אני בכיתה י"ב.
בגיל 15 אובחנתי בADHD.
קודם כל, תירגעו- זאת לא מחלת נפש...יש לי תחושה לפעמים שמתיחסים לזה כאל משהו מדבק, זה לא פיגור ולא שומדבר כזה- זה בעיות קשב וריכוז עם יותר תנועה ותשומת לב לפרטים קטנים ולא חשובים.
מהחיים שלי למדתי, שכמו הסיפורים על "הילד פלא העיוור" וכד'- מאוד חשוב מה שההורים והסביבה משדרים.
תמיד אמרו עליי שאני חכמה, אבל לא משקיעה מספיק.
אם הצקתי- זה כי אני לא נחמדה לחברות שלי, אם אחרתי- זה כי אני לא אכפתית למסגרת, אם קשקשתי בשיעור- זה כי אני מזלזלת, אם אני שוכחת, זה כי אני לא אחראית, ואם אני לא יושבת שעות על ש"ב, זה כי אני עצלנית.
במבט לאחור- אני פשוט סובלת מבעיות של ארגון וניהול וחוסר להתרכז במשהו הרבה זמן. אני באמת לא טפשה או משהו כזה, תמיד זה גרם להרבה תסכול- כי "אם את כזאת חכמה, איך זה שאת לא מסוגלת לעשות את שיעורי הבית? איך זה שאת לא מקשיבה למורה?". א-ב-ל, אחרי שהבנתי שאני ל-א עצלנית וחסרת אכפתיות, זה גרם לי להבין עוד משהו-
יש לי חברה בכתה, היפראקטיבית, כמוני..אבל היא, שלא כמוני, מקבלת ציונים מאוד נמוכים מגיל קטן, מרשה לעצמה להעיר הערות ככל העולה על רוחה, בלי שום סינון או ריסון עצמי. היא משדרת עליונות ומאידך גם מסכנות. שאלתי את עצמי- מה ההבדל ביננו?
התשובה- היא יאובחנה מגיל קטן. כך גם רוב אחיה. המורים מאז ומעולם ויתרו לה והבינו את המצב שלה. לי, לעומת זאת- אף אחד לא ויתר! אם הערתי הערה לא במקום- ההורים שלי לימדו אותי להתאפק, לחשוב בשקט, להקשיב לאחרים בסבלנות. וזה עזר לי! הרי גם עם האבחון- אני עדיין בן אדם!
לכן, עצתי- אם הילד היפראקטיבי, זה אומר שאתם יודעים ל-מ-ה הוא עושה דברים מסויימים, ושהוא אינו ילד רע (כמו שרבים טועים לחשוב..למדתי את זה על בשרי). אבל, זה לא מצדיק, חלילה, התנהגות שפוגעת בו או בסביבה שלו. הרי בסופו של דבר הוא ייצא בעז"ה לעולם האמית..שם יהיו הרבה פחות סלחניים..
תודה שקראתם, בהצלחה בחינוך הילדים- אתם עושים עבודת קודש! מעריצה אותכם!