לפעמים הבדל גדול בין הדברים...

דיבור תקיף - בא לא פעם מ"לעומתיות" וגם מעורר כזו, כמגננה של הילד הנבהל..(אינני מדבר על מקרים חמורים יותר שצריך אולי "תקיפות". אם כי עם הזמן - הכל מסתדר עם "דיבור ברור" בלבד, לכל היותר).

לעומת זה דיבור ברור בא משלוה פנימית ומהידיעה הברורה שלהורה, המבוגר, יש הלגיטימציה לכך שהוא יודע מה הנורמה הנדרשת ואומר אותה.  לכן צריך לנצל אותו רק לדברים שהם באמת "ברורים"...

ואת הדיבור הזה, גם יותר קל - כשצריך - לדבר בו זמנית עם אהבה, מתוך אהבה, בנחת, ועם נכונות גם לשמוע את הילד (לפעמים אנחנו טועים בשיפוט...)

וסיפורון קטנטן: נער אחד, שהגיב בעוינות לגערות בבי"הס, נשאל ע"י מישהו מהצוות, למה הוא לוקח את זה כך: "בבית לא קורה שגוערים"?

הנער ענה לו: בבית, כשטועים (ההורים) - מבקשים סליחה...

זה כמובן לא קשור לגיל עליו נפתח הדיון. אבל קשור לסוגריים שהוספתי לגבי טעות אפשרית בשיפוט - ואולי לטווח ארוך, יועיל למישהו..

בס"ד

כלום במכה. ואת זה שהוא לא קיבל את מה שהוא רוצה הוא בהחלט מבין.

יש ילדים שאצלם מכה אחת זה יותר מידי ,אלה הם ילדים ממושמעים בדרך כלל,מה שאנו קוראים 'ילדים טובים'  הם גם מאוד רגישים , אבל יש ילדים שממש משתוקקים להצבת גבולות ברורה .אלה ילדים שיעשו הרבה בעיות וממש מחפשים את הגבולות (לנו נדמה שהם מנסים להרגיז אותנו)ואם יתנו להם מכה לא חזקה הם לא יבכו כי הם יודעים למה הם קבלו מכה וזה עוזר להם למצוא את עצמם במרחב, כמובן שצריך אח''כ למצוא נושא שהם טובים בו ולהחמיא ולחבק(אגב לא מספיק להגיד ''אני אוהבת אותך'' צריך מגע גופני אוהב ,) אבל ילד שלא יציבו לו גבולות ברורים יהיה מאד מסכן בגיל מבוגר, הוא יהפך להיות בפי כולם''ילד רע '' ויספוג עונשים ועלבונות, ובגיל קטן יותר קל .

כשילד מאבד את השליטה - נותן מכה, דוחף, וגם גרוע יותר, הוא איבד שליטה.  יתכן שהוא רעב או שחם לו או שהוא רוצה את תשומת הלב של אמא.

רצוי לקחת כמה דקות, ולקחת את הילד בתוך זרועותינו, בחיבוק דוב, להזהר על הסנטר שלנו, שלא ינגח אותנו עם "ראש אחורנית".  קל יותר אם מחבקים אותו עם הגב שלו לבטן שלנו. 

החיבוק מוא הצבת גבול.  הגבול מוצב פיזית.  אנחנו מונעים את איבוד השליטה של הילד. 

למה?  כי לא מכאיבים לו, לא זורקים אותו הרחק מאיתנו ("לך לחדר") , אנו מקרבים אותו אלינו, כי הוא ילד טוב ואנו אוהבים אותו, אך זמנית הוא זקוק לסיוע עד שיוכל לחזור ולשלוט על ידיו ורגליו.  אנו, ההורים, מחבקים ומסייעים.

נסיון אישי של הרבה שנים מראה שבתחילה הילד מנסה לצאת מהחיבוק, ללא שנאפשר לו להצליח.  אחרי זמן קצר יחסית, הילד  ת מ י ד  נרגע.  הרבה פעמים הוא גם פורץ בבכי, שגם תורם להרגעתו. 

תוך כדי ההחזקה, לא מדברים עם הילד, רק בתחילה אומרים משפט קצר בסגנון של "אמא פה כדי לעזור לך לחזור לשליטה עצמית. "  או כל משפט אחר, קצר ועניני.

בהצלחה.

התחברתי מאוד לדברים שפיגא כתבה.
זה מזכיר לי שחברה שלי ספרה לי על שיטה
שעוזרת לילדים שנמצאים במקום כזה
"עוצמת הרכות"- הם עושים כל מיני סדנאות למי שרוצה אז אולי כדאי לך לבדוק.
 

לפי הבנתי ילד שמגיע למקומות אלימים מפוחד מהכח של עצמו
הוא לא שמח שהשיג את מבוקשו בדרך אלימה להפך
ומהפחד הזה הוא נהיה עוד יותר מתוסכל ועוד יותר אלים.

הדרך היא לא במלחמה אבל בהחלט בהצבת גבול החלטית
מלווה בהרבה חם ובחיבוק.
 

ילד בגיל שנתיים שמרביץ לאחיו/אחותו הקטן/ה כדי להשיג משהו, אינו מפחד מהכח של עצמו - הוא עוד לא הגיע לזה. זה פשוט חלק מה"שפה" שלו: רוצה משהו, לוקח.. לקחו לו - מרביץ... (לפעמים). אלאשחלק מהתפקיד שלנו זה ללמד אותו בהדרגה שלא זו הדרך, ולהרגילו בתחושת נעימוּת מה כן הדרך.. וגם לא לגרום נזקים תוך כדי....

ובכלל, כדאי לאימהות/אבות להאמין גם בחושים הטבעיים שלהם. בהתבוננות הישרה ("סימולציה"..) מה ייגרם אם אעשה כך, מה ייגרם אם אעשה כך..

כמובן, אפשר גם לשמוע עצות ורעיונות, לדון על דברים, אך להעביר את זה דרכנו, לראות אם זה "אנחנו". לבחון דברים, להפנים, לעשות מתוכנוּ - וגם להיות נכונים ללמידה ושינוי - "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם".  שלא נגיע למצב שיש לנו המון "שיטות" - רק איפה אבא ואמא?...

יותר.

היא שאלה על תינוק בן שנתיים...

עם אנשי חינוך ורבנים ומי לא?

כמובן שעכשיו כשיש לנו עוד ילד בגיל הזה אנחנו מסתכלים על זה אחרת.

פחות מאויימים,

פחות מדמיינים אותו בן 10,15,20 וכו' ילד אלים,

מבינים שמה שחשוב זה להזכיר לעצמנו כל הזמן שהילד זקוק ליציבות, והדבר האחרון שיתרום לנפשו ולבריאותו זה שגם אנחנו נתפרץ עליו.

אולי הוא יפסיק להרביץ, אך בתוך תוכו הוא יפנים את הכעס שמופנה כלפיו (כי בד"כ כשמרביצים זה לא מכונה ללא רגשות).

וכמו שאמר לנו רב גדול כששאלנו אותו על כך:

הרבה הרבה חום ואהבה.

וזה מה זה עובד!

והרגשת הילד והכוונה עדינה...

ו..סבלנות.

הרב צבי יהודה זצ"ל אמר (וזה היה תוך תשובות הענייני חינוך): בסבלנות משיגים הכל...

למרות שזה קשה לקחת אותו לחבק אותו (אולי כשאי לבדוק שאין בעיה של תחושתיות יתר יש לנו את זה לי ולכמה מילדיי וזה לא בולט אם לא יודים על זה ) ולאמר לו בצורה ברורה ושלא מתפרשת לשני צדדים "אצלנו בבית מדברים בפה ולא משתמשים בידיים"

כשהוא רואה שזה כלל בבית ולא מולך חצי מההתנגחות יורדת .

חוץ מזה לחזור על זה המון ועודלצפות לפני שקורה משהו ולדקלם את המשפט

אם רואים שבכל אופן זה לא עוזר אפשר להגיד לא נעים לנו להיות עם משהו שמשתמש בידיים ולכן אתה הולך עכשיו לחדר וכשתחליט לא להרביץ תוכל להיות איתנו שוב .

ילדים קטנים לשים בלול לא להלחץ מהבכי.

אבל זה הכל בחזקת סור מרע....

עכשיו החלק היותר חשוב בעניי והוא עשה טוב

להקדיש לו כמה זמן לבד לבד ביום ועוד יותר חיבוקים ונשיקות ומילים טובות ... המון עד שימאס לו מזה ...

שיקבל את המקום שלו במלוא מובן המילה.

וגם לספר סיפורים (יש הרבה ספרים כאלה...) על ילדים שלא היה נעים איתם כי הם מרביצים

אם יש לו בעיה של תחושתיות יתר אז כשהוא מרביץ צריך במקום לדבר איתו ולעשות לו עיסוי מהכתפיים עד לכפות הידיים כשהוא יושב עלייך ואם זה מתבטא גם ברגליים אז כנ"ל 

ברכה והצלחה

וביחוד למשפט: "ילדים קטנים לשים בלול ולא להילחץ מהבכי".

הרבה פעמים באמת לא צריך להילחץ מבכי של ילדים - אבל מבכי כזה צריך ועוד איך..

עד שאנחנו פותרים בעיות של תחושתיות בידיים - שלא נאבד חלילה את התחושתיות שבלב...

כשאח שלי היה עושה דבר כזה, למשל נותן מכה לאמא שלי, אז היא היתה תופסת לו את היד ונותנת לו מכה עדינה (זו צריכה להיות מכה עדינה שלא תכאיב לו, אבל שתבהיר את העניין) ותוך כדי אומרת משהו כמו "לא!" או "אסור!" וכדומה...

אני אישית עדיין לא נשואה, אבל זה מנסיון עם אחי הקטן (אפילו שזה אותא דבר...)

בהצלחה=]

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....