זוכרים שיש מדי פעם ירי של קסאמים וטילים בדרום? טוב, מתי אין.
ואני, בתור מתנדבת נוער במרחב נגב, נורא רציתי לרדת למשמרת בזמן הרקטות על באר שבע. אבל אסור לי.
אני זוכרת את תחושת התסכול שהייתה לי כשהבנתי את זה- אני רוצה לעזור! זקוקים לי שם! למה לא מרשים לי לעזור????
הבוקר תחושת חוסר האונים והתסכול חזרה..אבא שלי העיר אותי בערך ב5:00 בבוקר. אמר שיש מקרה, ושאתארגן ליציאה. התחלתי להתארגן, ותוך כדי אנחנו מתעדכנים- ירי על רכב ישראלי, יש נפגעים. לאט לאט התמונה נהייתה ברורה ומפחידה. מצבם של הפצועים לא היה ברור. ברגע האחרון אבא מודיע לי- "את לא יכולה לבוא איתי, לא מוציאים מתנדבי נוער לירי". ויצא.
לא הצלחתי לחזור לישון..רדפו אותי סיוטים. האם אני מכירה את הנפגעים? יש ירי? אז אולי אבא שלי גם נפגע? בדמיונות שלי כולם מתו, ואני בכיתי חסרת אונים על שלא יכולתי לעזור.
אבא חזר מעין כרם בערך בתשע וחצי...אחרי המון זמן...
כבר ידענו מה קרה.
שאלתי את עצמי איך הוא הרגיש שם, בזירה. ואיך הוא מרגיש כשהוא יודע שאחד מהפצועים נפטר.
אבל בעיקר הרגשתי אשמה..אולי, אולי אם הייתי שם...אולי המצב היה יותר טוב, אם רק הייתי באה ומגישה עוד עזרה..
זה בטח נשמע לכם קצת תלוש, ו"תירגעי, לא יכולת לעשות שומדבר שונה"..אבל רגשות אי אפשר לשפוט.
בכללי, זה נראה לי לא הגיוני- מה, פוחדים שיהיו לנו טראומות? אז למה נותנים לנו ללכת למקרים הרבה יותר זוועתיים? פוחדים שנפגע? שלא ידאגו, החיים שלנו לא יותר חשובים משל אחרים. וזה נותן המון, לדעת שאנחנו יכולים לעזור, ולא לשבת חסרי אונים בתחנה ולשמוע דיווחים על מה שקורה, בלי שום יכולת להועיל, ולו במקצת, את המצב.
זאת בעיקר פריקה..קחו לאיזה כיוון שבא לכם. שבת שלום. בשורות טובות.
