יש יתרון בלהיות תמימה, אני יודעת..
אבל לפעמים זה מפחיד אותי,
למשל כל מיני בנים שמתחילים איתי ואני לא קולטת
חושבת- סתם בנאדם שמח ונחמד...
למשל- אנשים ששרים שירי אהבה ומסתכלים עלי (וכשיוצאים מתחום הראיה שלי משתתקים)
בחיים לא הייתי קולטת שהם מתחילים איתי אם לא היו אומרים לי את זה.
אנשים שאומרים לי באופן קבוע שלום(ולאחרות לא)
וכו'...
אני בנ"א חייכן ממש, ושמחה המון.
אז אני מחייכת לכולם. ואינלי מושג מה הם מבינים מזה
עד שנופל לי האסימון...
(בד"כ אחרי חודשיים לפחות)
אני אפעם לא חושבת על כל הקטע הזה של התחלות, כי אני בד"כ
ממש צנועה וכו' ולא מסתכלת על בנים, אז למה שהם יסתכלו עלי למען ה'???
הפעם היחידה שקלטתי שמתחילים איתי הייתה כשמישהו הכריח אותי שהוא יקנה לי קולה.
יש בזה אולי משהו מבדר, שאני מאמינה לכל אדם שכוונותיו טהורות וח"ו שהוא יתחיל
עם בנות..
אבל זה מפחיד אותי!
זהו, פרקתי...
אשמח ממש לתגובות!
וד"א- זה לא שאני פסיכית, אלא אחת שנותנת אמון אינסופי בכל אדם.... פשוט תמימה מידי...
אל תלעגו, בבקשה.


שכן שלי התחיל לשיר לי מזרחית מול
)