אבל כדי שתבינו אותה אקדים בסיפור קצר:
חברה שלי שלומדת באחת האולפנות בארץ פגועה מאוד מהמדריכה שלה,
למה היא נפגעה? כי בסוף השנה המדריכה עזבה!!
אולי זה נשמע בהתחלה מגוחך אבל זה רציני... יש חניכים שכ"כ נקשרים למדריכים שלהם עד כדי תלות בהם, ואח"כ כשהמדריכים עוזבים זה שובר את החניך...
המדריכים שבינינו, (גם המדריכות) מכירים את ההרגשה שהחניכים לא שמים עליכם קצוץ? ולעומת זאת, את ההרגשה שהחניכים עושים כל מה שתגידו להם? (טוב, אולי לא כל החניכים אבל בטוח יש את הבודדים האלו...)
זאת הרגשה מדהימה: אחרי שנים של חינוך והשקעה מטורפת סופסוף הצלחתי להשפיע על החניך...
הוא עושה מה שאני אומר לו, הוא קולט כל מה שאני משדר לו, (מתייצב בסניף בזמן, לבוש כחולבן, עומד בדממה במפקד, מתפלל בדביקות, משתתף בפעולה, מתנדב ראשון לכל דבר שאבקש, בקיצור, חניך לעניין...)
אני זוכרת כשאני הדרכתי הדבר שהיה לי הכי חשוב בהדרכה זה יצירת קשר אישי, הרבה מעבר לפעולות, בגלל שהדרכתי בסניף חוץ הייתי מתארחת בשבתות אצל חניכות שלי והייתי מבלה איתן שעות!!
כשהן היו בניצנים שיחקתי איתן בברביות, קלפים וכל מה שעניין אותן! הכל, כדי ליצור קשר אישי, שכשאדבר איתן על נושאים שמעניינים אותי הן יקשיבו, זה באמת הצליח- שנה וחצי אח"כ כשדיברתי איתן על אולפנות היתה היענות מרשימה (אני לקחתי אותן להיבחן...)
אחרי שנתיים וחצי של הדרכה הקשר האישי היה כ"כ חזק שהן שיתפו אותי וספרו לי דברים מאוד אישיים שלא היו מספרות לאף אחד. מבחינתי זה היה מדד להצלחה, בכלל לא הייתי מודעת שרמת הקשר הכ"כ חזקה יכולה להיות הרסנית.
לשמחתי (אז זה היה לצערי היום אני אומרת לשמחתי) בשנה השלישית שלי בהדרכה הייתי גם קומונרית ככה שהיו עוד הרבה דברים שהעסיקו אותי בסניף, החניכות התרגלו לראות אותי בשטח ולא לקבל את כל הצומי, והקשר איתן הלך והתרופף במשך חצי שנה עד שעזבתי לגמרי.
לא יודעת מה היה קורה אילו עזבתי אותן בפתאומיות כשהקשר היה בשיאו, טוב- זה בטוח לא היה...
המקרה שקרה לחברה שלי יכל לקרות לחניכות שלי (אולי זה קרה ואני לא מודעת לזה), זה יכול לקרות בכל קשר של חינוך בלתי פורמלי. אז מה אתם אומרים, איך אפשר למנוע מראש את התלות הזאת??? ואיך אפשר להבחין בין הערכה בריאה של החניך כלפי המדריך לבין סוג של הערצה?