זה קושי שלא כ"כ לוקחים בחשבון לפני כי לא מבינים את הצורך הריגשי . בלידות הבאות מתכוננים גם לזה.....[זה עדיין קשה אבל זה קושי עם הכנה....] לי עזר לדבר על זה לפני הלידה ולמצוא דרך להרגיש נתמכת עם כל האיסורים...

אחרי כל לידה.

רבונו של עולם גזר, לא להתקרב ולא לחבק

בזמן שהכי צריך.

זה מסוג הדברים שהטבע האנושי קשה לו לקבל

ובכל זאת, צריך להפנים ולהתבונן:

שכל ההתרחקות היא כולה התקרבות

בין הבעל לבין אשתו ובין הזוג לבין הקב"ה.

או בשמה המוכר- תקנת רבי זירא.

מדאורייתא, אחרי 7 ימים בלידת בן ו14 יום בלידת בת האישה יכולה לטבול אפילו אם היא באמצע דימום (דם טוהר).

אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר

או

אשר קידשנו אותנו וציוו אותו חז"ל להדליק נר...

וד"ל

אני מבין שבשבילך דרבנן ודאורייתא חד הם, אבל זה לא כך.

ברור שצריך לקיים הכל, אבל אסור לטשטש גבולות- מה שדאורייתא זה דבר אחד, ומה שדרבנן זה דבר אחר.

על בסיס ההבדל הזה רב שמכיר היטב את הזוג יכול להתיר במקרים קיצוניים טבילה על דם טוהר כי "ואהבת לרעך כמוך" (לדוגמא) זה דאורייתא.

וזה שהגמרא שואלת על מה לברך בחנוכה, זה כבר הוכחה שהדבר לא ברור מאליו, ואכן התשובה היא שחנוכה היא דרבנן...

היא צודקת במאה אחוז.

הקב"ה ציוה לשמוע דברי חכמים.

משום "ואהבת לרעך כמוך" כביכול - היה אפשר גם לא לנהוג את זה כלל...

כשכותבים "ברור שצריך לקיים הכל".. ומסיימים בהודעה פומבית בדוגמה ה"פינתית" שהבאת, שאני עכ"פ לא

שמעתי עליה מעולם - זה מצריך עיון כמה באמת מתייחסים כ"ברור" שצריך לקיים הכל..

מה שהגמ' שואלת מה לברך בחנוכה, אינה "הוכחה". הגמ', כדרכה, מבררת באופן הזה דברים. ומשם, כמו

במקומות אחרים מובהר שאכן "ציונו" מדין "לא תסור" לשמוע בדבריהם.

וכדי שלא יבואו כאן אנשים "להתבלבל" מהדברים הנ"ל - הריני לצטט מתוך הדברים הידועים: לגבי ימי "דם טוהר" שאחרי לידה:

שולחן ערוך סימן קצ"ד ברמ"א: ראתה אפילו טיפת דם טמאה אע"ג (אע"פ) דמדאורייתא טהור הוא- כבר פשט המנהג בכל ישראל..

ובספר שבט הלוי בירר שהיכן שפשט המנהג (והיום בכל ישראל) הוא בכלל מה שאמר ר' זירא שנהגו בנות ישראל להחמיר על טיפת דם כחרדל.. ואם יש ממהג - הרי זה בכלל סייג ונכלל באיסור תורה של "לא תסור".

וסיכם הרב אליהו: והחמירו חכמי ישראל לאסור דמים אלה ולהתייח אליהם כאילו הם.. נידה לכל דבריהם. והתפשט מנהג זה בכל ישראל.

וכדאי לדעת, ככלל, בלי קשר דווקא להודעה זו, שכאשר מפרסמים דברים ברבים, אם מישהו יכשל בגללם חלילה, אחריות רבה תהיה על המכשיל אם לא נזהר דיו בדבריו. וזה נכון גם למקרים שבהם יש היתרים למקרי קיצון (וכבר אמרתי שאני לא שמעתי בנידון זה על מעין זה)

בקשר לחנוכה- מה שכתבת (במקומות אחרים מובהר שאכן "ציונו" מדין "לא תסור" לשמוע בדבריהם) הוא בדיוק מה שהתכוונתי.

לגבי הסייפא- לא שמעתי אינה ראייה, אני שמעתי. וכתבתי במפורש רב שמכיר את בני הזוג אישית...

ולכתוב פסקנית, על מה שאשה כתבה (באופן שברור שהוא "ערכי" ולא נחתה לדייק דאורייתא או  דרבנן) ש"הקב"ה גזר" - "הקב"ה לא גזר".. זו טעות. גם לא נכון ביחס למה שהיא התכוונה, וגם "דיוק" שכצורה שנכתב - לא היה מקום לכתבו.

אכן, "לא שמעתי אינה ראיה". אך בהיות שבכמה וכמה ספרי אחרונים - לא ראיתי מיניה ומקצתיה. לעומת זה הוזכר שדינו כחומרת רבי זירא, שהיא חריפה מאוד גם ביחס לדין דרבנן. ואף בהשוואה למשהו קצת דומה, שאין כאן מקום לדון עליו, הוזכר שדין זה (של חומרה בימי דם טוהר) - חמור יותר. וכן אצל תלמידי חכמים גדולים שלמדתי אצלם בעניינים אלו, לא הוזכר מעולם. וכן הרב אליהו זצ"ל לא הזכירו (ובפשטות "לא הכירו". ואפילו אם היה מדובר בדין כלשהו שהיה רואה לנכון מחמת חריגות נדירותו לא להזכירו ברה"ר - גם היה ניתן ללמוד מכך משהו לגבי "דין פירסום". ק"ו כשזה לא כך) -

אז אינני יודע מי מקור האמירה הזו. כדי להגיד דבר כזה - צריך להיות ממש גדול שבגדולים. אם אינו כך, בוודאי אין מקום להזכירו מול כל גדולי עולם שלא הזכירו דבר כזה, אף ברמז, וסתמו להיפך.

ואם הינו כך - ולא ראה לנכון להוציא דבר כזה (שברור מה המכשולות שיכולות לצאת מפרסום "הלכה" כזו, גם כשכותבים "רב שמכיר"..) - אז המקום הוא בפורום, בגלל שמישהי כתבה על דרבנן, בצדק מצד כוונתה, "הקב"ה גזר"?  גם אם הכוונה טובה - ה"מעשה" מוטעה.

ושוב - אני לא שמעתי מעולם על דבר כזה. ואני מבהיר זאת בדיוק מהסיבה דלעיל.

מאוד מובן הקושי שמתואר כאן , זה זמן לא קל,

אך אם יורשה לי , הקושי או היופי , תלוי בנו , אנו בוחרים איך יהיה .

תמיד אפשר להעניק רגש ותמיכה גם ללא מגע.

אינני חושב שבעלך צריך להרגיש כמו שאמרת ,

ואם הוא כן חש כך , בהחלט יכול לעבוד על הרגשתו להעניק ללא שום נטיה מלבד עצם התמיכה ,

רק כי הוא אוהב אותך ורוצה שתחייכי.

את בהחלט יכולה לבקש זאת ממנו [כמובן , בחיוך ובקשה מאהבה, ]

לגבי דבריו של אות והדר יקירינו , אני אינני סבור שיש כאן קושי שגזר ה' שיהיה,

להיפך , זהו זמן שהאישה זקוקה להיות ללא בעלה , אך עם תמיכתו . וד"ל.

מי שנוהג נכון בזמן זה רואה איך זה זמן בונה , עם כל הקושי. מניסיון.

יתכן שזו גם כוותך אות והדר.

[יש לזכור ,שמדין תורה , רחוקים רק שבוע ללידת זכר ,ושבועיים ללידת נקבה , ובשאר הזמן הוא זמן טהור , למרות ראייה. הרי שהתורה ראתה שיש צורך לקירבה לאחר פסק זמן קצר. אלא שעם ישראל קיבל על עצמו מסיבות שאין להאריך כאן , לא להשתמש בהיתר זה , ואסור ממש. ועדיין , אם ידעו האיש והאישה לנהוג נכון בנתינה מבוקרת , הרי שרק יתחזק הקשר ביניהם , הסוד הוא ההנהגה הנכונה כנ"ל.]

בהצלחה ,

ואושר ונחת.

לא שאי אפשר לחזק כשמותרים,

אך עם הזמן לומדים להשתמש בכוח הדיבור שה' חנן אותנו, מצד היותנו אדם ומצד "הקול קול יעקב".

חשבי מה ישמח אותך שבעלך יאמר/יעשה וספרי לו על זה.

לאט לאט כל זוג מפתח סוג של תקשורת סמויה המיוחדת להם ומבטאת את הקשר היותר פנימי שלהם.

מזל טוב.

צריך לדעת שזה מצב זמני ואח"כ הטבילה היא כ"כ כיפית (אפילו יותר מהחתונה)

ובתוך הזמן הזה להביע קרבה במילים, בפתקים, להשקיע אחד לשני להכין אוכל וכ' ולבקש חיבוקים מאחרים כמו אחיות, חברות, אמא וכ'. היתרון כשיש עוד ילדים מבקשים מהם לחבק אותך (ככה אני עושה...) והפיתרון הכי טוב,

כל פעם שאת צריכה חיבוק חבקי את התינוק שלך. לי אישית חוויה של תינוק צמוד אלי עושה המון טוב בנשמה.

בהצלחה ואל תדאגי אתם תעברו את זה !!!!

מצטרפת לקודמתי שזה מיקל לדעת שיש לזה גבול וזה לא לנצח כי  החוסר וודאות מוסיף לעינוי...אז זה בטוח נגמר מתישהו. בנוסף, דעי שאינכם לבד... כוווולללםםם ברמה זו או אחרת עם אותה "בעיה" גם אם הם נראים כלפי חוץ כ"צדיקי הדור" ומצקצקים בלשונם לאפשרות שאולי אפילו פעם נכשלו...

הכי חשוב, זו תקופת "לימודים" - ללמוד איך לבטא אהבה כל אחד כלפי השני מבלי להסתמך על הביטויים ה"רגילים" שעכשיו אינם עומדים לרשותכם זה נקראהרחבת המנעד וזה מייצר מוסיקה "עשירה" יותר בזוגיות.

אפשר לראות דימיון למצב שבו שחקן מוצא עצמו שהוא צריך לעלות על הבמה ויש לו חום גבוה או נקע ברגל או שהתלבושת נקרעה ברגע האחרון במקום אסטרטגי או שמשחילים לו ברגע האחרון שחקן מחליף שאפילו לא שולט טוב בטקסט.  שחקנים רבים מספרים שדווקא בסיטואציות האלה נחשפו היכולות שלהם ל- אלתר ולהמציא. איך לנוע על הבמה כך שאיש לא יראה את הקרע.. איך לעזור לשחקן המחליף לא להתברבר בטקסט.. איך לשחק כשאתה רוצה רק למות במיטה...  

ועוד דבר, אנחנו נוהגים שלא בצדק לחבר צרות עם עצב.. מי אמר שאם יש קושי חייב להתלוות לזה עצב? הרי ממילא קשה .. למה להקשות? אפשר במקום זאת להתייחס לנושא בהומור ויש דרכים רבות לצחוק על המצב ולהרביץ דחקות..  (למשל 5 דרכים ליהנות מספסל שיש עליו שלט "צבע רטוב" או "3 דרכים לעבור מדשאה שכתוב עליה  "אסור לדרוך על הדשא"... וכו.. ) הצחוק גם יפה לבריאות וגם מעמיק את הקשר הזוגי.. מומלץ!

נהניתי לקרוא דברי היועצת קודמתי , רק רציתי להסתייג בנקודה אחת ,

כתבה המגיבה : "גם אם הם נראים כלפי חוץ כ"צדיקי הדור" ומצקצקים בלשונם לאפשרות שאולי אפילו פעם נכשלו".

למיטב ידיעתי , "אין גוזרים על הציבור גזירה שלא יכולים לעמוד בה".

ואם חז"ל כן גזרו , אני מבין שלדעתם , כמנהיגי ציבור , כמכירי הציבור , הציבור יכול לעמוד בהרחקות אלו ,ואין זה ציקצוק בלשון. המתווכח , מוזמן לדון לפניהם , מה גם , שהנוהג נכון , אינו נכשל. בהחלט.(מה שכן , חומרות אין לאסוף , אא"כ שני הצדדים חזקים יותר מהמצוי)

לדעתי , ההכללה קצת יומרנית.

בשכנותי בונים בנין , אני רואה פועלים עובדים קשה , ואף נאנחים  לפעמים , אבל , הם בונים!

גם בעבודתך החשובה יש קשיים , ואינך אומרת , "יש לזה סוף -לעבודה , מזל" , אלא את אומרת , "בסוף העבודה, יהיה לזוג שלפני אושר!" , כי הם בונים כרגע.

אמנם גם מתוך דברי המגיבה , משתמע שמסכימה , שלאחר 9 חודשי יחד , צריך הפסקה בונה,

אמר שלמה במשלי : "הוקר רגליך מבית אוהבך , פן ישבעך וישנאך" .

הרגשת ה'יחד אבל בלי' , יש בה נעימות מסויימת , ואף יוצרת רצון שהולך וגדל ל'יחד עם'. -התחדשות.

אין זה דבר שנעלם עם הזמן , הוא אולי מתכהה , רגש הכמיהה ל'יחד' , אך ממשיך איתנו לאורך החיים , כקשר חזק יותר לבן הזוג.

גם ללא הריון ישנם הפסקות , ואף הן בונות ללא ספק , למרות הקושי. כך גם מוזכר בגמרא.

יש להאריך עוד, אך זה לא המקום, חושב שכל אחד שיבחן את הדברים, יסיק מסקנות.

בשתי מילים - יש קושי , אך הוא בונה.

מליון דרכים ליהנות מספסל לאחר צביעתו...

צדקת בהסתייגות מההכללה שעלתה מדברי המייחסת לכולם נפילות כשלים ואולי אף צביעות. ולא היא. כוונתי לציין שזהו אתגר שניתן לעמוד בו על אף הקושי והמאמץ הכרוך בכך. אלא, שחשוב להבין שיש לפעמים מצבים של כשלון שנובעים אולי מתוך חולשה זמנית. מקרה כזה, בני הזוג צריכים לשנס מתניים ביחד ולהתמודד כזוג עם האתגר. זאת בין היתר על ידי מתן עידוד ותמיכה ולא על ידי ביקורת או חלילה פסילה מוסרית ודתית. (ואני מדברת מתוך מפגש עם מקרים כאלה..)  לכך חתרתי וטוב שהסתייגותך חידדה את הנושא. 

הזדהיתי מאד , ניכר שזו "שפת עמלים". תודה

במיוחד כמובן לגבי הבעל אבל לא רק....

אני חושבת שהראל צודק בכך שהאישה צריכה ריחוק מהבעל אחרי הלידה וד"ל, אבל זה רק בחלק הפיזי. בחלק הריגשי, זה הפוך. היא כן צריכה רגש, יחס, אהבה ואפילו חיבוק נשיקה. כמובן שזה בלתי אפשרי במשך כחודשיים ולפעמים יותר.

אני חושבת שהבעל יצטרך ללמוד לתת ביטויי אהבה בפה ולהשתדל שלא להביא עצמו לידי גירוי. מורכב קצת אבל כנראה שאפשרי. כמובן שכל בעל תלוי באופי וברגשות ובגישות שלו לנושא הזה.

יש גברים שהחלק הפיזי זה עוד ביטוי אחד מיני רבים להבעת תחושות של קירבה ואהבה. ויש גברים שזה הדרך היחידה שהם מכירים, או העיקרית והכמעט יחידה שבו הם מוצאים לעצמם ולבת זוגם את היכולת להביע את האהבה. כמובן שלגברים אלו התקופה שלאחר הלידה היא קשה מאוד וכנראה (ואולי אף עוד מאשר לו) שגם לאישה חסר את אותו ביטוי אהבה.

יתכן ובעלך הוא מהסוג האמור, זה די מצוי (גם בעלי כך ובאחרונה משתפר בענין ב"ה..) בעיקר בקרב זוגות טריים ובקרב בעלים צעירים ובמיוחד בלידה הראשונה ואולי גם השניה. לאחר מכן הם מתבגרים ביטויי האהבה מתרבים בשוטף גם ללא החלק הפיזי ואז כמובן שגם אחרי הלידה, כאשר שניהם מורגלים לכך מחיי היומיום, אז לשניהם יותר קל. גם הבעל מוצא לעצמו מנוחה ורגיעה ויכול להתקרב רגשית וגם האישה מקבלת את מה שהיא זקוקה לו  בדרכים אחרות.

האם אכן את בלידה ראשונה? האם בעלך הוא מסוג האמור? את לא חייבת לענות כאן למרות שאת אנונימית. אם תרצי תוכלי גם לכתוב לי באישי ונשוחח.

המון מזל טוב ואיחולי גידול קל ושמח.

בהצלחה רבה, יום טוב.

מזל טוב לך!

צדקו המגיבים שהדגישו שמדובר בגזירת חז"ל (ואפילו מאוחרת יחסית) ולא בדין תורה. מאידך, ידוע שגם על פי הרופאים יש להתרחק מחיי אישות כל עוד האישה מדממת אחרי הלידה, וזוהי בדיוק הגזירה, בתוספת שבעה נקיים של אחרי הדימום. גם פיזית, כל אישה אחרי לידה מעדיפה שלא לחיות חיי אישות, ואפילו אחרי הטבילה יש רבות שחוששות או שכואב להן וקשה להן המגע באותו מקום. בכל זאת, המקום רגיש אחרי השינוי הגדול שהוא עבר בלידה. וקו"ח אם גם יש שם תפרים. לכן, נראה לי שההתרחקות מחיי אישות בזמן זה היא מובנת לחלוטין ולא קשה, במיוחד לא לאישה.

מצד שני, חכמינו בחכמתם ידעו, שלא ניתן להתיר הכל לאיש, ולומר לו רק להימנע מהתשמיש עצמו. לכן כאשר אסרו, אסרו הכל. עם כל הקושי שיש בכך, זוהי ההתחשבות בשני הצדדים. בצד האישה - שצריך להימנע מתשמיש. ובצד האיש - שלא להקשות עליו עם מגע פיזי ללא התשמיש. אני מקווה שזה קצת עוזר בהתמודדות עם הקושי שנוצר בעקבות הלידה.

יש דרך שנשים רבות לא מספיק מודעות לה, לקצר מעט את תקופת הדימום: ברגע שאת רואה שההפרשות מהלידה הן חומות ולא אדומות, במיוחד חומות בהירות, את יכולה לנסות לעשות הפסק טהרה. הפסק טהרה לא חייב להיות לבן לגמרי! שלחי את ההפסק לרב, ותני לו להחליט האם הצבע שיצא הוא טהור או טמא. מניסיוני - פעמים רבות מה שנשים אוסרות, רבנים מטהרים וחבל על ימי סבל נוספים (ההמלצה אמורה גם בכל תהליך טהרה רגיל, שנשים רבות לא שולחות שאלות לרב ובכך מאריכות את ימי האיסור לחינם)! ואם בזמן הבדיקות את חשה כאב ומתקשה בהן, בבקשה אמרי / כתבי זאת לרב, יתכן בהחלט שהוא ישקול להקל עלייך בבדיקות, במיוחד אחרי לידה.

עוד הוראה של מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א: אין לעשות מוך דחוק לאחר לידה. המוך עלול לגרות יותר מדי את המקום ולגרום חלילה לפצעים ודימומים מיותרים. וכל כולו הוא חומרה שהתקבלה בדורות האחרונים, ולכן אין חובה בכך בזמן רגיש של אחרי לידה.

ותזכורת נוספת לטבילה שתגיע בע"ה במהרה: גם אם את חוששת מחיי האישות בעקבות התפרים או הלידה שעברת, זכרו להיות עדינים ולהתנהל אט אט, וזכרו גם להשתמש בחומר סיכה, שעוזר מאוד במצבים כאלה.

המון מזל טוב והרבה הצלחה,

יועצת הלכה

הבעיה הגדולה היתה איך לסייע לאשתי בכל מני דברים, החל מקימה מהמיטה וכלה ברחיצת התינוקות.

לא לכל דבר אפשר לקבל עזרה חיצונית ולא כל יולדת עוברת לגור אצל ההורים שלה או של הבעל.

אני משאיר לכם לנחש מה עשיתי

לא מצליחה לנחש.

אתה רחצת את התינוקת

והגשת לאשתך ארוחת בוקר במיטה (כמו בסרטים!)

גם לי יש את אותו הבעיה הקשה במיוחד שאשתי יולדת בניתוח קיסרי

אפילו לא מצליחה לזוז בלי עזרה של מישהי ואני תמיד צריך לקרוא לאחות כדי שתעזור לה עזרה הבסיסית ביותר כמו לסדר לה את הכרית או להיזדקף קצת וכו'.

ימים הראשונים ממש קשים, אח"כ עובר.

אשתי תמיד אומרת שתינוק\ת חדש\ה שווה הכל!

לא, זאת לא עוד הודעה פרובוקטיבית...

רק רציתי להביא לידיעת הציבור הקדוש ולתועלתו:

יש מוצרים הומאופתיים שעוזרים מאד לסיום מהיר של הדימום

(נדמה לי שבמקרה הזה זה תמצית של "ילקוט הרועים", אבל לא ממש בטוח, תבררו)

זה יעיל גם לדימומים לא סדירים ולשבעה נקיים, ובגדול מסדר את המערכת.

חבל להוסיף על הקושי אם יש אפשרות לקצר, זמינה ובריאה.

ועד אז, להתפלל לעזרה משמים שנצליח לעבור את התקופה הזאת בשמחה ובשלום...

מזל טוב!

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏

@אמא טובה---דיה! 

מוזמנת לפרטי @אהבת חינם1 

על קרית מנחם

להבנתי קהילה יותר פתוחה נהר המור (עדיין דוסים)

יש שם גם קיבוץ עירוני משהו כזה

חמודים

מחירי שכירות הגיוניים לזוג צעיר (ביחס לירושלים)

יש דוסים, יש גם פחות

יודעת שהצעירים מפוזרים ברחבי השכונה

יכולה לפרט במסר

פתחתי פצלש כדי למנוע אוטינג

שלחתי מסר

תודה רבה