ויצחק אהב את עשו - אוהב את הבריות ומקרבן לתורה

ידידי' חביבי' כולכם יודעים שיצחק אבינו העולה תמימה הגיע למדריגה הכי גבוהה שלא הי' יכול לראות שום רעה בעולם כלל, ואפי' בבנו עשו ראה רק טוב, כי הי' כל כך מקושר להשי"ת בעומק העמקות בכל נימי נפשו שראה שהכל טוב ממש, ולכן לא כתיב ויצחק הכה את עשו, או יצחק צעק על עשו, כי בחכמתו עשה בשלימות את תפיקדו כדי לקרבו אל הקדושה, ע"י כח האהבה מאב לבן ורבו לתלמידו כענין "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", כי אפי' עבודתו של יצחק ידיעה כ"פחד יצחק" ויראה וגבורה, כאן השתמש במדתו של אברהם אביו בחסד ואהבה לקרב את נשמת הרחוקים בכח המשיכה משכנו אחירך נריצה, ובזה פעל אבינו יצחק להוציא ממנו כל הנשמות הקדושים כתנא אלוקי ר' מאיר, והתנאים שמעי' ואבטליון, וכל גרי צדק. ויה"ר מלפני אבינו שבשמים שיטע בלבינו אהבת עולם להטות לב כל ישראל לטובה בביאת הגואל אמן.

-------------------------------

סיפורו של יעקב עשו

רב שלמה על פרשת תולדות - נכתב ופרסום ראשון בשנת 1982.

"ראה ריח בני, כריח שדה אשר ברכו ה'" [בראשית כז, כז]

אנו מוכנים לבצע תירוצים עבור כל רוצח. "אה, הוא לא כל כך רע!" אולם כששומעים על יעקב ועשו, אנחנו אומרים, "אוי, זה כל כך נורא! הוא גנב את הברכה מאת אחיו!" רוקן את ליבך מכל שלמדת על הסיפור הזה לפני כן.

כשהגיע הזמן עבור יצחק לברך את בנו, רבקה אמינו ידעה כי לא היו לעשו הכלים הראויים כדי לקבל את הברכות של יצחק. לא רק שלא היו לו הכלים, אבל אם, חס וחלילה, יצחק היה מברך עשו, זה היה סוף העולם. גם ללא הברכות, עשו כמעט הרס את העולם. תאר לעצמך, אם הצד השני [הסטרא אחרא] היה גם את כל הברכות, איפה אנחנו יכולים להיות?

במהלך הסיפור, יעקב נכנס, ויצחק אומר, "זה מוזר. הקול קול יעקב, והידיים ידי עשו!?" לאחר מכן יצחק אומר, "גשה נא ואמושך בני." [בוא יותר קרוב אלי. תן לי לגעת בך.] ואז הוא אומר, ""ראה ריח בני, כריח שדה אשר ברכו ה'."

קודם כל, שמעת פעם מישהו שאומר: "תסתכל על ריח"? האם אתה יכול לראות הריח? אז למה כתוב, "ראה"? כמו כן, כתוב, "וירח את הריח בגדיו. " "בגדיו" יכול להיות פירושו הבגדים שלו, אך גם אפשר לפרש אלו שהם נגדך - בוגדיו. ברוח הקודש, יצחק ראה את כל ההיסטוריה עד סופו באותו רגע. הוא גם ראה את היהודי הנמוך ביותר, יהודי שהיה נגד עמו. כי אפילו יהודי הנמוך ביותר יש לו ריח טוב.

הגמרא אומרת דבר לא יאומן. זה אומר, "את מי ראה יצחק? הוא ראה את יוסף משיחא." אני אגיד לך מי היה יוסף משיחא. כאשר הרומאים הרסו את בית המקדש, הם רצו לשלול את כל זהב וכסף שבקודש הקודשים. אבל הם פחדו ליכנס בתוכו. אז הם אמרו ליהודי הזה, יוסף, שעבד אצלם: "תשמעו, אנחנו לא רוצים ליכנס לקודש הקודשים. אתה תכנס, ובכל דבר היקר שתוציא, נחלק אותו איתך."

אתה צריך לדעת כי אל קודש הקודשים נכנסים רק פעם בשנה, כשכהן הגדול נכנס ביום כיפור. הפעם האחרונה שנכנס אדם לחדר זה, היה הכהן הגדול שידע שזאת הפעם האחרונה שהוא נכנס בו. האם אתה יכול לדמיין: באיזה רמה הוא היה, כשהוא נכנס בו ביום כיפור האחרון? האיש שיכנס בו אחריו, היה היהודי המקולקל הזה, אשר עובד עבור הרומאים נגד עמו. גם אם תשכח את העובדה שהוא היה אנטי-דתי, הוא היה בוגד גמור.

בכל מקרה, הוא יצא מקודש הקודשים עם איזה כלי קודש, נתח גדול של זהב. הרומאים אמרו לו: "תחזור לשם לקחת עוד קצת זהב וכסף בשבילנו". הוא ענה: "לא, אני לא יכול ללכת לשם יותר." אני לא אכנס לכל הפרטים הנוראים. הם החלו לענות אותו בצורה מדהימה שגרמה לו כאבים בלתי-נסבלים. כל הזמן הוא צעק, "כיון שפעם עשיתי לא בסדר, אני צריך לעשות את זה שוב?"

התלמוד אומר, כי לאחר מותו היה קול שהכריז משמים, "יוסף משיחא יש לו מקום בגן עדן - ליד אברהם, יצחק, ויעקב." זה מה שראה יצחק אבינו.

יצחק בירך את יעקב ואמר: "הריח של בני" - ז"א צאצאי, הנמוך ביותר - הוא "כריח שדה אשר ברכו ה'. "

יצחק אמר, "ראה ריח - תראה, והנה הריח." ישנה אחדות של הגוף וגם אחדות של הנפש. ההבדל ביניהם הוא מאוד פשוט. עם הגוף שלי, הרגל שלי הוא רגל, והיד שלי היא יד. אם היד שלי היה אומר לרגל שלי, "אני מרגיש כל כך מאוחדים איתך עד שאני רוצה להיות באותה צורה שיש לך," הייתי נכה, חס וחלילה. אם הלב שלי אמר לקישקעס [בני המעיין], "אני אוהב אותך כל כך הרבה, קישקע, אני רוצה להגיע כל כך קרוב אליך, כי אני רוצה לעשות את הדברים שאתה עושה." זה מאוד נחמד. אבל אם, חס וחלילה, הלב שלי הפך להיות קישקע, הייתי מת ח"ו. אז האחדות של הגוף מבטא את עצמו כשהלב והקישקע שלי, היד והרגל שלי, כולם נפגשים. אבל כל אחד ממשיך לבצע בדיוק את התפקיד שיש לו לעשות. בתוך הגוף, שמיעה, ריח ומשמוש הם כולם מחלקות שונות, אבל כולם פועלים ביחד.

אחדות הנפש הוא שונה. אתה לא יכול לומר כי בתוך הנשמה יש מקום מיוחד לראות, ומקום מיוחד עבור שמיעה, ועוד מקום מיוחד עבור משמוש. בתוך הנשמה, זה בהחלט כולו אחד.

התלמוד אומר שכשעמדנו בהר סיני, ההתגלות היתה כל כך גבוה, שראינו מה שיכול לשמוע, ושמענו מה שאפשר היה לראות. כשיבוא המשיח, ונשמתנו והעולם יהיו בתכלית התיקון, הנשמה תהיה ברמה של אחדות כל כך חזקה, כי נוכל לראות ריחות. זה אומר כאשר המשיח יבוא, הוא לא ישפוט אנשים על ידי ראיה או לפי מה שהוא רואה. הוא ישפוט אנשים לפי "דמריח הדרים" - על ידי חוש הריח שלו, על ידי האף שלו.

ככה היה גם בזידיטשוב. כאשר מישהו בא לראות את הרבי, הרבי לא היה מסתכל עליו. העיניים שלו היו סגורות. האדם היה מתקרב לשולחן הרבי ועמד שם. לאחר מכן הזידיטשובר הקודש היה נושם את האוויר. ואז הוא היה יודע בדיוק מי זה שבא.

הרבה פעמים נראה שמישהו בא, הוא נראה מתוק ומדבר מתוק, אבל האף של הנשמה שלך אומר לך שיש משהו לא בסדר. לפעמים זה להיפך. אדם נכנס, שנראה מלוכלך ומטונף, וצורת הדיבור שלו מגעיל, אבל האף שלך אומר לך שהוא כל כך קדוש פנימה וכל כך מיוחד.