בסיעתא דשמיא!
שבת פרשת "לך לך" אנחנו בבית אל אצל אבאמא ,נמאס לי, אני רוצה כבר ללדת!
אנחנו עושים הליכות כל השבת וגם במוצ"ש אם אני לא טועה ומחכים שיפעלו את פעולתם.
*יש לציין שביום חמישי הייתי ברמת אשכול במעקב הריון עודף והמוניטור הראה שיש לי צירים כל 5 דקות (ואני לא הרגשתי)
יום ראשון, בהוראת אמא ודי בשביל הכיבוד הורים אני הולכת שוב לרמת אשכול (כי הרופאה אמרה..?!) ושוב:
אולטרסאונד, מוניטור, צירים כל 5 דקות.. הרופאה בודקת פתיחה, שום דבר, סגור.
"טוב,כדאי לך להתחיל לחשוב על זירוז טבעי- שמן קיק או משו כי אם עד שבוע הבא את לא יולדת אנחנו ניילד אותך {נזרז אותך במילים אחרות..} להתראות, נפגש ביום רביעי אם לא קורה שום דבר עד אז"
אני יוצאת מהחדר של הרופאה ומכריזה בקול לכל הממתינות בחוץ שאני לפה לא חוזרת יותר!!
חוזרת הביתה ומנסה לחשוב ברצינות איך אפשר לקדם את העסק??!!
מכינה עוגיות (אפקט הקינון..)
אני כבר לא זוכרת אם באמת עשיתי צעדים מעשיים או שסתם פשוט החלטתי שאני יולדת!!
ואכן בסביבות 8 בערב אני מתחילה להרגיש את הצירים יותר (ומתחילה להתלהב שהנה זה מגיע-ותוהה לעצמי אם אני הוזה כי אני רוצה מאוד או שזה פשוט קורה)
מתחילה לתזמן את הצירים- כל 5 דקות..
הולכת לנוח ומנסה לישון, מדברת עם אמא, מעדכנת, מבקשת שתשאר בהאזנה כי אנחנו מתקדמים, הצירים מפסיקים קצת ושוב חוזרים, נחמדים לא כואבים מידי.
אני מתקשרת למיילדת שעשתה לנו הכנה ללידה ואומרת לה שנבוא להיבדק עוד מעט (כשבעלי יחזור) בעלי חוזר בסביבות 11 וחצי ואנחנו בדרך אליה.
היא בודקת אותי, שום דבר,סגור.
בעסה..אני מרגישה קצת מטומטמת שאולי פינטזתי מידי.
חוזרים הביתה,הולכים לישון –כל הלילה אני מתהפכת מצד לצד, הצירים ממשיכים, עדיין נחמדים (לא כואבים מידי-רק לא נוחים)
אני קמה בבוקר,הולכת לשירותים, הפקק הרירי יוצא
(יש! איזה כיף- קצת מתרגשת שלא שיקרתי לעצמי וזה באמת זה) בוכה..מסמסת לבעלי (שנמצא בתפילה) אנחנו מחליטים ללכת להיבדק שוב לאור ההתקדמות.
8:30 בערך- הולכים להיבדק (הפעם אצל מיילת אחרת כי "שלנו" במשמרת בוקר)
–פתיחה 1 (בעסה),מחיקה מלאה (יש!!)
טויב, ממשיכים, הולכים הביתה, תוך כדי מתקשרים לאמא שתבוא להיות איתנו, הצירים מתחזקים קצת,
אמא מגיעה ואני בכל ציר רוקדת איתה (או יותר נכון עושה סיבובי אגן) עוברות ככה כמה שעות נוספות –אני נכנסת למקלחת, יוצאת ושוב...מנסה לנוח קצת, מתיישבת על הריצפה,נשענת על הספה ואמא לוחצת לי בגב להקל על הכאב,
שותה קוהוש ותה פטל, מעסה את הפיטמות קצת, מנסה לקדם עניינים.
13:15 המיילדת באה שוב לבדוק אותי (לפני שהיא נוסעת למשמרת)
פתיחה 1 וקצת (אוף!!!! כמה זמן?? לא התקדמנו??)
הצירים מתחזקים ומתחילים להיות בלתי נסבלים, אני מתחילה להשתגע
-"אמא בואי מהר, תלחצי לי, כואב לי!!!!"
-"תרגעי- תנשמי..."
-"לא רוצה לנשום! כואב לי!!!! תלחצי חזק, חזק יותר!!"
אמא ובעלי שבינתיים בישלו, הכינו את הבית, עשו כביסה, גיהצו וכו' אוכלים צהריים ואני מנסה גם אבל קצת נחנקת כי ממש כואב לי!!
פה מתחיל השלב המשוגע ממש אני לא שולטת בעצמי-
הכאב עצום ואני מטילה זעמי בכל "עובר ושב" אני מתחילה להתעצבן
"אמא, למה את אוכלת בננה? זה מסריח!!"
"שימו מוזיקה.."
"תכבו את המוזיקה"
"תנמיכו"
"תגבירו"
"מה מסטיק עכשיו? זה מסריח!!"
"לכו תקנו ילדים במכולת.."
"אני לא מסוגלת! איך אני יעבור את זה??"
"אמא תלחצי!!!"
מנסה לשיר עם הפלאפון, מחליפה תנוחה כל רגע, מנסה לפתוח ספר תחינות ולהתפלל אבל לא מסוגלת אחרי כמה מילים כי מגיע עוד ציר והם חזקים וארוכים!!!
בעלי שיושב ליד ולא מבין מה עובר- אני נאנחת מכאב והוא אומר "מה? ציר?"
ואני בלב אומרת לעצמי- מה נראה לך??? כואב לי!!! כן- ציר! מה יכול להיות כבר???
(מסכן ,זה היה מתוך חוסר אונים שהוא רואה אותי ככה סובלת ולא יודע מה לעשות)
אמא ובעלי מחליטים שמספיק ובואו נצא לטייל (ממש הזמן...)
אנחנו נכנסים לאוטו ואמא מתחילה לנסוע, מתדיינים לאן,חם לי, קר לי, פותחים חלון, סוגרים... מגיעים לאחת הגבעות מסביב לישוב, גבעה די גבוהה, אנחנו יוצאים מהאוטו ומתהלכים.
-"אוי ההרים עושים לי סחרחורת אני צריכה להקיא!"
-"אז תקיאי"
-"לא רוצה אני מפחדת, די בואו נלך הביתה"
הם מנסים למשוך זמן עוד כמה דקות עד שאני פוסקת שאנחנו חוזרים הביתה עכשיו! אני לא מסוגלת יותר!!
-"אמא תסעי מהר, עוד יותר מהר, אמא זה השכן-תסעי!!! לא רוצה שיראו אותי ככה!!"
כמו ששמתם לב אני בצרחות מטורפות על אמא..מגיעים הביתה ,אני נשענת עליה מידי פעם, נושכת לה את הכתף...ובשלב מסוים ממש נמאס לי!
-"די, אנחנו נוסעים לבית חולים אני לא יכולה יותר!!"
-"עם האוטו?"
-"כן אבל אמא את יושבת לידי- אני צריכה שתלחצי לי.."
-"לא, אבל אין ביטוח צעיר- אני נוהגת"
-"לא רוצה! אז לא אכפת לי נסע באמבולנס!"
-"את בטוחה?"
-"כן, די! בואו נסע כבר!!"
אמא מוותרת, בעלי נוהג למרות שאין ביטוח.
אנחנו יוצאים לדרך, אמא מתעקשת שאני ישים חגורה "לפחות זה-חייבים!" אני מתעקשת שלא, זה לוחץ לי על הבטן!!
כל ציר אני צורחת (לא ברמת דציבלים גבוהה אבל מעוצמת כאב..)
בעלי על נתיב שמאלי...מתחיל גשם, אמא ואני מנסות לשכנע אותו שיוריד הילוך (ומצד שני אני מתה כבר להגיע לבית חולים-כאילו שזה מה שיושיע אותי)
אנחנו מגיעם לבי"ח ,גשם זלעפות!! בעלי מוריד אותי ואת אמא בחניה מתחת לבניין של שערי צדק ואנחנו נכנסות
(הוא הולך להחנות את הרכב) ,אנחנו מגיעות למאבטח בכניסה- אני יורדת לריצפה, נשענת על אמא (עוד ציר...) הגברים בסביבה מסתכלים בהתפעלות...(גברים...)
אנחנו נכנסות, עולות במעלית (עוד ציר...שוב אני כמעט בריצפה) מגיעות לחדר קבלה (עולם אחר של נחת ורוגע) שואלים לשמי...וזהו (ב"ה שנרשמנו!! כל הפרטים אצלם במחשב )
שמים לי צמיד ומחברים אותי למוניטור, אני צורחת לאמא שתבוא לידי ושתלחץ לי בגב.
בודקים לי פתיחה- 2.5 אוף!!! כ"כ הרבה זמן!!! למה אין התקדמות???
"את רוצה אפידורל?" –"לא יודעת" (יפה לי על האומץ..!)
(אני שומעת במוניטור שיש ירידות בדופק מידי פעם ומשתדלת לייחל שזה לא קריטי..)
נכנסת למקלחת על הכדור (שבצירים כבר לא כ"כ עוזר)
מנסה לקפוץ, להתנוענע, אמא איתי- כולה רטובה...מסכנה.
אני שמה חלוק של בי"ח ויוצאת מהמקלחת- נשכבת על המיטה הראשונה שאני רואה לא אכפת לי מי, מה ,מו...בודקים לי פתיחה..(?) לא זוכרת כבר..
"את רוצה אפידורל?" –"אוף לא יודעת.." (שוב יפה לי על האומץ..!)
אני מתחילה להלך לכיוון החדר לידה רק ש...אני יורדת לריצפה (עוד ציר) והמיילדת שואלת אותי מה אני עושה בריצפה.
שמים אותי על כיסא גלגלים ואנחנו מתחילות לטייל בין חדרי הלידה.
(המיילדת) "מי מקבל אותה? אני? זלדה? מי מקבל אותה? איזה חדר? זה? אני מקבלת אותה?"
אנחנו נכנסים לחדר לידה אני כבר מזמן בעולם אחר, רועדת מלחץ.
המיילדת- "תסתכלי עלי, עברת הכנה ללידה? 
יופי אז איך למדנו שם? לוקחים אויר מהאף ומוציאים לאט לאט מהפה, לנשום עמוק, להרגע"
(ברגעים כאלה אתה לא מתנגד למרות שמזה בא לך להעיף לה כאפה- אתה פשוט מנסה את מה שהיא אמרה כי כבר שום דבר לא עוזר...)
מרימים אותי למיטה,שמים מוניטור ומתחילים לחבר אותי לצינורות (או יותר נכון לנסות לחבר אותי...)
מחט ראשונה- היא לא מוצאת את הוריד.
מחט שניה- הוריד מתפוצץ (כי אני בלחץ כ"כ לטענת המיילדת)
יד שניה...סוףסוף מוצאים וריד! נותנים לי נוזלים ,אניביוטיקה (gbs)
"את רוצה אפידורל?"
"כן כן!!! (נכנעת) אני רוצה... נו מהר.. כואב לי!!"
שמים לי מסכת חמצן והמרדים מגיע (עד אז אמא נדרשת להמשיך ללחוץ כי אני עדיין משוגעת...)
מוציאים את בעלי ואמא שלי מהחדר, אני מועכת למיילדת את היד כדי לא לזוז, הוא מכניס את המחט, זה לא כ"כ נורא כמו שזה נשמע (ב"ה), תוך כמה שניות/דקות אני מרגישה כבר הקלה ומתחילה להסדיר את הנשימה.(אחרי יום של צירים מגיע לי,לא?)
בעלי ואמא שלי חוזרים לחדר –אני מתנצלת בחצי פה שהם סבלו אותי, מכבים את האורות ואומרים לי לנוח קצת..
אני מנסה לנוח, אחרי 20 דקות (לא סגורה על הזמן- לא היייתי הכי מפוקסת) באות 2 מיילדות- פוקעות לי את המים ואז (או להפך) בודקים לי פתיחה- 4...אחרי שניה(לא מוציאה את היד עדיין) -בעצם 8 (ווואו ב"ה!!!)
יופי תנוחי עוד, אחרי עוד כמה זמן בודקים שוב... 9.5 (מחליפים משמרות)
"יופי- מתקדמים- כשתרגישי לחץ תגידי ונתחיל ללחוץ"
אני מרגישה לחץ (במידה מסויימת- בכל זאת אני עם אפידורל) ומבקשת ללחוץ
(כנראה שלא הצלחתי לשים לב מתי מגיע ציר ולכן המיילדת מכוונת אותי מתי ללחוץ ואני לוחצת אלף פעם הכי חזק שאני יכולה!!
(אמא) "תנסי למקד את הלחץ למטה –לא בפרצוף!"
- "אני יודעת אני לא מצליחה!!
ושוב (אמא) "תנסי למקד את הלחץ למטה –לא בפרצוף!"
- "די!!! אני יודעת אני לא מצליחה!!
אחרי מספר רב של לחיצות ועידודי "יופי אנחנו מתקדמים, יופי יותר חזק, יותר חזק..." וכו'
אני שומעת את המיילדת כאילו אומרת לעצמה "עוד כמה דקות יש פה 5 רופאים, לידת ואקום"
ואני אומרת לעצמי לא לא לא ,אין מצב!!
ושוב פעם אחרי דקה המיילדת אומרת בואו ננסה שוב ללחוץ כי עוד שניה יש פה 5 רופאים, לידת ואקום.. אחרי עוד כמה לחיצות-
תוך שניות בלי שאתה מבין מה עובר נכנסים לחדר איזה 7 רופאים ואחיות (לא יודעת מה..אנשי צוות)
מעיפים את בעלי ואמא שלי החוצה (אני מנסה להתעקש- לפחות אמא?? לא...אסור..החוצה..)
כולם מתארגנים סביבי (כמו שרואים בסרטים חדר ניתוח- בערך ככה)
ואחרי מספר דקות הם תופסים אותי מכל הצדדים (ידיים,רגליים וכו') ואומרים לי –"עכשיו צריך את שיתוף הפעולה שלך- 1,2,3 תלחצי חזק..יופי עוד יותר- הכי חזק שאת יכולה.."
אתה מרגיש כאילו מוציאים לך את כל פנים הגוף.. עוצמות מטורפות!!!
אבל ב"ה לפחות זה מהיר אחרי 3 פעמים של לחיצות (וואקום מהצד השני) הראש בחוץ!!!
23:56
עוד שניה וחצי וגם שאר הגוף "מזל טוב, איזה בן חמוד" שמים אותו עלי ומתחילים לנגב אותו..
אני מתחילה לבכות, אמא שלי ובעלי נכנסים לחדר..מתרגשים..
"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו"
המון המון נחת!
