רק התחלנו את התורה וכבר רצים קדימה..
תופעה מוכרת היא שיש להט לסיים ולהספיק דברים,
גם לאכול עוד ידע בעוד שלא הספקנו לעכל ולהפנים כראוי מההתחלה.
את היסוד הזה מלמדת התורה ממש בתחילתה.
עוד לפני אדם על הארץ, לפני כל חטא, לפני כמעט הכל -
חטאה הארץ והוציאה "עץ עושה פרי" במקום "עץ פרי עושה פרי" - שטעם העץ כטעם הפרי.
מה המשמעות?
העץ זהו הדרך, או האמצעי. הפרי זהו המטרה, התוצאה.
הטבע הראשוני הוא שהרגש נצמד למטרות ותוצאות ללא סבלנות בדרך. פספוס, חטא. חוסר אושר.
חטאה חווה (או הרגש, הנפש) ואכלה את פרי הדעת לפני עץ החיים ומשם החטיאה גם את אדם (או השכל),
במקום לחכות כמה שעות, להנות מעץ החיים וכל עצי הגן ורק אח"כ מפרי הדעת.
התוצאה:
הריון ממושך של למידת סבלנות לפני קבלת פרי.
עבודה קשה של השקעה בדרך, בקוצים ודרדרים ואכילת עפר עד תוצאה רצויה.
פספוס אדם (או השכל, הרוח) מאידך, זה לאכול מהעץ ולהתעסק בשכל ודרך ללא תכלית ברורה וללא להנות מאותה דרך ומהפירות. (הרשכל והרגש - "עבד ושפחה" לנשמה..)
הציווי הוא לאכול קודם מעץ החיים - להרגיש את נעימות הדרך עוד לפני כל תוצאה או מטרה, ואפילו לצורך המטרה והתוצאה, כיוון שלצורך פירות טובים צריך להשקיע בעץ ופחות בפרי עצמו. כשהעץ יהיה בתנאים הנוחים והיותר שלמים - ממילא הפירות יהיו מעולים וסוף השכר לבוא.
'עוד ארוכה הדרך אל האושר' כי האושר לא נמצא בסופה. הוא נמצא כבר בדרך שהיא עצמה ערך. כמו מסע של כיף עם גילויים מפתיעים בדרך אינסופית.
הדרך הבריאה היא השקעה בכיף כבר בדרך.
סיפוקים של הספקים הם חולפים זמניים וממכרים ובעצם הם רק ניצוצות מהאושר שקיים בדרך אך לא ממש מורגש מחוסר סבלנות.
"ונח מצא חן בעיני ה'" - הנוחות והנינוחות האמתיים הם הפתרון הסופי לסיפור בראשית הרווי נפילות וחטאים
כי המתח והלחץ הם שורשי כל הבעיות!
היקום לא מוותר על הרגשת האושר שבדרך. מי שמוותר - התוצאות הבינוניות והאיטיות על אחריותו..
זה המחיר של חוסר סבלנות, כי סוד האמונה המתנה (והפזיזות מהשטן) והמתנה זו מתנה!


