אפשר על כל הדור מחשבים הזה, שאפשר לדבר ולהתכתב ולהיות עם בנאדם תוך כדי..

תפתחי את זה לכל מיני מקומות..

בעזהי"ת

הוא מעלה סיטואציות כאלה.. 

לפני מספר ימים גיליתי שהבריות אינם מקשיבים. קשה להסביר זאת. המקרה שקרה כך:

ישבתי עם משפחתי הענפה במסעדה החדשה של מרטין וציון, ולחמנו בסכינים קהות בסטייק. ציון חלש על המטבח, ואילו בעל המקום השני, מרטין האלגנטי, החליק בין השולחנות על בהונותיו, ובשביל כל אחד מן הסועדים מצא כמה ביטויים של אדיבות. כאשר הגיע אלינו, גהר מרטין מעלי באופן אינטימי מאוד ולחש:

-אני מקווה שהכל בסדר, רבותי, איך הסטייק שלנו?

-איום, עניתי.

-אני שמח לשמוע זאת- קד הבוס קידה קלה אגב חיוך של שביעות רצון ורץ הלאה לשולחן הסמוך.

חשבתי שזה מקרה חריג של חוסר קומוניקציה וקשיי שמיעה. עד שלא הגעתי לתחנה הבאה במסלולי, הלא היא מערכת עיתוננו. בשעת בואי התחוללו במקום חילופי דברים סוערים על אודות חידושו של מר שפירא. אך נכנסתי רץ אלי עורך המשנה זיגי ושאל אותי בלהט הויכוח:

-תגיד, אמרתי או לא אמרתי לך, שהוא ישוב לכיסאו תוך שלושה חודשים?

-לא אמרת.

-בבקשה, שאג זיגי בתרועת ניצחון, שמעתם!

לא מקשיבים. זאת אומרת, מקשיבים אבל קולטים אך ורק מה שהחליטו מראש לקלוט.

דו השיח האיזורי הבא הוא דוגמא מאלפת להבלי הקליטה האלה.

-מה שלומך?

-רע מאוד.

-יופי. והמשפחה?

-נמאסה עלי.

-נו, העיקר תקפצו פעם.

דיבורי אנוש מתנהלים, כנראה, על פסים חלודים, ואופיים כאופי של תוכי ממוצע, או רשם קול רדום. כל אחד מאיתנו הוא "קלטת על שתיים" המנגנת על פי לחיצה על כפתור, את המלל שלה. אין זה פלא כה גדול איפוא שלא מקשיבים.

לא מקשיבים. לפני שבוע ימים נכנסתי אל המנהל האדמיניסטרטיבי של עיתוננו ובקשתי ממנו, כמו כולם, השתתפות מוגברת בהוצאות הרכב שלי, המנהל הנ"ל דיפדף קלות בעיתונים אשר לפניו ושאל אותי כלאחר פה:

-מה נימוקך?

-ביטוח הרכב התייקר- הבהרתי- חוץ מזה איתי עובדים הזורעים בדמעה. קצרו ברינה את העומר, מי ייתן לי, ועפתי אל הארץ בה ינץ השקד.

-האוצר לא יסכים- השיב המנהל- תן לי לבדוק את העניין. התקשר אלי בחלק השני של מאי...

לא מקשיבים. אם הקורא החריף איננו מאמין לנו הבה יעשה ניסיון עם רעייתו, ויגיד לה בקול חנפני בדמדומי ערב: "באתי הביתה בלי כל תאבון, חביבתי, אבל רק טעמתי את מרק הצ'ורבה שבישלת בשבילי ובחיי שלא יכולתי להמשיך עוד בארוחה". ועל כן תסמיק הרעיה באשרה כי רב ותלחש: "אני יכולה לבשל צ'רובה כל יום". מכאן שלא המילים קובעות אלא המנגינה.

-איך הסרט?

-בהתחלה היה משעמם, אבל אחר כך, מן האמצע, ירד לגמרי.

-טוב, אז ארוץ לראות אותו...

לא מקשיבים. דוגמא נאה היא לתעתועי הקשב ההצהרה הקלאסית, שהשמענו בשבוע שעבר באזני גננת אחת עזת-מצח שהפגינה זלזול ברננה שלנו:

-גברתי הנכבדה- גערתי בה- חיוך אחד של ביתי הקטנה שווה לי יותר מכל הצרות שבעולם!

היא מאוד התרשמה.

לפני החג דרכנו למישהו בדואר על הרגל.

-סליחה, אמרנו, עשינו בכוונה.

-על לא דבר, השיב הדרוך, זה קורה.

לא מקשיבים לאדם. עצוב מאוד.

מתוך "מעריב", פורסם ב-1998

אבל אני יכול להמציא סיבות למה אם תרצה.

אני סתם נכנס לפורומים נטושים וכותב בהם משהו.

אגב מסתבר שהפורום הזה אפילו מופיע בתפריט הפורומים אז כנראה הוא דווקא פעיל כביכול...

מתקשרים לתנועה יש בטוח מספר בגוגל

😜

מחפשים מבנה שלא אכפת לו שיצבעו עליו (אנחנו צבענו על איזה מחסן של בית כנסת ששימש לנו גם כחדר ציוד של הסניף....), הכי טוב לדוגמא מבנה שטרם צבעו אותו והוא עוד בבנייה ואז יש סיכוי גבוה שייתנו לצבוע. אפשר לנסות לדבר עם העירייה/מועצה ולצבוע ארונות חשמל או קירות בעיר (יש קירות בעיר שלנו שאיזה ארגון של נוער צבע אותם).

בהצלחה רבה

מאוד

ישיבה קטנה? ישיבה גבוהה? מה זה "מקום כמו ישיבה"? 

בהנחה שהתכוונת למסגרת לימודית כלשהי, אז מה חשוב לך שיהיה שם?

מבחינת סגנון  דתי/חרדי, מה חשוב לך?

איפה אתה מרגיש שאתה עומד מבחינת הרצינות שלך? כלומר - בהנחה שאתה מתכוון למסגרת לימודית, יש מסגרות שמיועדות לאנשים שלא כל כך יש להם כח ללמוד, ורוצים יותר מקום עם אווירה טובה אבל מחובר לקדושה, ויש מסגרות שמיועדות לאנשים שרוצים ללמוד בכל הכח...