אבל, במחילה, למה "הצילו"?...

מה כל כך נורא?

הייתי מלטף אותו על הלחי - ושימשיך למצוץ...

יכול להיות שעד החתונה זה יעבור.

ד : אם זה היה ילד שלך זה גם היה מפריע לך.. סורי!!!

מפריע לי לראות אותו כך,

פעם זה היה מתוק ולא התייחסתי, הוא היה דבש עם האצבעות,

אבל עכשיו??

זה דוחה , הוא עושה זאת בין אנשים, או כשאנו במפגש משפחתי, ולא נעים לי עם זה, כאילו שאני אמא מזניחה כזו...

ובכלל, כשהוא מוציא את האצבעות כדי לגעת במשהו או מישהו הן עדיין רטובות עם הריר וזה מגעיל.....

צבעתי לכם את המצב יותר טוב...

"סורי" כמה שאת רוצה, כמובן..

אני באתי לעזור לילד שלך - את יכולה לקבל ויכולה שלא.

"מפריע לי".. "פעם זה היה מתוק" (לי.. כמובן...), "לא נעים לי",  "כאילו שאני אמא מזניחה..."  "זה מגעיל"...

כמובן בלי שמן הסתם התכוונת - אך הכל "לך", טובתך" "מה יחשבו עלייך" - לדעתי, לא כך מגדלים ילדים.

צריך לחשוב מה טוב לו. ילד זה לא "קישוט" שיעשה לנו נעים ומתוק. כשהוא נראה לנו "מתוק" עם משהו - טוב. אך

כשזה רק הוא שמרגיש מתוק מבפנים - כבר לא לגיטימי..

ואל תאמרי: אם זה היה הילד שלך..  אני יודע בדיוק מה הייתי עושה. וכנראהי ש לי יותר ניסיון גם בפעל.

כמובן, לא באתי חלילה לפגוע. אני בא פשוט להציב מראה ממה לפעמים, בלי משים, באים שיקולינו - מה שמפריע

לשיקול אובייקטיבי מה באמת טובתו של הילד.

בערך בגילו זה הפך מכל היום עם אצבע בפה לרק כשאני הולכת לישון....

ההורים שלי ניסו עליי הכל וכלום לא עבד, עד שיום אחד אני באמת רציתי להפסיק וזה פשוט נגמר..

אז אולי לנסות איכשהו לשכנע אותו לרק בלילה?

בהצלחה לכם!!

בס"ד

תינוקת בת שנה וחצי, עם שתי האצבעות האמצעיות בפה,

לא רק בשינה, לפעמים גם במשך היום, פשוט - במקום מוצץ..

האחות בטיפת חלב אמרה לי, שאצל אחיה זה היה כשהוא היה כבר בבית הספר.

ככה הם זיהו אותו כשהוא התקרב הביתה, ראו ילד עם שתי אצבעות אמצעיות בפה...

מה הפתרון לזה בגיל מאוחר? אני עדיין לא יודעת,

בעז"ה כשיגיע הזמן, אני אשמח לפתרונות

אי אפשר "לגמול" אותו. אפשר לעזור לו להיגמל, אבל את העבודה הוא יעשה. כשה"הצילו" יהיה שלו ולא שלך, הוא כנראה ייגמל באמת זה עניינו, אלו הם חייו, תשחררי

היתה תקופה בגן חובה שזה היה הצילו, אבל ראינו שזה ממש פוגע בו ריגשית, עכשיו זורמים איתו ובכל זאת, זה לא מתאים, מה עושים?

למי זה לא מתאים?

באיזה אופן את חשה שזה לא מתאים, למי שזה לא מתאים לו?

וסבלתי מזה! המון! אבל לא הצלחתי להפסיק. זה הרע מאוד את מצבי החברתי, שלא היה מזהיר גם ככה.

האצבע שלי עד היום עקומה

הלוואי ואימא שלי היתה מוצאת דרך לגרום לי להפסיק עם זה מוקדם יותר. (וזה לא שהא לא ניסתה)

מצטערת, אנחנו חיים בחברה, לא באי בודד, ובהחלט יש לתת מקום לנורמות חברתיות, כן גם אצל ילדים. ילד בן 8 זה לא תינוק.

אני יכולה גם להוסיף את מה שעשינו לבן שלנו, כשהסתבר גמלנו אותו מוקדם מדי מהמוצץ (הוא היה עם מוצץ עד קצת אחרי גיל שנתיים, כשהמוצץ נקרע, והוא עצמו זרק אותו לפח ולא קנינו עוד אחד. הוא קיבל מתנה, ושמח בה, אבל אחרי זה התחיל לנשוך הכול בצורה כמעט אובססיבית, קרוב לגיל 3 הבנתי שהמצב לא משתפר מעצמו, אבל היה מאוחר מידי להחזיר את המוצץ)

אז זה מה שעשיתי - שמתי לו נשכן על שרוך, וענדתי לו את הנשכן כמו שרשרת. שבוע-שבועיים הוא הלך איתו כל הזמן, ונשך אותו המון, ואח"כ מעצמו הוא הפסיק.

ואני חושבת שהענין שזה היה חסר לוט, ברגע שהוא קיבל דרך להוציא את החסר הזה באופן לגיטימי, החוסר הושלם.

אני מציעה לך לעשות דבר דומה. תמצאי לו תחליף, כזה שיהיה מתקבל על הדעת, אבל יענה על הצורך שלו. כך תהיו מרוצים גם את וגם הוא, ואולי זה יעזור לו להגמל מההרגל לחלוטין.

אבל חשוב - צריך לחפש לו תחליף שאם ירצה הוא יוכל להמשיך, כלומר, התחליך לא אמור להיות זמני, אף על פי שהוא עשוי להיות כזה

וכשקצת קשה אז גם ביום... זה לא מתאים לילד בכיתה ב למצוץ מוצץ...הוא מודע לזה ומחביא את זה מחברים ואורחים, אנחנו מצידינו מנסים למצוא לו דרכים אחרות להרגע בהם ולפרוק לחץ אבל ביינתים המוצץ במקום הראשון... 

לחכות עוד כחצי שנה - ובינתיים, לא לעשות כלום ולא להגיד כלום.

את אומרת שהוא "מודע". אז הוא מספיק "לחוץ" גם ככה להסתיר את זה.

אם אתם תהיו ב"צד שלו" כלומר, מבינים אותו ולכן לא מדברים על זה ולא מתרגשים מזה - אז יהיה לו פחות לחץ.

מה שפחות לחץ לנטישת המוצץ - כך יותר רגיעה ויכולת להרגיש מעצמו את אי השייכות כשלא שייך, וממילא יותר

סיכוי לסיום הענין.

ככל שמרגיש יותר לחץ - בשלב שהוא עוד באמת "צריך" - אוחז ב"מרגיע" שאותו מנסים לקחת, אפילו לא באמירה ישירה.

לתת לו להיות עוד קצת "ילד קטן".. ובמקביל - שמחה ופעילות המתאימה לו.  מן הסתם תוך זמן מה זה כבר ייפסק מעצמו.

הוא מקבל אספקה של מוצצים כשנגמר [האחים הקטנים שלא הפסיקו כבר] הוא מבין מעצמו שזה לא מתאים לגילו אני מקווה שכשהוא ירצה להיגמל לא יהיה לו קשה מידי .

איזה מזל יש לו שהוא קיבל דווקא אתכם

מה הכי טוב לילד בן 8 , הגיל כבר די מבוגר בשביל אצבע.

זה מפריע לי גם שהוא מסתובב כך.

מה הפתרון לגיל הזה?

וזה היה נורא.

ההורים שלי ניסו הכל וגם אני רציתי להפסיק

אבל היה לי קשה ומתוך הרגל הכנסתי אצבע לפה גם עם מרה 

ואז כל היום היה לי טעם מר בפה.

בסוף רק עם הרבה כח רצון שלי הפסקתי עם גרב  או תחבושת על היד

הייתי מתעוררת בלילה כל פעם שניסיתי להכניס אצבע לפה וזה היה נורא

אבל עם הרבה עידוד של אמא הצלחתי (:

לבן שלי נתתי כפית בלילה במקום האצבע שיהיה לו יותר קל להרדם.

זה קשה גם לו. צריך הרבה עידודים ותוצאות משמחות כל פעם שמצליח להתגבר קצת.

והעיקר לשדר לו שאת מאמינה שהוא יכול.

יש הבדל בין להפסיק הרגל שכבר כל הצדדים מרגישים שהוא מיותר ונמשך רק מכח ה"אינרציה",

לבין להפסיק דבר שלילד יש עדיין צורך בו.

כל מקרה וגיל לגופו.

לפעמים משדרים לילדים שהם "יכולים" דברים שאנו מאד רוצים, אבל עוד לא הגיע זמנם מבחינתם - ואז הם באמת לעיתים "יכולים", בגלל השדר הזה, אבל הנזק מהחסר במה שהם צריכים, גדול מה"הישג" הזה. לא צריך יותר מידי "להנדס" אותם..

בכללי...

כמובן שתלוי בילד ותלוי עד כמה הוא רוצה.

זה פשוט התמכרות שמתישהוא הוא יצטרך להתמודד איתה

ועדיף כמה שיותר מוקדם.

כמו שהסברתי - וכמו שאולי גם את כתבת -  זה באמת תלוי בילד ומה מרגישים המניע,

כשזו "התמכרות", אכן טוב לגמול בסבלנות.

לפעמים זה צורך. כמו שגם לגבי ילד קטן מבינים שזה כך.

באיזה גיל? זה ענין אינדיבידואלי.  תלוי בילד.

לו את הבטחון העצמי בגלל זה,הוא יבין מעצמו  שהוא צריך להפסיק ואז הוא יפסיק (גם הבן שלי מצץ ככה ,גם את שתי האצבעות ,פעם הודעתי לו שהיוםי בואו הבני דודים. הוא ענה לי אוף.- למה אתה לא רוצה?-אני אוהב אותם אבל אני לא יכול למצץ אצבע כשהם פה)

נראה שאין מנוס ואם לא נטפל בזה עכשיו יהיה לו הרבה יותר קשה,

וכבר היום זה כבר קשה לו נורא להפסיק,

הבעיה שהוא לא מתבייש עם זה ולכן איכפת לו.

לא מעניין אותו מה אומרים עליו , העיקר הוא חי בכייף....

דן, הרעיון שלך הוא יפה,

אך אני מתלבטת אם אח"כ כבר לא יהיה מידי מאוחר

במיוחד לילד שהוא אדיש ולא מזיז לו הרבה מהסביבה., הוא בטוח בעצמו יותר מידי....

עם הזמן - ה"סביבה" בנושא זה יפריע גם לו.

בפרט בתור בן, ש"בטוח בעצמו"..

יש ילדים שצריכים  יותר  זמן עם הנקה (מוצץ\בקבוק).

אני מכירה ילד שנגמל מההנקב בגיל 4, והאצבעות מיד נכנסו לפה - עד גיל 7 - כל האצבעות .   הפה לא היה מספיק גדול להכיל !  עד הגמילה מההנקה, לא היתה אפילו אצבע אחת בפה!!!

היום הוא בחור ישיבה לתפארת!

אהבה, אהבה ועוד אהבה, לקבל אותו כמו שהוא.

ושכל החברים (של ההורים והמשפחה והשכנים) ישבו בשקט ויסתכלו על עצמם ועל החסרונות שלהם.

אמא - חזקי ואמצי וחסקי את הילד המתוק שהתברכת בו! 

שאלה שקצת הטרידה אותי בנושא הזה -

הרבה כאן אומרים שלא צריך להתייחס ורק לאמא זה מפריע והילד לא סובל מזה אז היא צריכה לתת לו לחיות.

ואני שואלת את עצמי אם זה שזה מפריע לאמא זו לא סיבה טובה לטפל בזה.

אם זה גורם שהאמא מרגישה גועל כל פעם שהיא מסתכלת על הילד עם האצבעות בפה והריר והכול, זו לא סיבה טובה מספיק לעשות עם זה משהו? ההרגשה הזו של אמא כלפי הבן שלה לא מסוכנת גם כן, ורגשי הדחייה האלה לא יכולים להביא לריחוק נפשי או שהילד ירגיש שנוא?

אז אולי גם זו סיבה לנסות לגמול בכל זאת. זה לא טוב שאמא תרגיש דחייה מהילד שלה.

זה נראה לי קצת מסוכן שעל כל דבר שמפריע לאמא יש לטפל בילד... בדיוק לכן האם היא אשה בוגרת שאמורה לטפל בעצמה. כאמא אני שואפת ליצור הפרדה בין האישיות שלי לשל ילדיגם אם זה קשה זה משתלם ואם לא עכשיו אימתי?

היא צריכה להתמקד בטוב שבילד שלה. לא להתפעל מדברים כאלה.

ב. אבל אני מסכים איתך, שבמקרי-קיצון, שהאמא עוד לא מצליחה לעבוד על עצמה וזה גורם לה הרגשות קשות כלפי בנה - אז משיקולים תועלתניים לגמרי, ללא שמץ הצדקה מוסרית, אולי זו אכן סיבה..

אבל זו באמת בעיה: ומה יהיה אם אמא נגעלת מזה שבנה עושה בחיתול? גם נשתדל לזרז גמילה?  כן, ידוע שזה "טבעי"..  אך העיקר תלוי בנקודת המבט שהיא מחליטה עליה.

כגון  - קרניו סקרל, שעוסק באיזון אנרגיות, או כל טיפול מסוג אחר שיכול להועיל, יפתור תוך זמן קצר את הבעיה.

בהצלחה!

אח שלי מצץ אצבע עד כיתה ב' ,אני (אחותו הגדולה) כל הזמן הוצאתי לו את האצבע מהפה ובקשתי ממנו שיפסיק,הוא לא הפסיק,ואמא שלי לא נסתה לשדל אותו להפסיק,

יום אחד הוא הלך עם אמא שלי לרופאה והיא אמרה לאמא שלי שכדאי שהוא יפסיק כי בעתיד הוא יכול להיות דחוי בחברה אם הוא ימשיך עם זה.אחי לא הבין את כל ההסבר אבל הוא שמע שהרופאה אמרה שכדאי להפסיק ומאז הוא החליט הפסיק. וזהו.

תני לילד את הזמן, כשזה יבוא מעצמו זה ילך הכי טוב

אבל בלי רצון שלו זה לא ילך.

לכן לדעתי לא להפסיק לדבר ולשכנע אותו שזה לא טוב והוא כבר גדול ויכול

כמובן באהבה ועידוד 

עד שירצה מעצמו.

זה צורך, תני לו!

הרי הוא לא יתחתן עם אצבעות בפה....

גרמתם לי קצת להתבלבל ולא לדעת מה להחליט,

הבעיה אצלו שזה תקוע אצלו בפה כמעט 24 שעות, הוא גם מדבר והאצבעות תקועות לו בין השפתיים........

כשהוא מסדר חדר, או עושה משהו, זה הכל בליווי האצבע.

אולי לא פרטתי כמה זה נראה נורא...

אם הוא היה משתמש בזה רק כשהוא קורא, שוכב, בוהה, זה לא היה מפריע לי.,

מה שהוא עושה זה רק עם יד אחת, כאילו היד השניה כבולה באזיקים....................

ולכן אני עדיין בשיטה שהוא חייב להתנתק מזה עכשיו , לחכות נראה לי לטמון ידיים בצלחת וסוג של בריחה מהמציאות.

כלנית, הרעיון שלך מגניב, אולי נעשה איתו טבלה מתי הוא מחזיק אצבע ומתי לו, שילמד דבר ראשון לשלוט על זה.

אולי שעה אחת כן שעה אחת לא?

תודה, ואם למישהי יש עוד רעיון איך לקדם את זה איתו ואיך לגרום לו לרצות לשתף פעולה , אשמח לשמוע.

לדעתי ממש כדאי לנסות לא להלחיץ אותו בעניין הזה, כי זה רק גורם לו לחשוב שהוא לא בסדר ושיש לו בעייה.     

אני הייתי הולכת על סימן מסויים באצבעות (כמו פלסטר, למשל) שיזכיר לו מיד אחרי שהוא מכניס אותן להוציא אותן, ושאם יעמוד בזה- יובטח לו פרס.

שמחתי לעזור (או לנסות- לפחות...)

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....