למה לא?

הוא אך ורק, ובכל תנאי, עניין פרטי ואישי של בני הזוג.

נראה לי שזה מובן מאליו

כי כשהם גדלים הם מביני היטב את הזמנים המותרים והאסורים של הההורים.

יש הרבה דרכים אחרות טובות ויפות להראות חיבה בין ההורים גם בצד המילולי.

כילדה אני זוכרת שאמא שלי הייתה נושקת לאבי במצח לאחר ההבדלה ומברכת בשבוע טוב.

זה מנהג יפהיפה, אך אני זוכרת שנעשיתי מאוד היסטרית בפעמים בהם זה לא קרה.

הייתי בטוחה שהיא כועסת עליו או משהו בסגנון.

היום כאמא, אני חושבת שיש דברים רבים שבנותי לא צריכות לראות.

אם יש כבוד והערכה בין בני הזוג, הן לא צריכות לראות גם חיבוקים וכדו' ע"מ להבין שהקשר בין ההורים שלהן בריא ואוהב.

בחיים בתור ילדה או נערה לא עניין אותי אם הורי אסורים או מותרים. מאד כאב לי שאני לא רואה מגע ביניהם. (את המריבות זכיתי לראות) ולי מאד חשוב שהילדים יהיו נוכחים במגע שלנו, חיבוק, ידיים וחוצמזה הכי כיף זה חיבוק משפחתי...

ומבלי לגלות גילויי חיבה. זה לא מחייה שמי שאינו מגלה חיבה אז הקשר לא טוב והוא רב הרבה עם אשתו. ברור -שג ם מריבות הילדים לא צריכים לראות ואם יש ויכוח- לדבר כשהם ישנים (הלואי ונצליח)

אני מאמינה שילדים כן צריכים לראות אהבה פיזית, זה לא דבר רע.

ומותר גם שילדים ידעו שיש תקופות שבהם ההורים מותרים או אסורים.

כמובן, לא בצורה מוגזמת או קיצונית אבל עדיף שזה יבוא להם באופן טבעי כחלק מהחיים ולא בצורה מלאכותית (או מחברים וכדו' שהידע שלהם בד"כ מסולף)

חוץ מזה, כמו שכבר נאמר, קשה לי להאמין שילדים ממש שמים לב שהיום אמא נשקה את אבא ושבוע שעבר לא ולכן כנראה שהיא ביקרה במקווה בשבוע האחרון, מקסימום הם יודעים שיש תקופות כאלו ותקופות כאלו.

(**הניק של אישי היקר, המילים שלי)

עדיין אין לנו ילדים... נשואה 5 חודשים..

אבל.. שבע"ה יהיו, אני חושבת שאם הם יראו את בעלי מביא לי נשיקה על הלחי, או מביא לי חיבוק קטן מאחורה זה לא יפריע לי.

אני לא יעשה את זה בכוונה מולם. לא יכנס לחדר של הילדים ויגיד לבעלי "תנשק אותי עכשיו בלחי" לא.

אבל.. אם אנחנו נהיה לבד בסלון, וניגע, מה שכתבתי למעלה, בקטנה-אז כן. זה לא יפריע לי.

פעם דיברנו על זה אני ובעלי.. ושאלתי אותו אם הוא ראה את ההורים שלו נוגעים. הוא אמר שכן, מה שכתבתי למעלה..

ו...

אמרתי לו שאני אף פעם לא ראיתי את ההורים שלי נוגעים.

האמת?

שבתור בנאדם כבר בוגר וכו' אני יכולה להגיד-

שהרגש, של לראות את ההורים נוגעים ואוהבים, וכמוני-לא לראות. זה אחר. אין מה לעשות. בעלי ראה את ההורים שלו בחיבה, באהבה, אני לא.

אני בחיים לא ראיתי את ההורים שלי נושעים, אפילו לא נגיעה של סתם.

לדעתי זה לא השפיע עלי הכי טוב, גיליתי הכל מהחברות, ולקח לי זמן לצאת מההלם שיש כזה דבר נגיעה...

עד היום כשאני רואה זוג נוגע אחד בשני אני מאוד מתפאדחת.

בעלי ראה את הוריו, וזה מאוד שונה...

אני חושבת שפעם ב צריך לתת איזה משהו ליד הילדים, כדי שידעו שיש כזה דבר...

אני לא יודעת איך אני יעשה את זה, אני בטוחה שאתבייש..(הילדים שלי עוד קטנים...)

השני של המטבע?

וחוץ מזה, אני לא מבין מה הסיפור הגדול שעושים מדיני ההרחקות, אם היה היום בית מקדש, בכל אוטובוס היה צריך להיות ספסל מיוחד לנשים טמאות כמו גם לגברים טמאים. אז מה יש פה להסתיר???

אני כמובן לא מדבר על זמני טבילה או זמנים אינטמיים.

כבני זוג גם לנו יש  לפעמים ויכוחים או דברים פחות נעימים ובאמת חבל שהילדים הקטנים רואים את זה.

אך ב"ה הזמנים הטובים וגילויי החיבה רבים מהצד השלילי, ולכן ב"ה שיש לנו אפשרות גם לגלות גילויי חיבה ואהבה רגילים - לא אינטימיים - אלא חיבוק וכדומה, שהם מאזנים ואפילו מתקנים את הנזק.

לכן  לעניות דעתי דווקא כן חשוב מאוד להראות לילדים שההורים אוהבים אחד את השני.

קודם כל, מי אמר שצריך להראות לילדים את ה"מריבות"? מי אמר שזה תקין שהם יהיו שותפים למורכבויות שעוברים ההורים שלהם כזוג? 

אבל בפועל זה קורה לרוב, במיוחד בהתחלה, כי אנחנו בני אדם ולא מלאכים.

בכל מקרה-

אני לא רואה בעיה במגע של חיבה ליד הילדים.

להיפך.

אבל השאלה היא האם כך צריך להיות. זה שזה קורה- זה משהו אחד, האם בגלל שזה קורה זה בסדר להשאיר את זה כך? אני לא מסכימה עם זה.. ואני מכירה כמה משפחות (מסיפורים אישיים) שברגע שההורים מרגישים שיש משהו בוער שהם רוצים לומר אחד לשני, הם נכנסים לחדר לכמה דקות, מבררים את העניין וחוזרים כרגיל.. וזה אפשרי. זה עניין של עבודת המידות, וסדרי עדיפויות. כשם שיש דברים שהם מבחינתנו "יהרג ובל יעבור" כך כאן. נוכל לעשות זאת, אם רק נחליט כך

ולגבי גילויי חיבה- השאלה למה הכוונה. לטעמי כל עוד הילדים רואים שההורים מכבדים אחד את השני, מקשיבים, יש אוירה טובה בבית, ההורים מחמיאים אחד לשני כשצריך.. הם בהחלט מבינים שיש פה משהו טוב.

אני בטוחה שרבנים גדולים לא הביעו חיבה מהסוג השני מול ילדהם. דברים יפים שלכם צריך לשמור ביניכם

לא בהכרח תקף לכלל ישראל.

ובאשר אליי-

עוד לא מצאתי פסול בזה שילדים רואים גילויי חיבה קטנים בין הוריהם.

כשאבא חוזר מבית כנסת ואומר שבת שלום לאמא עם נשיקה על המצח/לחי,

יש בזה משהו יפה, מקרב, מרגיע...

לא אשכח שמישהי הייתה בטוחה שהוריה שומרים נגיעה.. אמנם תמימות יתר, אך עדיין...

גדולי ישראל הם אלו שאנו אמורים ללמוד מהם.

וזה בהחלט תקף לכלל ישראל והלוואי ונצליח לדבוק בדרכם.

אם לא מהם, ממי נלמד?

שבוע טוב

אשמח שתאירי את עיניי בנקודה זו.

בהלכה יש עניין של עשה לך רב. אם רבך יאמר לך לעשות משהו מסוים- אז מה שהוא אומר, הוא הנכון לך עבורך ולא אוכל להתווכח או להתדיין על  כך. מנגד, אם הרב שלי יורה לי משהו אחר אלך לפי שהוא הורה לי אבל לא אתווכח לגבי מה שהרב שלך אמר לך..

אבל בנוגע להנהגה כללית, ודרך חיים- אני מאוד חושבת שיש מה ללמוד מרבנים גדולים..

הם דמות המופת לטוב, לנכון, לאמיתי

ומן הנכון הוא לדבוק בדרכם, או לפחות להשתדל להדבק בהם ובמה שהם הנחילו..

לעם ישראל...

או ללמוד מהם? או להתפלל שבע"ה נצליח להנחיל אף אחנחנו דרך כזו- כשלהם? נשמע לי מוזר..

את בעצם טוענת שכל אחד יעשה הישר בעיניו וזה לגיטימי?

היא עדיין לא מחייבת את כלל ישראל.

זה רחוק שנות אור מהאמירה של אחד יעשה הישר בעיניו.

אולי- כל אחד ימצא את דרכו במסגרת ההלכה, וזה לגיטימי.

מדוייק יותר.

תחת הכותרת: "הלכה? אני לא יודעת"- שם כתבתי שבהלכה כל אחד ילך לפי רבו, וברוח ההלכה כולנו מייחלים או רואים ברבנים גדולים דמות שאנו רוצים להדבק בה

והגבת לי שזו החלטה אישית שלי ולא הדרכה לכלל ישראל... וכעת את אומרת שכל אחד ימצא אתדרכו במסגרת ההלכה.

התבלבלתי..

"לעולם חסדו" הניחה הנחה שרבנים גדולים לא נהגו גילויי חיבה פיזיים לעיני ילדיהם, ומתוך כך נוצר כל הוויכוח, האם ה"הנהגה" הזו (שבמחילה, הומצאה על ידי "לעולם חסדו" ואין לה שום הוכחה) מחייבת את כולם או שהיא רק לרבנים גדולים.

אני בן של רב ידוע (לא אכנס להגדרות מיהו "רב גדול"), וב"ה זכיתי לפעמים לראות את הורי נוהגים בקרבה, ברמה של נשיקה על הלחי וכדומה.

על כל הנושא הנידון כאן, יש התייחסות בספר "איש ואשה" של הרב קנוהל, עמ' 171. הוא מחלק (כפי שחילקו רבים כאן), בין גילויי חיבה אינטימיים שזה כמובן לא שייך, לבין חיבוק וכדומה, שזה מותר ואף רצוי שהילדים יראו זאת לפעמים.

מתרגש ממגע פיזי כמו זוג שנשוי שנתתיים- שלוש. לא רמצתי שלא צריך לתת חיבוק מדי פעם, אך הרגשות ,ההתרגשות מהעניין הזה- יורדת באופן טבעי לחלוטין וזה לא אומר ש/הקשר נעשה גרוע חלילה . הם יכולים חבירם טובים מאוד ואוהבים זה את זה ודואגים זה לזה לכל דבר שצריך ומ כ ב ד י ם  זה את זה, אבל אתם כנראה לא נשואים עדיין 10 שנים אולי שנים ספורות. ההתלהבות וההתרגשות מתקהה, מה לעשות. זה טבעי מאוד כמו שלא תתלהבי ממתנה שקבלת אחרי 10 שנים כמו בפעם הראשונה גם אם את עדיין רואה בה מתנה נפלאה ושאת אוהבת מאד(סליחה על ה"השוואה" ,ברור שזה לא בדיוק אותו הדבר, אבל העיקרון)

אז לא תמיד אתה גם כ"כ מרגיש צורך להביע חיבה בדיוק כשהילדים בשטח,

כבוד, דאגב והכל- ברוווור שהם צריכים לראות כדי לראות דוג' אישיתל לחיי הנישואין שלהם ועוד לפני כן- לילדות מאושרת ובריאה ולקשר טוב עם ההורים. לפעמים אני קוראת כאן שירשורים וחושבת- אילו אשליות. גם אני הייתי כך. אבל השנים עוברות, ורוב הראש שלנו הוא בגידול הילדים וחינוכם כי זה מה שיש כל היום ברוך השם.ענינים חינוכיים, לימודיים ורגשיים שלהם וב"ה כשזוכים למשפחה ברוכה, זה ממלא את היום וכמובן- עניני פרנסה. וברור שחיזוק התורה והמצוות בבית ולא ממש חושבים על הקשר במובן הזה של גילויי חיבה פיזיים- זה טבע העולם. אוהבים ומכבדים. אך ההתרגשות וההתלהבות יורדות

ודואגים. גילויי חיבה פיזיים- אל תדאגו. גם בהם יההי רגש טבעי של רצון לקשר עם בן זוג גם מבלי שיראו אצל הוריהם. העיקר לבריאותם הנפשית שיראו ש מ ח ה וחברות אמיצה.הם לא יהיו אומלים כשלא יראו נשיקה (ונו באמת.. אחרי 15 שנה כמה כבר יש כזו התלהבות שאי אפשר להתאפק וחייבים מול הילדים, אלא אם השאלה היא אם הם צ ר י כ י ם לראות כדי להבין שהוריהם אוהבים ולא בשביל ההורים ) מי מסכים עימי.

צריך להיזהר מזה מאוד עם כמה שזה קשה... זה מטלטל לילד את כל הקרקע.

וצריך להראות אהבה אבל לא במגע, בטח לא כשיש מתבגרים בבית.

וזה אפשריי!!! 

(בכלל צורם לי המילה מריבה. חילוקי דעות נשמע עדין יותר   )

כמו שדברים שהצניעות יפה להם נעשית בחדרי חדרים

כך גם הדיונים בין ההורים צריכים להיעשות בחדרי חדרים.

למה האוזניים של הילדים צריכות להיות חשופות לזה??

(והם לא תמיד יכולים להבדיל בין מריבה - ויכוח - חילוקי דעות),

אז לעניות דעתי יש מקום לבטא מולם גילויי אהבה.

אנחנו לא יודעים עד כמה הם עלולים להלחץ ממריבות בין ההורים שלהם, מבחינתם זו קטסטרופה וערעור הקרקע עליהם הם נשענים

בתור מבוגרת אני יכולה להבחין שהמריבות שרבו הורי היו ממש רגילות

בתור לדה רגישה מאוד חרב עלי עולמי שהם רבו

הייתי נכנסת לחדר האמבטיה מפעילה את הזרם סותמת את האוזניים ומכניסה את הראש מתחת למגבות

שבטוח לא אשמע כלום

גילויי חיבה פיזית מרובים מדי וכמובן ,מריבות- לא. ויכוחים- וטבעי שיהיוה, מקוה שלא ריבם מדי- בחדאר כשהילדים ישנים או לא בבית

ב"ה

כשהילדים רואים את אבא ואימא, אפילו "רק" מחובקים,

זה מראה להם, שאבא ואימא יודעים להיות גם חברים (בלשון הילדים) וגם לריב לפעמים. בדיוק כמוהם (הילדים)

ממילא גם ההורים כבר נשואים 15 שנה ויש ביניהם קשר מעולה של כבוד, אהבה ודאגה .אהבה לא מתבטאת דווקא בגילויי חיבה פיזיים והזמן שעובר משפיע- זה טבע העולם ודרכו, מה לעשות, אז הדיון -אולי לא תמיד שייך לחלק מהעשי בכלל.

 כי הרי על שמחה איש ברעהו וכבוד- אין לכם חולק. זה ברור שזה ט ו ב גם להורים וגם לילדים.

הם בהחלט מבינים מהן נקודות התורפה של ההורים שלהם, ומתי יש מתח בין ההורים ומתי להפך- יש אווירה טובה.

מספיק להחמיא כשצריך, לכבד אחד את השני, ללהשתדל ליצור אוירה טובה בבית, להקשיב אחד לשני בשביל להעביר להם את המסר שהכל בסדר

מאוד נתן לי ביטחון לראות את הוריי נוגעים מעט ואפילו נשיקה. לא רואה בזה בעיה, אלא יתרון.

שלילי, הרבה מריבות (כי לא התאפקנו שלא להתווכח בחריפות מולם, לצערי (וגם לא מולם צריך להביע חילוקי דעות בסבלנות ובכבוד ובחיבה) אז לפחות שיראו איזה מגע על הכתף. אבל שוב, סמוך על הילדים שבע"ה כשינשאו הם ירגישו רגשות חיבה ורצון גם לקשר של חיבוק מגע יד וכו') (אני מקווה שמי שיש לו מחסום פסיכולוגי ממחשבות מוטעותשל :"זה לא בסדר" הוא חריג מאוווג בהרגשה וניתן לטפל בכך)

אבל מה שהכי חשוב לגדילה הבריאה שלהם ולדוג' האישית של ההורים לבניית הקשר הזוגי של ילדיהם בכעתיד לנישואין טובים- זה הכבוד ההערכה, הדאגה ,החברות האמיצה החליוכים ו ה ש מ ח ה  שהם שמחים זה בזו. הם נראים שמחים .

לא כדאי לך להגיב. אינך פוסקת ואינך יודעת אם היתה בעיה ואם בכלל

ב"ה

אין עם זה בעיה שילדים ילמדו שההורים אוהבים אחד את השני זה לא אסון כמו שהם יראו מריבות ככה שיראו שגם יש טוב ואהבה! 

שנשיקה זה לא דבר מסרט- זה יהלום של בית יהודי טהור

שחיבוק זה לא דבר מהרחוב- זה ביטוי לאהבת אמת

שכל ביטוי של אהבה בזוגיות-

מקורו ושורשו בבית

וכל מה שרואים את זה בחוץ- הנפש זועקת "גנבו לי את היהלום!"

והילד מתחנך- שגם הוא יום אחד יהיה נשוי-

וזה חלק מההתנהגות הנורמאטיבית של החיים שיהיו לו.

תמימות מוחלטת- משחיתה

חבל שהילדים יגלו רק את השימוש השלילי והרחובי של האהבה

כאשר המקור שלה הוא בבית היהודי ובקשר הנישואין הטהור!

מתקבל על הדעת

תחשבו רק שבזמן שצריך לשמור על מרחק גם לזה הילדים שמים לב...!! ומה תסבירו להם?(אני מדברת גם על האחים ואחיות המשפחה בכלל) למה כולם צריכים לדעת מתי הזמן שאתם מותרים ומתי לא??

לא באופן קבוע, רק נגיד פעם בכמה זמן ואז הם לא יעקבו וישימו לב מתי כן ומתי לא כי גם כשלא זה לא יהיה חריג...

לבית פנימה צריכים להראות ואפילו כדאיים! ומועילים!...

אח...

(כמובן שאני לא מדברת ברצינות)

ובעיקר את מה שילדים מבינים!

את חושבת שהם לא שמים לב לזה גם בלי שהם יראו את האבא-אמא מפגינים חיבה בין כותלי הבית?

ומה עונים לילד בין 8 ששואל מה זה "תשמיש המיטה" באיסורי יוה"כ?

עדיף שהילדים ישמעו ויראו מה זו זוגיות בריאה בין האבא והאמא מאשר שיקבלו מידע ממקורות מפוקפקים.

כמובן, שכל ילד יקבל אותה לפי גילו ויכולתו להכיל.

ילדים יכולים וכדאי שיראו מגע של חיבה ואהבה, אבל לא מגע מיני.

נשיקה על המצח או הלחי זה טוב.

מעבר לזה זה כבר פוגע בילד בעיני.

כנ"ל חיבוק, או כל דבר אחר.

העניין הוא שהילדים ידעו ויראו שאבא ואמא אוהבים, אבל לא מעבר לזה.

זה בסדר...

להתנשק לדוגמא מול הילדים-זה כבר כן מיני ולא מומלץ..

וכן.

אני ממש בעד שהילדים יראו אותות חיבה, כן, גם כאלה כמו הכותרת בין ההורים.

ואז יבוא חכם הפורום ויגיד לי:

"אבל אם הבן שלך בן 5 ילך לגננת ויגיד לה "הגננת, אתמול אבא הביא לאמא נשיקה במצח ואמר לה שהיא חמודה" {לדוגמא}

אז, יש פה כאלה שזה יפדח אותם וכו' וכו'..

ואני חושבת ואומרת, אז מה?

אז הגננת תדע שההורים של הילד אוהבים אחד את השני.

אז היא  תדע שהם מותרים.

אז?

בסדר.

גם היא לפעמים מותרת ולפעמים לא..

לוידעת..

לא צריך להבהל.

לגבי חיבוק... זה כן מתלבטת.... בגילאים קטנים עד 3 כמובן שכן...

כן..

הלוואי שהילדים שלנו בע"ה יראו גם את זה בבית.. גם, זה לא העיקר, אבל זה עוד דבר שמוסיף.. אז למה לא?!

הילדים מרגישים ב"אנטנות המיוחדות" שלהם מתי אבא ואמא אוהבים ומתי יש מתח... גם הלי הגילויים החיצוניים יותר של החיבה וכו'...

תודה רבה על המסירות שלכם לעם ישראל

בהסתייגות - אני לא מכיר אותכם. רק תאור כללי של סיטואציה.

מרגיש כמו משהו של הוא מגיע עם אנרגיה אחרת ממה שאת רגילה אליו. התרגלתם להפעיל בית זוגי לפי כל מיני עקרונות. והיה לכם טוב.

עכשיו הוא חזר מהצבא עם דפוסים חדשים. הוא לא יכול להגיד לך שום דבר כי הוא יודע שככה הקמתם בית. מצד שני הוא כבר לא הגבר שהיה לפני חודשיים. הגוף השתנה, הנפש השתנתה.

ו"אסור" לו לבטא את זה כי את אישה גיבורה ומחזיקה הכל ו"צריך" להיות איתך/לעזור לך/ כל הדברים הקודמים.

אז זה מתבטא במריבה.

מריבה לפעמים זה "פיתרון" לא מודע. אם הוא רב איתך, אז הוא "כועס" ואז אתם לא צריכים להיות בקשר. אבל כמובן שזה לא פיתרון לשום דבר.

קשה ככ

עכשיו סיים אחרי תק מאוד ארוכה

בהצלחה לי להתרגל לנוכחות שלו בבית.....

גם לפותחת @רק שואלת10

אולי אפשר לתאם ממש ציפיות לפני החזרה, כולל לחדד אותם לפני ההגעה ממש וגם אחרי.

אולי לשים גבולות גזרה שכאלה, לפחות להתחלה, כדי "לא לדרוך" זה על זו.

ליצור בתוך כל החזרה הזאת גם זמנים זוגיים של שניכם.

יש היום לא מעט הדרכות והכוונות לזוגות מגויסים, שווה להירשם/ללמוד דרכם

בהצלחה רבה רבה

אבל זה גם לא קל

כי לדבר על זה לפני שהוא יוצא הביתה - מרגיש לי לא כ"כ שייך

וכשהוא כבר בבית לא תמיד יש אווירה מתאימה לשיחה כזו.

גם הריטריטים הם לא לעכשיו אלא רק לאחר כך..

אתמול הוא פתאום משום מקום סיפר לי קצת על המציאות שם במילואים.. ובאמת זה נשמע לא קל

והמעבר בין להיות דרוכים 24/7 לחיי בית רגילים מאוד לא פשוט לו

אבל תודה רבה לך!

מקווה לטוב

אני קצת מכיר את החוויה (לא ממילואים, סתם מהשריטות שנולדתי איתן)

לפחות בעבר, הייתי יודע שבדרך למקומות מסויימים צריך ללכת ברגל לפחות 10 דקות, לשרוף אנרגיה פיזית. זה היה מועיל לי מאוד כדי לתפקד במקום היעד בלי הדריכות והחרדה בגוף.

לא להתייאש ונשמע שאת רואה שיהיה טוב ורוצה בזה. מאוד חשוב

אולי אפילו לדבר על תקופת המילואים הבאה. הרי יבואו עוד.

למצוא את הדרכים שהמעבר בין הצבא לבית יהיה לו קל יותר. וכמובן גם לך. מה הכי יקל על כל אחד מכם כדי להשתלב באווירת "המשפחה" מחדש.

זה שאת מבינה אותו עכשיו יותר טוב עוזרת מאוד וזה גם מראה כמה שאת רואה אותו.

עכשיו צריך להביא אותו שיראה אותך.

לא חייבים ריטריטים, יש גם הדרכות/הרצאות/סדנאות של שעתיים כאלה בערב אחד.

יש הכל

אני מחלק דירוג

כי מן הסתם תרצי שמישהו

יתן לך דירוג

ואף אחד לא יתן כי את שאלת ומצפים

לפידבק ממך.

שמצמיחה ולא מכבה/ מוחקת

מכילה ומקבלת ולא שיפוטית

מבוססת על דעות/ אמונות/ רצונות משותפים ולא מלאה בקונפליקטים בלתי נגמרים

ראיתי תכונות, ראיתי יעדים בזוגיות.

החכמתם אותי.

תנו עוד.

לפרק הבא כבר אגיע מצוייד בע"ה.

אני חושב שגם צריך להיות אמון,תמיכה הדדית ותחושת ביטחון. ויחד עם זאת, שהזוגיות תעזור לכל אחד לפתח את עצמו בפני עצמו.

זה הבסיס לדעתי.

בלי זה קשה לנהל זוגיות תקינה

מכאן זה עולם ומלואו.

לפי תפיסת עולם שלו והמסגרת שבה הוא נמצא.

תכלס, מה שנכתב זה מאוד כללי. זה כמו לכתוב שיהיה החבר הכי טוב שלי

ברור שכל אחד מההשקעה שלו

וכן למרות שזה כללי

זה יכול לעזור למי ששואל את עצמו

מה זה זוגיות תקינה

מצד שני

עולה לי חשש עכשיו

שמי שיקרא את זה יתחיל לחשוב שלא תקין אצלו

בזמן שכן תקין אצלו

בקיצר אין בשרשור הזה לקיחת אחריות

כל אחד מחליט לעצמו מה ההגדרה שלו לזוגיות תקינה.

בדר"כ אלה שיש להם בעיות בבית נניח יגדירו את זה אחרת ממישהו אחר

בדור הזה אנחנו נוטים להגיד על זוגיות כלשהי שהיא לא תקינה כשבדורות קודמים זוגיות כדוגמה היתה נחשבת תקינה

או שאף אחד לא היה שואל את עצמו בכלל

מה היא זוגיות תקינה לפי מה שהוא חש וחושב. אין משהו אובייקטיבי

חברות

אהבה

כבוד

תקשורת טובה

חשמלית ושמה תשוקה

לק"י

מוזמנת לשאול גם בפורום הריון ולידה (אפשר לשאול שם גם דברים נשיים, לא רק שקשורים להריון ולידה).

מובן בפורום פתוח.

ממליץ:

1. למצוא עזרה מאיש מקצוע בעולם האמיתי. אם צריך הכוונה לאיש מקצוע - אפשר להתייעץ באנונימיות עם הקו הנשי של מכון פוע"ה בשעות הערב.

2. לך ולכולם - להזהר מאוד מכל מיני 'נשמות טובות', שהשאלה שלך תביא אותם לשיח בפרטי...

זה מקום מעולה, במובנים מסויימים הרבה יותר טוב מהצאט'.......

נשמע שבלי קשר טיפול יעשה טוב, אבל ככלל, בהרבה מקרים אישה זו לא הכתובת לפרוק אצלה חולשות.

בפרט כשהמצב בינכם הוא כזה.

טיפול.

בן אדם שחי מהחולשות שלך

אתה לא רוצה להיות נשוי לו.

דרך אגב גם להיות גרוש ממנו זה לא הכי נחמד.

או מפציצים אותו באהבה ובחמלה

בתקווה שהוא יצליח להתיישר

כמו שיש לך ילדה שמתחילה להרביץ

ולהתנהג לא יפה

ואז אתה בבת אחת מתעלם מכל זה

ואומר איזה ילדה טובה

ומזכיר את כל הדברים הטובים שהיא עשתה

ואז מרוב הלם היא מוחמאת

וחוזרת לתלם.

אבל ללא ספק יש פה בעיה אצלה

שהיא רואה שלילי וחותרת לפירוד.

שמישהו יעשה לזה סוף!!!!!!

באמת חצה גבולות

הבן אדם בבעיה.

האשה משפילה אותו מול הילדים.

הוא סופג ניכור הורי.

וניכור אישי.

לא נשאר לו תמיכה מלבד הגיפיטי.

מה אתה מציע לו לעשות?

הכי קל להגיד טיפול טיפול טיפול

מבחינתי זו אמירה ריקה

כי אשה כזו ברור לה שהיא מעליו

וכל הבעיה אצלו, והיא משפילה אותו

השכם והערב

אשה כזו לא תלך לטיפול בשום אופן

והיא אולי אולי תשלח אותו לטיפול

לכן תרגיעו.

יש לבן אדם בעיה

תנסו לעזור לו עם עצות אמיתיות

לא עם דיקלומים.

ובטח לו להוציא את התסכול עלי.

בלי קשר. נכון יותר נעים לקרוא

דברים נחמדים על אנשים שטוב

להם בחיים

והם נהנים.

בשביל זה יש פורום גרושים גרושות

שם מכיייפים (:

בחרת להכנס לפורום הקשוח

של נישואין טריים.

אז מה ציפית לקרוא שם על פרחים

ופרפרים. בן אדם מספר לך על בעיה.

תביעה אמפתיה תעזור תייעץ מנסיונך.

מה קשור להתקומם נגדי?

נראלי זה פחות מתאים.

זה רק שובר אנשים, ולא מביא אותם לתיקון.

אדם פרו

מגיב ממש טוב

(:

אני מגיב סבבה

עיינו ב200 תגובות

אחרונות (:

תודה ממש הייתי צריך את העידוד

מידי פעם נוהגים לחבוט בי

בפורום זה או אחר.

הבעיה היחידה שיש בי,

שאני לא סוגד למילה "טיפול" ו"מקצועי"

אני חושב שחבר טוב

שנמצא ועבר דברים דומים,

אם כי לא זהים.

הוא הכתובת לתמיכה.

כי הוא יבין אותך

יודע לתת לך עצה מהזוית שלך

וזה שאין לו אינטרס כלכלי קצת מוסיף בעיני

אם כי לא איכפת לי שיהודים נוספים יתפרנסו

הבעיה עם כל הרבנים והמושלמים

שהם יכולים רק לעשות בכאילו אנחנו מבינים

אותך.

אופס, התחתנת בגיל 20 ואני 30

אבל לא נורא אני אתעודד ממך

אם אתה מתעקש

אנשים כותבים בפורום

לא כדי שיגידו להם: טיפול.

אגב אני בטיפול רגשי

ועדיין

השיחה עם אנשים על בסיס חופשי

כמו בפורום או עם חברות

יש להם איכות אחרת

טיפול רגשי הוא חשוב מאוד

יחד עם זאת

זה לא הדבר היחיד שעוזר.

הם חסרי תקנה והמוצא היחיד הוא גירושים.

אגב להתגרש מאדם שמזלזל ומקטין, אם יש ילדים, יהיה כואב ויתחום קצת את הפגיעה אבל לא יכחיד אותה.

ולפעמים הקטנות וזלזול נובעים מממרמור שנובע מתחושה דלא רואים אותי, מטינה הדדית, מדפוסים כאלה מהבית, דברים שהם ברי טיפול.

אם לא הולך מתגרשים, זו גם אופציה.

אבל כדאי להביא בחשבון שלפעמים יש עוד אופציות.

טיפול זוגי יכול להציל חיים, או לכל הפחות ליצור פרידה סבירה.

והמסקנה שלי

באופן מכליל

ואני ממש לא מומחית

בהכללה גסה מאוד

אני משערת

שכמו שאנחנו מתאהבים ולא יודעים לתת הסבר

ככה גם מתרחקים

וקשה להסביר איך הריחוק התחיל

זה יושב על הרבה דברים

זה נכון שאנחנו לא תמיד מודעים למה מישהו מוצא חן או מרתיע אותנו אבל זה בדרך כלל לא מיסטיקה אלא סיבות שניתן להתחקות אחריהן.

למשל זה אדם שנוהג בהתאם לדפוסים שאנחנו רגילים אליהם ומוכרים לנו. אדם שמשלים משהו שחסר לנו. אדם שדומה לנו מאוד בצורה מסוימת (מנטליות, אופי, הרגלים, צורת חשיבה וכו') ימצא חן בעינינו יותר.

יכול להיות שבהמשך נגלה שהוא עושה לנו רע בדיוק בגלל זה (לא כל הדפוסים חיוביים...)

בטח כאלה שחיים בזוגיות טובה, יש לא מעט תכונות ואופי של הפכים זה מזה.

רק עצם העובדה שגבר ואישה מתאחדים לבית אחד זה כבר נס ענק כי מדובר על שני בני אדם שונים זה מזה במהות

אבל אני לא כאן כדי להתווכח

וכמובן אנחנו שונים מעצם היותנו גבר ואישה אבל לרוב הדומה רב על השונה.

ולא עשיתי מחקר אז בהחלט יכול להיות שאני טועה.

מה שהתכוונתי שגם בזוגות שיש בהם הרבה דמיון יש בינהם לא מעט תכונות/תחומי התעניינות/דפוסי התנהגות ועוד שיהיו הפכים זה לזה.

ואחרי שאמרתי את זה אני מקבל את התיקון שלך

גבר ואישה לא אמורים להיות דומים

על כל האופציות שאפשר וצריך וגם על גירושין. לצערנו לא מעטים המקרים שהגירושין מאוד מכוערים. מתלווה להם, לפני, תוך כדי וגם אחרי משקעים גדולים, מריבות קשות מאוד, לא מעט על חשבון ועל גב הילדים וזה נורא ביותר.

וכמובן שיש גם מקרים של ניכור הורי/ילדים.

כאב עצום ממש

תודה על הארת העיניים

מלהגיד טיפול טיפול טיפול

קודם כל - תשים גבול, אין דבר כזה לדבר בצורה מזלזלת כלפיך, בוודאי שלא מול הילדים.

אחרי זה - תלך לטיפול אישי, שיעזור לך לעמוד על שלך ולזקוף את קומתך.

כדאי גם לקרוא חומרים על 'הקוטביות הבריאה' באתר של יהונתן ומרים קליין. גם הקורס האינטרנטי שלו - 'יצאת גבר', יכול לעזור לך.

בהצלחה רבה, תתאמץ ותצליח לחזור לשאוג

יש לך מנגנון כנראה שמתכווץ מולה ומזמין עוד מהרעל הזה. תתעלם ממנה ותתמקד רק בעצמך. במנגנון שלך.

במה מפעיל אותך.

היא דורכת על משהו שהיה שם לפניה. כשהוא יעלם, אתה תהיה אחר.

תאמין, ותלך בצדקת דרכך.

האנשים הגדולים ביותר בעולם הלכו נגד כולם,

סללו דרך חדשה שהמציאו והאמינו שאפשר אחרת.

ואם הייתה לך אמונה בצדקת דרכך - לא היה לך שום בלבול.

תמשיך לחפש ולבקש את הדרך הישרה לך ללכת בה.

• אישה וילדים הם בני אדם רגילים כמו כולם, לא שונים מאף אחד בעולם. ויכול להיות שאשתך גם פחות חכמה מהממוצע... האחריות היא עליך להוביל את משפחתך למקום טוב יותר. דאג למשפחתך לא רק בפרנסה אלא גם ברוח ללמד מה טוב ונכון.

ותזכור ש'טוב' אמיתי זה לב טוב נתינה חסד יושרה שמחה. גם להיות אדם טוב זה צדקת הדרך.

בטח בה' הכל ממנו והוא ינחילך למקום טוב.

בפורום פתוח שקוראים בו נשים וגברים וניער גם כשחלק גם מכירים אחד את השני אישית.

פשוט אני קצת נואש, זה מציק לי כבר הרבה זמן.

אולי יהיה מישהו אנונימי שיוכל לשתף

שניהם כתבו ספרים בנושא.

הרבנית נעמי שפירא אשתו של הרב שפירא גם כתבה ספר מקביל לנשים בעניין זה.

ולצורת הסתכלות על הנושא.

מחפש רב עם רוח יותר צעירה

יש לו שיעור ביוטיוב עם עבודת סאונד לא מוצלחת אבל אפשר להתאמץ להקשיב.

יותר מידי בשבילי

טוב

אבל ביקשת תגובה נשית - לא מעניין אותי איך בעלי מתמודד ואני לא רוצה לדעת

זה שלו עם עצמו ועם בורא עולם ושיהיה לו בהצלחה

בעיניי לא נכון ולא צריך להכניס אותה להתמודדות הזו, זה יכול מאוד לאתגר אותה נפשית מולך ומול עצמה ובשביל מה בעצם? מה אתה מצפה שיקרה אחרי? שהיא תתמוך בך? לא יקרה. זה יחליש אותה

שהיא תהיה אוזן קשבת? היא לא המטםלת שלך ואל תיצור בה תלות כזו, זו ציפייה לא הוגנת

חוץ מזה שזה מאוד לא גברי בעיניי לשתף את אשתף בדבר כזה. שמור על פאסון גם אם זה רק כלפי חוץ

ואין פה בגידה בעיניי

אשתך נושאת אליך עיניים וסומכת עליך. אם היא מציאותית היא יודעת שיש לך התמודדות

אם לא - למה לפרק לה את האשליה?

גם בעלי לא יודע כל מה שאני חושבת ועובר עליי

לא על כל דבר צריך לדבר לדעתי

למה אם היא אוזן קשבת זה הופך אותה למטפלת?

כלומר האם אין איזה אלמנט של כנות בנישואין גם בלי מטרה לפתור את הבעיה בה משתפים?

האם אין חשיבות לשיתוף (גם בדברים קשים והתמודדויות בין השאר) בפני עצמו?

באמת שואל מתוך רצון לשמוע עוד דעות ולא מתכוון חס ושלום לתקוף אם זה נשמע ככה

1. כי זה לא שיתוף בעלמא, זה שיתוף על קושי שגם משפיע על ההסתכלות שלה עליו הרבה פעמים, וכמו שכתבתי יכול לגרום לה לסיבוכים עם עצמה. היית רוצה שאשתך תשתף אותך בזה שיש לה קושי דומה מול גברים אם היה לה כזה? היית מסתכל על זה כשיתוף בעלמא ולא היה פוגע לך בתחושת הבלעדיות מולה?

   אצל אישה זה קריטי להיות הכי חשובה בעולם לבעלה, הכי יפה, הכי טובה, הכי הכי בהכל. שיתוף כזה יכול להכניס אותה בעיניה לתחרות מול כל הנשים בחוץ על בעלה ובכנות - תמיד יש מישהי שהיא יותר. אז למה?

2. כי בהרבה מערכות יחסים יש דינמיקת אמא ילד שגורמת לאישה לרצות לפתור לבעלה את הבעיות. אף גבר לא רוצה שאשתו תיזום לו פתרונות בעניין

3. בטח שיש עניין של שיתוף.

   גם גברים נופלים בזה אגב, שאישה משתפת לשם השיתוף והפריקה והגבר רץ למצוא לה פתרונות במקום לתת לה אמפתיה ולהכיל

   תלוי מה משתפים ואיך.

   אולי אחרים יענו לך אחרת, שיתפתי את דעתי בעניין

לשאלתך אין תשובה אחת שמתאימה לכל אחד או ליתר דיוק לכל זוג,

זוג שלכל אחד מהם יש את החוסן, ההכלה, האמון והביטחון בקשר ומצליחים לשתף דברים כאלה בצורה טובה, זה נפלא, ויכול גם לעזור בהתמודדות.

אך אני מתאר לעצמי שאצל רוב הזוגות זה לא ככה.

וזה גם בסדר.

אם אתה מרגיש שהיא לא תוכל להכיל - מציע שלא תכניס אותה לזה. מדובר באתגרים שמטבע הדברים אמורים להתמודד איתם כעיקרון לבד.

אבל - זה לא אומר שאשתך לא יכולה לעזור לך בהתמודדות. היא יכולה לעזור גם מבלי לדעת כלום.

מבלי לעשות כלום.

עצם זה שאתה אוהב אותה ומרגיש שהיא היתה לוקחת מידע על כשלונות בצורה קשה - יכול להוות כלי נשק עוצמתי במלחמה זו.

בפרט לפי תיאורך שאתה מרגיש שיש בזה מימד של בגידה בה.

בכל התמודדות, תזכיר לעצמך שאתה אוהב את אשתך יותר מאת עצת היצר השפל הז:

נשים אחרות? מה לך להן שה' כבר נתן לך את האשה הנפלאה בתבל עבורך?

להסתכל על מישהי ברחוב? מה זה רלוונטי כשאשתך היא האחת והיחידה שבה אתה באמת חושק? כל השאר זה שקר והבל.

אי שמירת הברית? איך תכניס את הפולש הזה למרחב הזוגי - מיני המקודש שאמור להתקיים רק בינך ובין אשתך?

יש מצבי קיצון, (אף אם אולי לא כל כך נדירים למרבה הצער), שבהם צד אחד (לרוב הבעל) ממש נזקק לתמיכה לפחות רגשית מהצד השני (לרוב האשה) על מנת לצאת מבור שהוא לא מצליח להיחלץ ממנו לבד, למרות שניסה שוב ושוב ושוב. אך הכאב והפגיעה עלולים להיות משמעותיים מאד, ולא תמיד הצד הפגוע יצליח באמת להתגבר על הכאב ולסייע.

בכל אופן, נשמע שאתה כעיקרון מתגבר ומצליח, ואם כן אתה אתה ראוי להערצה!

תחשוב כמה אשתך היתה מעריצה אותך על כל ההצלחות, לו רק היית יודעת ומבינה.

אז נכון, אולי היא לעולם לא תקלוט, ואילו היית מספר לה היתה אולי נתפסת לכשלונות או נגעלת מעצם זה שקיימת התמודדות (מתוך חוסר הבנה), אך לכן במקום לספר לה - תתחזק על ידה!

בהצלחה גיבור!

תתאר לך אדם שמן מאוד מאוד, שמגיע לדיאטנית.

נניח שהיא תגיד לו ''מה זה בורקס? סתם פחמימות ריקות עם שומן טראנס, פויה!

ומה זה שווארמה בלאפה? אתה לא צריך את זה! אתה יכול להיות שבע ומאושר גם עם אוכל בריא!'' וכיוצ''ב.

עובדתית, היא צודקת בכל מילה שהיא אומרת. אבל בפועל, זה יעזור לו אולי לכמה שעות, מקסימום ליומיים.

בסוף לגוף ולמוח יש רצונות, חשקים, מאוויים ויצרים, והם לא יושתקו על ידי החדרת משפטים מהסוג הזה.

אציין שגם אני עצמי חוויתי משפטים כאלה על נושא אחר כשהייתי נער, ולמעט תסכול, דיכאון והאשמה עצמית - הם לא הועילו בדבר.

בנוסף, יש לך כשלים שפשוט לא מסתדרים עם המציאות (להבדיל מהדיאטנית בדוגמה למעלה שאמרה אמת אבל זה לא מועיל ולא מוביל לשינוי התנהגות, אצלך חלק מהדברים פשוט לא מסתדרים עם המציאות):

''מה זה רלוונטי כשאשתך היא האחת והיחידה שבה אתה באמת חושק?'' - אשתו היא לא האחת והיחידה שבה הוא חושק, הוא בן אדם אנושי ולא רובוט, יצרים ומאויים לא נכבים ביום שבו אנחנו מתחתנים.

לתת לו הרגשה כאילו המצב הנורמלי זה להימשך רק לאשתך ואילו הוא יוצא דופן, זה רק מוריד ומשפיל ומכניס לעצב ולא מקדם כלום וגם לא אמת.

לא מנטרל את ההתמודדות.

אך גישה כזאת לדעתי מסייעת למי שרוצה להצליח בהתמודדות יותר מאשר הגישה ההפכית - יצירת ניתוק בין ההתמודדות עם היצר ובין המרחב הזוגי, ובחירה לראות בכשלונות כמשהו אישי שלא נוגע לבת הזוג. התפיסה הנכונה היא שההתמודדויות הדתיות שלנו הן לא רק אישיות אלא כל אחד הוא חלק מכלל, וההצלחה בכל התמודדות מזכה את הכלל, ונפילה פוגעת בכלל.

והכלל מורכב ממעגלים מעגלים, הזוג, המשפחה, הקהילה, האומה, והעולם. זו תפיסה שמעבר לכך שהיא צודקת - היא גם מעצימה, ומסייעת מאד בהתמודדות.

כשכתבתי ''מה זה רלוונטי כשאשתך היא האחת והיחידה שבה אתה באמת חושק?''

הדגש הוא על באמת. חבל שלא הדגשתי במקור.

כשבוחרים בשכל שהחשק לאשה הוא נפלא, מקודש, ואמיתי - וחשקים אחרים הם רעים, רדודים, מתעתעים ושקריים - קל יותר להתגבר.

לא שהם לא קיימים - אך אפשר לבחור להתייחס אליהם בביטול, עם כל הקושי שבדבר.

היא לא בזה שאתה לא מספר.

בכל מצב אתה לא אשם בהתמודדויות שלך, אבל אם משהו בהתמודדות שלך פוגע גם בה גם בלי שהיא יודעת, אתה אחראי לטפל בזה אצל מטפל. מסכימה עם מי שאמרה שהיא לא המטפלת שלך. אל תצפה ממנה שתחבק אותך עם סכין קצבים ביד.

זה אומנם לא קשור אליה ולא באשמתה בשום צורה, אבל ההשלכות של זה ושל השיח איתה על זה בהכרח קשור אליה.

מעריך מאוד שנתתם מעצמכם בנושא רגיש כזה.

@פינג פונג

אהבתי מאוד את המשפט הזה: תחשוב כמה אשתך היתה מעריצה אותך על כל ההצלחות, לו רק היית יודעת ומבינה.

אז נכון, אולי היא לעולם לא תקלוט, ואילו היית מספר לה היתה אולי נתפסת לכשלונות או נגעלת מעצם זה שקיימת התמודדות (מתוך חוסר הבנה).

לצערי מסכים עם @פשוט אני..

בפרקטיקה של החיים מרגיש שיש פה משהו גדול יותר מהרוח החיובית והסיסמאות האלו.

יש פה קושי עמוק של תחושת הסתרה ובגידה. אני הכי בעולם רוצה שהיא תגיד לי שהיא אוהבת אותי גם אם היתה יודעת...

מטריף אותי לחיות בצילה של מחשבה מאיימת שאם באמת אשתי תדע מה עובר עליי היא לא תרצה להמשיך...

מרגיש שקרן, בוגד, ולא ממצה כלום מהקשר שלנו.

אני כל כך מנסה להיכנס לראש שלה, לנסות להבין מה היא תחשוב אם תדע.

אשתי יותר פתוחה, יותר משתפת, גם בנושאים האלו. היא צדיקת עולם לעומתי, הדברים שהיא משתפת וזה מה שעובר עליה באמת אני מרגיש שהיא לא מסתירה, זה דברים קטנים ממש ובכל זאת ממש קשה לי להכיל את זה. אז מה היא תגיד כשהיא תשמע מה עובר עליי???

תודה ל@המקורית

על הזווית הנשית בעניין. לימד אותנו הרבה מאוד.

רק אשמח לשאול את כולכם, בסוף כולנו מודים שהדבר הזה קיים, יש משיכות בין שתי המינים גם בקשר הזוגי. האם נכון לטאטא את זה, להטיל וטו על הנושא הזה כביכול על זה לא מדברים.

הרי בסוף הרבה זוגות מאותגרים בזה. אולי הגיע הזמן לפתוח הכל, לחשוף, לעבור כמה ימים/שבועות/חודשים קשים ואז, אחרי המבול נראו ראשי ההרים - אולי אז הקשר בינינו יהיה טוב יותר? עמוק יותר, מודע יותר מכיל יותר נאמן יותר?

הרבה גברים מאותגרים בזה

צריך לעשות הפרדה בין הקשר שלך איתה לניסיון שלך

ולא, זה לא משבר שעובר אחרי כמה חודשים

זה עלול ליצור פצע עמוק של אי אמון לטווח ארוך

לדעתי לא חכם אבל תעשה מה שאתה חושב

אתה או היא?

שאתה תרגיש יותר טוב עם עצמך ופחות בוגד (מילים שלך)

שהיא תנחם ותכיל למרות שהיא במצב הנבגד? (לדבריך)

אם אתה מחפש מקום לפרוק ולהתנחם, תתחיל במישהו שהוא לא ה"נפגע", תטפל במה שאתה רוצה לטפל, וכשאתה בתהליך של טיפול, אפשר לשתף.

אצלנו זה נושא שכן מדובר, אבל לא נחשב כבגידה אלא יותר התמודדות אישית, אבל אתה כן רואה את זה כבגידה, אז מה מטרת השיתוף?

עצם המציאות שאני לא מספר מרגישה לי כבגידה.

זה מה שכתבתי

אלא בזה שיש לך משהו להסתיר.

לא כל דבר נכון לומר לבן הזוג. יש דברים שהשתיקה יפה להם.

תפתור את ההתמודדות בדרך אחרת. היא צריכה להיפתר, אבל לא זו הדרך.

אישתך ממש לא צריכה לשמוע ממך שאתה נמשך לנשים אחרות. זה הדבר הגרוע ביותר שאתה יכול לעשות.

זה שיתוף שיכול לפגוע בה, אל תשתמש בה רק כדי להרגיש יותר טוב עם עצמך.

אני לא נגד שיתוף, אנחנו דווקא כן מדברים על זה ואני מאמינה שככל שיש פחות הסתרות בזוגיות הקשר יותר עמוק, אבל לא ממקום כזה שרואה יותר אותך ופחות אותה.

אגיד רק שאחרי 20 שנה, וכשכבר יש לנו ביטחון מאוד עמוק בקשר, אנחנו בהחלט משתפים אחד את השני, וזה בעיקר עוזר להבין יותר איך השני עובד (למרות שלעולם לא נבין באמת), ויוצר אצלי יותר ויותר הערכה על המלחמה היומיומית שהוא נלחם בה עבורנו.

ושתי עצות בשבילך-

1. לשתף בצורה כללית יותר (נגיד- 'איזה קשה זה ללכת ליד הים בקיץ'). גם יתן לך קצת אפשרות לפרוק, וגם לגלות איך היא מגיבה לשיתוף כזה כללי (אני מניחה שזה לא משהו שיפיל אותה מהכיסא).

2. להבהיר בשיתוף שאתה נלחם. מתאמץ. בשבילה ובשבילכם. כי היא זו שבאמת באמת חשובה לך, וכל הפיתויים שמסביב הם רק רגעים חולפים- מול הטוב הנכון, הנצחי והאינסופי שיש ביניכם.

3. להחמיא לה בלי סוף. להתפעל ממנה. לבנות אצלה את הביטחון שהיא שלך ולא משנה מה. זאת התשתית שבעזרתה תוכל יום אחד לשתף באמת ולקבל את התגובה שאתה רוצה.

אישה שיודעת ומרגישה שהיא ה דבר מבחינת בעלה, יש לה הרבה יותר כח וחוסן להתמודד עם דברים שקורים ושיתופים מורכבים

כי הרבה מהקושי הוא סביב הרגשה שאולי היא לא מספיק שווה או שיש מישהי יותר ממנה. ברגע שהיא רגועה מהבחינה הזו יכולה להיות לה הרבה יותר פניות להקשבה ותמיכה

אז תלך בדרכי הצדיקים ותדבק בהם!

העיצה על הכל היא תפילה!

תקפיד מאוד על תפילות בזמנן זה מגן ומציל חיים.

השכמת הבוקר ותפילת שחרית בזמנה,

כי ללא זה אין טעם לתפילה, וזו ההתחלה ממש.

מקווה כל יום ותיקון הכללי מציל חיים, הטומאה נעלמת.

לגביי שיתוף עם האישה -

היא לא תבין כי אין לה!!!

תשתף את בורא עולם ואת הצדיקים,

רק הם יעזרו לך.

כל אדם הוא בבחינת רצוא ושוב עליות וירידות -

עד שזוכה לחזור בתשובה שלימה ואין לו נפילות.

גם אין יום ללא פגע אז זה מלחמת נצח.

אבל תמיד מנצחים.

כרגע, בלי קשר לשאלתך. בהמשך אולי אצליח להתייחס.

"

מטריף אותי לחיות בצילה של מחשבה מאיימת שאם באמת אשתי תדע מה עובר עליי היא לא תרצה להמשיך..

"

"

אצל אישה זה קריטי להיות הכי חשובה בעולם לבעלה, הכי יפה, הכי טובה, הכי הכי בהכל. שיתוף כזה יכול להכניס אותה בעיניה לתחרות מול כל הנשים בחוץ על בעלה ובכנות - תמיד יש מישהי שהיא יותר. אז למה?

"

זה דוגמאות מבחינתי לשני הצדדים. לשני הקצוות שאתה מעלה פה.

מניסיון שלי נשים אינן יכולות להבין את מורכבות ההתמודדות ואת האופי שלה. מצד שני, אנחנו הגברים לא מסוגלים להבין את המורכבות אצלן.

בין אם אנחנו מבינים ובין אם לא, יש משהו שצריך להיות לנגד עיננו תמיד. גם הגבר וגם האישה צריכים לדעת דבר אחד עקרוני. התתמודדות שלך היא לא ההתמודדות שלי.

על ההבנה הזו אפשר לבנות עוד קומה.

הקומה השניה היא - אסביר לאור דברים שלמדתי בספר התניא (אלו הדברים שלי ולא של בעל התניא - לכן אם יש שגיאה או חוסר דיוק זה לא מה שהמחבר התכוון). שאם יש לאדם הרהור עבירה והוא הסיח אותה - הוא צריך 1. לשמוח שהוא בינוני. כלומר, שהצליח בהתמודדות. 2. אם הוא עצוב זה גלל שהוא גס רוח (גאוותו) שהוא חושב שהוא צדיק ולא מגיע לו שייפלו לו מחשבות רעות. (פרק כז בליקוטי אמרים).

הקומה השלישית היא - אמון.

אם בעל בחר לאשתו על התמדדות שלו - היא צריכה לשמוח. שהוא לא מסתיר. שהיא העוגן שלו. הכי יפה בעולם היא לא תהיה - הכי יפה בעיניו - היא כן.

אישית -

כן אספר ואשתף הכל. הכל.

אם אני צריך עזרה. ואם הצלחתי. ואם נפלתי. וכשקמתי. ואני הייתי רוצה לשמוע ממנה באותה מטבע.

נכון - היא לא מבינה. ואני לא מבין. אבל אנחנו שם אחד בשביל השני.

כי

1. אנחנו לא מבינים את התמודדות

2. אם נפלה מחשבה רעה זה כי אני בינוני

3. יש בנינו אמון .

אם באיזה אופן המחשבה שנפלה לא נשארה רק בגדר מחשבה. והיא התגלגלה - למעשה, מחשבה, דיבור.. יש פה משנו אחר.. חציו בגידה בה' חציו בגידה באישה.

.וגם אז יש לדון באופי וברמת השיתןף.

והחליטה לשים רגל על רגל

ולתת לבעלה לג'נגל את החזקת הבית עליו.

החולשה של הדור.

המפרקת את רוב הבתים.

פינקו אותן, כל הזמן אמרו לה את יפה את שווה.

אני בתור גרוש שמחפש שידוך באתרים האלה

ולא מהיום אומר לך.

הפינוק הזה וההגזמות האלה מוביל אותם לחיי בדידות.

גרושה+6 מקצה הארץ, בת 40

בטוחה שיבוא כבר מבוגר שכבר לא רוצה

ילדים ויקבל אותה ואת ילדיה ויממן אותה.

ואני שואל

אם הוא לא מעוניין בילד משותף,

למה שהוא יעזוב את כל הרווקות 45

שאתרי ההיכרות מלאים מוצפים מהן.

ואת כל הרווקות חוזרות בתשובה 42

גם שמציפות את אתרי ההיכרות.

ויגיע לקצה הארץ בשביל לממן גרושה וילדיה

שכל מה שהיא עשתה זה לריב עם בעלה.

וכל זה בלי ציפייה שיהיה להם ילד משותף.

ואפילו אם תאמר שהיא תמצא את אותו

אדם שיממן בשביל בדל יופי שנותר בה

והולך להעלם בשנים האחרונות.

זה ממש דוחה אותי.

זהו כסף שקונה יופי.??

על זה את מתבססת?

הכל מבוסס על גאווה מטופשת שהביאה את החורבן

המביאה עוד הרבה חורבנות עד היום.

ומי שאחראי לזה הוא מי שנתן לה את התחושה

שהיא שווה והיא שווה, והוא לא שווה אותה.

הביא אותה לחיי בדידות נצחיים.

באלגנט.

חברה אמיתית

שרואה חברה שלה מתקרבת לגיל 36

גיל שממנו אפשר רק לרדת.

בגלל החוסר ביכולת לסיכויי לילדים משותפים.

נותנת לחברה שלה ניעור אמיתי

אומרת לה "תתחתני עם עמוד חשמל ברחוב

מבחינתי" את לא יפה, ולא שווה כלום,

המשפחה שאת עדיין יכולה להקים שווה יותר!!

כאילו שהיופי נועד למטרות מסחר ואגו.

זה נראה כניצול פרצה, בסוף היא תישאר לבד.

באחריות ומנסיון.

ברגע שאתם נשואים, אתה ערב אוטומטית לכל חוב שלה, וגם להפך כמובן.

כלומר אם היא תיכנס לחוב בחשבון בנק שהוא רק שלה, זה לא ימנע מהבנק לעקל חשבון בנק שהוא רק שלך.

גרים באותו הבית, חיים מאותה המשכורת.

הפרדת חשבונות תיראה כצעד מלאכותי ולכן לא תמנע מהבנק או מכל נושה אחר לגעת בכל החשבונות.

אפילו זוגות פרודים עם בתים נפרדים מתקשים להוכיח שההפרדה לא מלאכותית, כדי שיהיה אסור לעקל להם נכסים בגלל החוב של השני

פה לא נראה לי המקום לפתור בעיות כלכליות ושלום בית

יש ברוך ה' כיום מלא גורמים מקצועיים שיטפלו בבעיות מהסוג הזה, מציע לך לגבי הנושא הכלכלי לפנות ל'פעמונים', זו עמותה, היא בחינם, ממש בחינם, תנסו! הם קצת (הרבה) יעזרו לכם לצאת מהברוך הזה (אולי גם אם אשתך לא עובדת)

לגבי שלום הבית כמובן שיועצים\מטפלים זוגיים הם המקום לנושא הזה, מאמין ששווה כל שקל.

@אדם פרו+

אתה שופך את כל הלכלוך הזה על בן אדם שעוד יכול לעשות הרבה עבודה עם עצמו כי אתה מחפש חברים לצרה...

אני משתתף בצערך ובקושי, אבל אל תזיק לאנשים אחרים.

איך אני יודע את זה - זה שקוף! אתה מפיל עליו דברים שהוא לא אמר.. דברים שאתה פגשת בזוגיות שלך.. הוא לא דיבר בכלל על היופי של אשתו ועל כל השאר שכתבת.. כל כך לא יפה לדבר ככה... זה יכול ממש להזיק

אני הייתי מוחק את התגובה המזעזת הזו. באמת.

ועכשיו בקשר אליך,

דבר ראשון מצטער שהיית צריך לקרוא כזאת תגובה,

מקווה שלא נגרם לך נזק, ושתתקן אותו, כי זה באמת היה תגובה לא לעניין.

אני שואל אותך, למה אתה כל כך מהר מתייאש. אני במצב שלך בדיוק, הלכנו למקימי, באמצע תהליך, וזה מדהים. מכל מצב אפשר לצאת. בפרט שאתם לא נשמעים במצב הכי גרוע...

הרבה פעמים אנחנו מנסים לגלגל את כל האשמה על נשותנו, זה הכי קל בעולם. אבל תמיד תמיד אם תחשוב יותר טוב תראה איפה אתה גם קשור למצב הזה.

לפעמים הסיבה הכלכלית זה טריגר. יש דברים אחרים שמפריעים ואז גם זה.

תנסה רגע להתנתק, לחזור לרגעים הראשונים של הנישואין. כמה אתם אוהבים, כמה אתם באמת זוג משמיים. לפני שהחיים התחילו לבלוע אותכם.

בסוף האהבה הזאת זה הכי חשוב.

מכאן תתקדמו ביחד לליווי כלכלי. כי מלווה כלכלי הוא לא יועץ זוגי... ולא נעים שזה יתפרץ מולו.. גם לא יהיה לו יותר מידי מה לומר. לכן תיישבו את זה ביניכם SOS ותלכו מהר לייעוץ כלכלי.

כל יום שעובר זה הפסד.

נשמע שאתה סוחב את זה הרבה זמן.

בהנחה שכל מה שאתה כותב פה לאורך השנים נכון ואמת, מדובר בסיפור שמתגלגל הרבה זמן.

קודם כל, זה ממש יפה שאתם עוד על זה, זה מראה שיש לך ולה הרבה מאוד כוחות, ואתם עושים עבודה ממש מדהימה.

קטונתי מלייעץ לך, אבל היה משפט אחד שתפס אותי, משהו שכתבת לפני כמה שנים טובות.

"אנחנו זוג נשוי כמה חודשים, אני מאד אוהב אותה"

אתה גם מתאר שם פער בסגנון ובכל זאת התחתנתם מאהבה.

תראה, כשאנחנו מתחתנים זה כי אהבנו, קליק של נשמות.

וזה האמת לעולם.

רק מה, החיים בולעים.

חיים אכזריים שכבר אין אוויר לנשימה.

כל נשוי, בהבטחה, לפעמים חושב - עדיף לי להתגרש, הרבה יותר קל...

כולם ככה.

הלוואי שנצליח להזכיר לעצמנו אהבה ישנה, איך אהבנו פעם עד השמיים, איך אמרנו על הכל עוד נתגבר ביחד, איך הבטחנו לעצמנו שביחד שום דבר לא ישבור אותנו, את אהבתנו.

לפעמים בגלל מה שעברנו הכל כבר מכוסה, הכל חסום. מה שעברנו כיסה את האהבה בתהומות של יאוש, ונדמה לנו שהיא איננה עוד. לא שייך לעורר אותה, להחזיר אותה.

בפרט אתה אחרי כל כך הרבה זמן של התמודדות...

הלוואי שהשם יתן לכם את הכח להאמין שבוודאי ישנו. שעוד לא מאוחר. שבוודאי ישנה אהבה, והיא בבית שלכם, ביניכם, מחכה להתגלות שוב מבין רסיסי הלילה.

הלוואי.

בהרבה בתים הבעל הוא המפרנס העיקרי, בחלקם גם היחיד. בדורות קודמים זו היתה המציאות הנפוצה ברוב העולם, כשבמקביל כל או כמעט כל הטיפול בבית - הכנת אוכל, נקיון וכד' היו על האשה. כיום מכל מיני סיבות ונסיבות המציאות השתנתה, אבל כן, עד היום בהרבה בתים הבעל הוא המפרנס העיקרי.

יש סוגיא אחרת של התנהלות אחראית. לקחת הלוואה כשלא יודעים מאיפה מחזירים אותה, זה לא אחראי, להתנהל ככה באופן קבוע זו הפקרות.

צריך לשבת ביחד מול דף/טבלת אקסל, לעקוב אחרי ההכנסות ורק לפיהם להוציא הוצאות. זו א', ב' של התנהלות אחראית (ג' זה גם לחסוך, אבל זה שלב הבא).

אם יש מאזן שלילי - צריך לראות איפה מצמצמים הוצאות או מגדילים הכנסות.

בגדול, צריך ללמוד להתנהל בשיח ולא לעשות דברים מאחורי הגב.

נשמע שאתם צריכים טיפול זוגי, לא רק כלכלי.

לראות את הצורך אחד של השני, לקחת אחריות, לתקשר.

לפן הכלכלי יש עצות פרקטיות, למשל כרטיס דביט או הגבלה של האשראי,

אבל נשמע שזה הרבה יותר עמוק מ"אישה בזבזנית"

להפריד חשבונות לא יתן לך כלום, גם שם היא יכולה להיכנס לבור שלא תהיה מודע עליו והחובות של שניכם.

היא לא דואגת שתתגרשו? היא תצטרך להתמודד עם חצי מהחובות בעצמה.

היא לא עובדת כי יש ילדים קטנים? היא מבזבזת או קונה צרכים בסיסיים?

אתה מצליח לראות את המקום שלה בתוך כל זה?

אם תרצה שיתוף פעולה, השלב הראשון הוא לראות ולהכיר בצורך שלה (לא בהכרח לספק אותו מידית).

לא יודע אם פרודוקטיבית, אבל אהבתי את השאלות פה.

@יעל מהדרום

לק"י

אם יש לך שאלות, מוזמן לכתוב כאן.

בהצלחה!!

אז ככה אני בתוך קשר עם מישהי, והולך ממש טוב ונעים.

אני סוכב איתי מגיל קטן דיכאון, בשנים האחרונות לוקח כדורים.

לאחרונה זה עלה הסיפור הזה של הדיכאון ומה זה אומר לחיות ליד אדם כזה.

ואני די עומד נבוך מול זה, איך אפשר לבקש ממנה לבחור במשהו שכזה? אני יודע בעיקר איך זה משפיע אלי, לא איך לחיות לידי.

בכללי איך אתה מתפקד מבחינת מטלות בית? מתפרנס? אושפזת כבר פעם? כל כמה זמן יש לך משבר אם בכלל? או שזה בכלל דכדוך מתמשך? מוכר בביטוח לאומי?

התיפקוד שלי די גבוה, שאני בטוב אני מתפקד כמו 3 אנשים ביחד.

לקחתי משהו כמו 4 שנים כדורים שלא היו נכונים לי, שם היה יותר נפילות, בשנה האחרונה אני לוקח כדורים שהרבה יותר טובים לי בפער. אפשר לספור על יד אחת את כמות הימים שפספסתי בגלל זה עבודה.

מעולם לא התשפזתי, הנפילה הרצינית האחרונה היית בין הכדורים, בדיוק במלחמה הראשונה עם אירן.

ועכשיו חזרנו וזה עלה עכשיו, בעיקר מצד המשפחה שלה, וזה מאוד הפחיד אותי ואז גם אותה.

אני מאמינה שהיא תצליח לשדר את זה למשפחה שלה.

המלצה שאני מכירה היא לצאת תקופה, ולתת למשפחות של שניכם להכיר אתכם. שלא יחששו המילה 'דיכאון' אלא יכירו את האדם שמאחוריו.

נשמע שמצבך מצוין, אבל הדברים די טריים.

ממליצה גם לתת לבחורה תכנית גיבוי, למי היא פונה כשרואה שאתה לא בטוב, בהסכמתך כמובן.

תצליחו!!

לק"י

האמת שקשה לי לייעץ בנושא הזה.

אני רק חושבת שהיא לא חייבת לשתף את כל בני המשפחה שלה. אולי מישהו אחד ספציפי שיידע לכוון אותה.

ובנוסף אם אתה מטפל בעצמך, מאוזן, עובד/ לומד/ עושה משהו עם עצמך, זה מצב פחות מרתיע.

כן צריך לדעת, שלפעמים יש עליות וירידות במצב. אבל גם אדם שבריא לחלוטין לפני החתונה, עלול לחלות פתאום.

כשהתחתנו הוא היה ממש בתחילת שנת אבל, וחלק ממנה הוא היה בסוג של דיכאון

אני לא חושבת שאתה לא ראוי אני חושבת שכמו בכל נישואין צריך להכיר את הפלוסים והמינןסים של הבן זוג ולדעת שלפעמים היא תצטרך להתמודד עם ההשלכות של זה.

ושיהיה לשניכם נכונות לעבודה אישית וזוגית.

כן, הוא לא סבל מדיכאון כשהכרנו.

היא יודעת מראש חלק משמעותי מהמגבלות שלך, ויודעת שאתה מספיק אמיץ וחכם בשביל לטפל בזה.

לא כל אשה זוכה לדעת על זה מראש (וכמובן נכון גם בהיפוך המינים)

סה משהו זצריך לבחור.

אם סה רק המשפחה שלה מהססת , זה אולי פחות גרוע..

אבל עדיין יכולה להיות לזה השפעה עליכם.

לצערי המושג הזה דיכאון הוא שקוף ולא מספיק במודעות

בהצלחה.