אני ואחי גדלנו בסניף כזה וגם השבטים לא היו נפרדים וההורים שלי היו ועדייו יותר דוסים משאר תושבי המקום.

ההורים שלי לא הגבילו אותנו יותר מידי (נתנו לנו להציג אבל לא לרקוד אם היה ריקוד משותף, נתנו לנו לצאת לעל- האש עם השבט אבל הגבילו בשעה וכו)

והיו דברים שבשום פנים ואופן לא הסכימו שנשתתף בהם (מסיבות פורים וכו)

ואנחנו יצאנו דוסים יותר מרוב החברה ביישוב  

אין לי עצות מעשיות, ההורים שלי היו עקביים, דאגו לנו  ובכלל הם מקסימים!!

תאמיני בדרך שבה את מחנכת את הבת שלך, היא תעריך אותך על זה בעתיד אי"ה..

בהצלחה!

הרב של הקהילה יכול לומר שאין בעיה הלכתית בפעילות מעורבת.  זה לכאורה היפך סעיף מפורש בשולחן ערוך. ומי שהתירו - זה היה בדיעבד, כדי למנוע נזקים גדולים יותר.

הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל אמר על החברה המעורבת בבני עקיבא בלשון הזו: אינני יודע לזה היתר.

הבת שלך, כמובן, איננה אמורה לדעת מה "הרב אמר".. את זה אתם שומעים - ומחליטים. לעת עתה, אתם "הרב" שלה..

לגבי השאלה הספציפית עצמה - אני בעניי אינני יכול לחוות דעה בלי להכיר את כל המציאות המורכבת: הבת, ההורים, הסביבה.

בנושא של ילד שאומר ש"גורמים לו להיות יוצא דופן" וכו' - תמיד יכולה להיות דילמה: מצד אחד, חוששים שמא יצבור מרירות, יפתח נוגדנים.  מאידך - זו מתכונת ברורה של "סחיטה", ובעצם מפתח "נשק" לאי יכולת של ההורים לקבוע לו נורמות מעבר למה ש"כולם" עושים.

יש דברים שבהם אנו מעדיפים את העלמת העין; ויש דברים שבהם אנו אומרים בצורה ברורה: אצלנו זה כך.  למשל, בנושא כזה יכולים להסביר: יש סניפים שהם רק לבנים/בנות באריאל וגם במקומות מסויימים בבנ"ע. כך תמיד היה בעם ישראל. פה לא - אז אנחנו מרשים ללכת לסניף, אבל רק לפעילות נפרדת. ככה זה אצלנו. זה נקרא יותר צנוע.

אבל, כמובן, יש בכך בעיה לא - פשוטה: הילדה תראה שמציגים, "יצאו לה העיניים".. וכו'...  ומצד שני - אם תתירו, הרי עם "הוראה" כזו במקום שלכם (ששוב- באיפוק אני אומר שהיא נראית תמוהה מאד), מתי זה ייעצר?

ניחא, אם היו אומרים זה רק להכי קטנים, אז אולי חבל ליצור עימות. אבל אם זה אומר שכך יימשך גם אחרי בת מצוה - אז עד מתי?  זו באמת בעיה קשה: מכניסים ילד לחברה כזו ואח"כ הוא צריך להתמודד (בלי להאשים. כנראה הרגשתם אילוץ).

ואולי - עולה בדעתי (בע"מ - לא מכיר מספיק נתונים) - אם אין ברירה, אפשר להסביר לילדה שצניעות זה שבנים לחוד ובנות לחוד, זה לא אותו אופי, וכך תמיד נהגו בעם ישראל. ואחרי שהיא כבר תתחיל להעלות "פרצוף", להגיד לה - אבל בגלל שאתם עדיין בגיל מאד צעיר ופחות מגיל מצוות, זה פחות נורא. אבל בתנאי שמסכימים מעכשיו - שכאשר נהיים בת מצוה אז את כבר מבינה שאת גדולה, ועושים פעילויות רק בנות עם בנות.

אבל צריך להביא בחשבון, שאם תמשיכו לגור שם, והשבט כן יפעל מעורב - הבעיה יכולה לחזור שוב אז, למרות כל ההבטחות החגיגיות, ואז יתווסף גם ה"הרגל" שמעכשיו. וזה צד "לחתוך" כבר כעת...  הקיצור, מורכב ורק רציתי להעלות צדדים שונים.

ביחוד בנושא זה הדברים בעייתיים, כי אין ענין "לנפח" אצל ילדים למה חשוב לשמור הפרדה כזו, לא צריך להכניס דברים בראש, ומאידך - באמת חשוב מאד לחנך לצניעות מגיל צעיר, וביחוד ע"י הרגל קבוע.

בזמנו, לגבי כיתה מעורבת בישוב שהיו אילוצים - אמר ר' אברום שפירא זצ"ל שהגגג זה עד כיתה ד'.

אולי כדאי שתתייעצו עם ת"ח גדול שאתם מקבלים את הוראותיו.

תדברי עם המדריכות;

תסבירי להן שכל ה"מעורב" אינו טוב, ואתם שולחים רק בגלל שהפעילות עצמה נפרדת; ושעכשיו יש לכם בעיה - כי הילדה תראה את האחרות ותקנא ואולי זה יעשה לה דווקא "אנטי". אז שתתחשבנה בשכמותכם - ובלי לדבר עם אף אחד, פשוט לפחות להבא לא יעשו יותר הצגות/הופעות מעורבות. בד"כ המדריכות הצעירות מאד אידיאליסטיות, ואיכפת להן שכולם ירגישו טוב, ולהתחשב... בקיצור - צדיקות.  אפילו אם הן גם שמעו משהו מהרב הקהילתי, תסכמנה מן הסתם להתחשב. הרי גם הוא לא אומר שחייבים דווקא כך. והרוב המוחלט אומרים אחרת ממנו..

מסתבר, שאחוז גבוה מאד של ילדים יוצאים כמבוגרים דומים מאד להורים שלהם מבחינה תורנית. לבית יש השפעה חזקה מאד על חינוך הילד לתו"מ.

נכון, לא ראוי בגלל זה "לקחת סיכון" ולהכניס ילד במודע למקום שלא היית רוצה שכך יתחנך. אבל אלו האפשרויות- דעו שביתכם הוא המשפיע העיקרי.

לדבר הרבה, ללמד הרבה, לתת הרבה רקע לכל קביעה תורנית. זה יחלחל בעז"ה.

ואני דוקא חשתי בעייתיות רבה בעיקר בעניין שההורים לכאורה סותרים ( בצדק, לטעמי)  את דברי הרב, ואיך בדיוק נחנך ככה ילד למורא רב?

פעמים רבות מה שקרוי "רב בקהילה"  אינו המושג שאת מתכוונת אליו, ואינו "מרא דאתרא". והם יכולים להגיד

שהרב שלנו הוא... והוא ת"ח מאד גדול.

ב. לפעמים זה באמת שיקול חשוב לגבי מקום המגורים.

ג. כבר כתבתי, שבאופן נורמלי ילדה ב"נבטים" אינה אמורה לדעת מה "הרב אמר", כך שהשאלה לא מתחילה.

ד. ודאי הבית הוא המשפיע העיקרי. אבל לעיתים כשההשפעה הזו בניגוד לחברה שהילד נשלח אליה, נוצרת מורכבות לא פשוטה. לפעמים הוא רק מתחזק מזה ולפעמים לא.  וכמו כן - במה שנוגע לתחום זה, שעם השנים גם היצר עלול להתערב בו, צריך זהירות יתרה בשיקול הכיוון בו הולכים. ודברייך מאד נכונים לגבי השפעת הבית - אבל זו בדיוק היתה השאלה: איך הבית אמור להפעיל את השפעתו במקרה כזה. זו באמת שאלה.

ה. לצערי יש לומר, שר' אברום שפירא זצ"ל כבר העיר בחריפות רבה כלפי אנשים שאינם מן השורה הראשונה של הרבנות - ומוציאים פסיקות נגד המקובל על גדולי עולם. זו באמת התמודדות..

ככלל, גם אני מסכים שבסופו שלדבר לבית יש השפעה מכרעת - גם בעניינים שהסביבה אינה קלה. אבל צריך חכמה רבה איך לגרום שהילד יקבל את ההשפעה הזו.

 סליחה שרק עכשיו אני חוזרת.

יש לי כמה הבהרות לדברים שלא הובנו או לא נכתבו...

א. כל החניכים יודעים שרב הקהילה הוא הקובע, והמדריכים מתייעצים איתו בעניינים הלכתיים.

בבית אנחנו מבהירים שאנחנו מאד מעריכים את הרב, ואנחנו לא פוסקים הלכה אבל השקפותיו שונות משלנו ולכן גם אם מותר לפי ההלכה זה לא לרוחנו. יש דברים שקשורים ל"רוח ההלכה" ויש דברים שכדאי להשמר מפניהם גם אם יש היתר הלכתי.

ובכל זאת קשה לעמוד בפני דמעותיה של ילדה שיודעת שהרב מתיר, ומרגישה שהרבה פעמים אנחנו שונים מאחרים, והדילמה שלנו מתעצמת כל פעם מחדש.

ב. בסופו של דבר היא השתתפה בהצגה (אמרה רק משפט אחד), כשהבהרנו לה שבגיל בת מצווה היא לא תוכל להשתתף.

ג. לגבי השפעת הבית- אני מסכימה שיש השפעה רבה של הבית אבל זה לא מספיק, אף פעם אין לנו ביטוח בחינוך, ואף פעם אי אפשר לדעת אילו השפעות חברתיות, ואפילו פיתויים עלולים להיות בחברה מעורבת.

ד. אנחנו כנראה נשאר בדילמות שלנו כל עוד אנחנו כאן. אני רק חייבת לשמוע שלא אני המשוגעת, ושההשקפה התורנית תואמת את השקפתי כי לפעמים אני כבר לא בטוחה שאני נורמאלית...

אז שוב תודה ושבוע טוב.

אנחנו באותה הסירה עם אותן דילמות שתיארת

כיוון שזה לא שורש הבעיה אלא רק סימפטום אענה בכללות על דברים שגיבשנו כ"קו" בבית שלנו שעל פיו אנו פותרים דילמות כאלה ורעותיהן

להלן עיקרי החלטת הוועדה

א. מותר לאמא ואבא להגיד לא ! (אפילו לא תמיד צריך להסביר למה - במקרה הזה דווקא יש הסברים )  

ב. לא כל דבר שאסור הוא בשם ההלכה - כמו שמשתדלים שלא רק אבא\אמא יגיד תמיד "לא" הרי כל מטרתינו היא לקרב אותם ולא ליצור ריחוק

ג. אפשר שההלכה היא כמו שהרב אמר אבל יש חומרות או הדרכות אחרות לבית שלנו 

אז מה אם מותר חלב נוכרי(זו ההלכה. כי אחרת השכנים..? הרבנות..? ) אנחנו אוכלים מהדרין.

ד. נכון ! הרבה פעמים אנחנו שונים.

ה. דורש הרבה הרבה מאמץ אבל אנחנו שונים גם לחיוב ולא רק לשלילה.

למשל: פינוקים וגיבושים משפחתיים.

שבתות מקבלות יחס מועדף

ראשי חודשים

סתם מחפשים סיבות לעשות משהו סיום מסכת של אבא או ילד אפילו סיום של פרק או חידוש יפה...

"בשביל זה שווה לשתות לחיים" (גורם לאהבת תורה שאינה רק איסורים

(לא צריך להגזים. לפעמים כוס שוקו\מיץ באמצע היום עם איזה עוגה שלא אוכלים במהלך השבוע היא אירוע חגיגי)

ולהדגיש (לא בצורה תיאטרלית) שזה מיוחד למשפחה שלנו ושווה להיות חלק מאיתנו

ו. אנחנו הסיירת ויש גם דרישות וגם סיפוק ופינוק

ז. אנחנו אוהבים יותר. ונותנים גם באפיקים אחרים - כל ילד בתחומו מקבל דברים\פעילויות ששיכים לו מיוחדים לו

ח. אצלנו גם מפחדים לשלוח לחברים (אפילו "בני טובים") אז אנחנו כמעט תמיד המארחים ומשתדלים לעשות את זה כיף

ט. בסוף אנחנו המילה האחרונה ולא משנה כמות וטמפרטורת הדמעות

י. כיוון שמשתדלים לעשות הכל למען שמו יתברך ומתפללים אליו שיצליח דרכינו אז מצפים שהוא יעשה את כל העבודה כי הם (ואנחנו) הבנים שלו יתברך

סיכום כל הנ"ל  למי שדילג הוא לדעת שהחוץ מושך לחיצוניות  גם בדמות של אנשי שלומנו

פשוט צריך להדגיש בגאווה  שאנחנו מיוחדים ויש לזה מחיר אבל הוא משתלם

 (לא בצורה מתנשאת כי גם אחרים מיוחדים בדרך בדברים אחרים וכולי )

ויהי רצון שנהיה שליחים נאמנים

מדי פעם אני מרגישה שאני זקוקה לקבוצת תמיכה של אנשים המתמודדים עם דילמות דומות לשלי...

שמח שדברי לתועלת בע"ה

גם אותי חיזק לדעת שאנחנו לא המשפחה המוזרה היחידה

זה באמת נותן הרגשה של שפיות

anonimus.dos

ביחס לדת, כמה שיותר, כמו שאמרו כאן ע"י יצירת כיופים אחרים שקשורים בדת, אווירה טובה בבית.

נראה לי רגשות שליליים לדת מסוכנים לחינוך לא פחות מאשר פעילות מעורבת.

את ההגבלה צריך לעשות עם המון רגישות, אפילו לשתף את הילדה בפחד שלכם ובהתלבטויות, שהיא תוכל להבין שזאת לא סתם הנחתה של הורים פאנטים אלא מתוך דאגה כנה. כמו כן אתם צריכים להבין מאד לליבה על ההפסד הגדול שלה ולפצות אותה בדרכים אחרות.

דבר נוסף אם אתם רוצים הבנה, לשתף אותה קצת בחינוך של הילדים הקטנים ממנה, אפילו לתת לה מעט סמכות בעניין. ע"י זה אתם מכניסים אותה לסירה שלכם. אולי לפעמים תבוא אליכם ב"התלבטויות חינוכיות" על האחים שלה, וזה יכניס לה המון בגרות והיא תוכל להבין את הראש שלכם כשאתם מחנכים אותה.

לגבי העתיד - עם הגיל והשנים העניין יעשה כנראה יותר קשה ומשמעותי בחברה שהיא לא נפרדת,

לכן אולי עצה קטנטונת שיכולה לעזור: אולי כדאי לעודד כבר מעכשיו את הילדים לקריאה מרובה, שיגדלו להיות יותר משקפופרים וילדי בית ופחות כאלו שמבלים עם חברים עד שעות מאוחרות.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....