זה קושי שלא כ"כ לוקחים בחשבון לפני כי לא מבינים את הצורך הריגשי . בלידות הבאות מתכוננים גם לזה.....[זה עדיין קשה אבל זה קושי עם הכנה....] לי עזר לדבר על זה לפני הלידה ולמצוא דרך להרגיש נתמכת עם כל האיסורים...

אחרי כל לידה.

רבונו של עולם גזר, לא להתקרב ולא לחבק

בזמן שהכי צריך.

זה מסוג הדברים שהטבע האנושי קשה לו לקבל

ובכל זאת, צריך להפנים ולהתבונן:

שכל ההתרחקות היא כולה התקרבות

בין הבעל לבין אשתו ובין הזוג לבין הקב"ה.

או בשמה המוכר- תקנת רבי זירא.

מדאורייתא, אחרי 7 ימים בלידת בן ו14 יום בלידת בת האישה יכולה לטבול אפילו אם היא באמצע דימום (דם טוהר).

אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר

או

אשר קידשנו אותנו וציוו אותו חז"ל להדליק נר...

וד"ל

אני מבין שבשבילך דרבנן ודאורייתא חד הם, אבל זה לא כך.

ברור שצריך לקיים הכל, אבל אסור לטשטש גבולות- מה שדאורייתא זה דבר אחד, ומה שדרבנן זה דבר אחר.

על בסיס ההבדל הזה רב שמכיר היטב את הזוג יכול להתיר במקרים קיצוניים טבילה על דם טוהר כי "ואהבת לרעך כמוך" (לדוגמא) זה דאורייתא.

וזה שהגמרא שואלת על מה לברך בחנוכה, זה כבר הוכחה שהדבר לא ברור מאליו, ואכן התשובה היא שחנוכה היא דרבנן...

היא צודקת במאה אחוז.

הקב"ה ציוה לשמוע דברי חכמים.

משום "ואהבת לרעך כמוך" כביכול - היה אפשר גם לא לנהוג את זה כלל...

כשכותבים "ברור שצריך לקיים הכל".. ומסיימים בהודעה פומבית בדוגמה ה"פינתית" שהבאת, שאני עכ"פ לא

שמעתי עליה מעולם - זה מצריך עיון כמה באמת מתייחסים כ"ברור" שצריך לקיים הכל..

מה שהגמ' שואלת מה לברך בחנוכה, אינה "הוכחה". הגמ', כדרכה, מבררת באופן הזה דברים. ומשם, כמו

במקומות אחרים מובהר שאכן "ציונו" מדין "לא תסור" לשמוע בדבריהם.

וכדי שלא יבואו כאן אנשים "להתבלבל" מהדברים הנ"ל - הריני לצטט מתוך הדברים הידועים: לגבי ימי "דם טוהר" שאחרי לידה:

שולחן ערוך סימן קצ"ד ברמ"א: ראתה אפילו טיפת דם טמאה אע"ג (אע"פ) דמדאורייתא טהור הוא- כבר פשט המנהג בכל ישראל..

ובספר שבט הלוי בירר שהיכן שפשט המנהג (והיום בכל ישראל) הוא בכלל מה שאמר ר' זירא שנהגו בנות ישראל להחמיר על טיפת דם כחרדל.. ואם יש ממהג - הרי זה בכלל סייג ונכלל באיסור תורה של "לא תסור".

וסיכם הרב אליהו: והחמירו חכמי ישראל לאסור דמים אלה ולהתייח אליהם כאילו הם.. נידה לכל דבריהם. והתפשט מנהג זה בכל ישראל.

וכדאי לדעת, ככלל, בלי קשר דווקא להודעה זו, שכאשר מפרסמים דברים ברבים, אם מישהו יכשל בגללם חלילה, אחריות רבה תהיה על המכשיל אם לא נזהר דיו בדבריו. וזה נכון גם למקרים שבהם יש היתרים למקרי קיצון (וכבר אמרתי שאני לא שמעתי בנידון זה על מעין זה)

בקשר לחנוכה- מה שכתבת (במקומות אחרים מובהר שאכן "ציונו" מדין "לא תסור" לשמוע בדבריהם) הוא בדיוק מה שהתכוונתי.

לגבי הסייפא- לא שמעתי אינה ראייה, אני שמעתי. וכתבתי במפורש רב שמכיר את בני הזוג אישית...

ולכתוב פסקנית, על מה שאשה כתבה (באופן שברור שהוא "ערכי" ולא נחתה לדייק דאורייתא או  דרבנן) ש"הקב"ה גזר" - "הקב"ה לא גזר".. זו טעות. גם לא נכון ביחס למה שהיא התכוונה, וגם "דיוק" שכצורה שנכתב - לא היה מקום לכתבו.

אכן, "לא שמעתי אינה ראיה". אך בהיות שבכמה וכמה ספרי אחרונים - לא ראיתי מיניה ומקצתיה. לעומת זה הוזכר שדינו כחומרת רבי זירא, שהיא חריפה מאוד גם ביחס לדין דרבנן. ואף בהשוואה למשהו קצת דומה, שאין כאן מקום לדון עליו, הוזכר שדין זה (של חומרה בימי דם טוהר) - חמור יותר. וכן אצל תלמידי חכמים גדולים שלמדתי אצלם בעניינים אלו, לא הוזכר מעולם. וכן הרב אליהו זצ"ל לא הזכירו (ובפשטות "לא הכירו". ואפילו אם היה מדובר בדין כלשהו שהיה רואה לנכון מחמת חריגות נדירותו לא להזכירו ברה"ר - גם היה ניתן ללמוד מכך משהו לגבי "דין פירסום". ק"ו כשזה לא כך) -

אז אינני יודע מי מקור האמירה הזו. כדי להגיד דבר כזה - צריך להיות ממש גדול שבגדולים. אם אינו כך, בוודאי אין מקום להזכירו מול כל גדולי עולם שלא הזכירו דבר כזה, אף ברמז, וסתמו להיפך.

ואם הינו כך - ולא ראה לנכון להוציא דבר כזה (שברור מה המכשולות שיכולות לצאת מפרסום "הלכה" כזו, גם כשכותבים "רב שמכיר"..) - אז המקום הוא בפורום, בגלל שמישהי כתבה על דרבנן, בצדק מצד כוונתה, "הקב"ה גזר"?  גם אם הכוונה טובה - ה"מעשה" מוטעה.

ושוב - אני לא שמעתי מעולם על דבר כזה. ואני מבהיר זאת בדיוק מהסיבה דלעיל.

מאוד מובן הקושי שמתואר כאן , זה זמן לא קל,

אך אם יורשה לי , הקושי או היופי , תלוי בנו , אנו בוחרים איך יהיה .

תמיד אפשר להעניק רגש ותמיכה גם ללא מגע.

אינני חושב שבעלך צריך להרגיש כמו שאמרת ,

ואם הוא כן חש כך , בהחלט יכול לעבוד על הרגשתו להעניק ללא שום נטיה מלבד עצם התמיכה ,

רק כי הוא אוהב אותך ורוצה שתחייכי.

את בהחלט יכולה לבקש זאת ממנו [כמובן , בחיוך ובקשה מאהבה, ]

לגבי דבריו של אות והדר יקירינו , אני אינני סבור שיש כאן קושי שגזר ה' שיהיה,

להיפך , זהו זמן שהאישה זקוקה להיות ללא בעלה , אך עם תמיכתו . וד"ל.

מי שנוהג נכון בזמן זה רואה איך זה זמן בונה , עם כל הקושי. מניסיון.

יתכן שזו גם כוותך אות והדר.

[יש לזכור ,שמדין תורה , רחוקים רק שבוע ללידת זכר ,ושבועיים ללידת נקבה , ובשאר הזמן הוא זמן טהור , למרות ראייה. הרי שהתורה ראתה שיש צורך לקירבה לאחר פסק זמן קצר. אלא שעם ישראל קיבל על עצמו מסיבות שאין להאריך כאן , לא להשתמש בהיתר זה , ואסור ממש. ועדיין , אם ידעו האיש והאישה לנהוג נכון בנתינה מבוקרת , הרי שרק יתחזק הקשר ביניהם , הסוד הוא ההנהגה הנכונה כנ"ל.]

בהצלחה ,

ואושר ונחת.

לא שאי אפשר לחזק כשמותרים,

אך עם הזמן לומדים להשתמש בכוח הדיבור שה' חנן אותנו, מצד היותנו אדם ומצד "הקול קול יעקב".

חשבי מה ישמח אותך שבעלך יאמר/יעשה וספרי לו על זה.

לאט לאט כל זוג מפתח סוג של תקשורת סמויה המיוחדת להם ומבטאת את הקשר היותר פנימי שלהם.

מזל טוב.

צריך לדעת שזה מצב זמני ואח"כ הטבילה היא כ"כ כיפית (אפילו יותר מהחתונה)

ובתוך הזמן הזה להביע קרבה במילים, בפתקים, להשקיע אחד לשני להכין אוכל וכ' ולבקש חיבוקים מאחרים כמו אחיות, חברות, אמא וכ'. היתרון כשיש עוד ילדים מבקשים מהם לחבק אותך (ככה אני עושה...) והפיתרון הכי טוב,

כל פעם שאת צריכה חיבוק חבקי את התינוק שלך. לי אישית חוויה של תינוק צמוד אלי עושה המון טוב בנשמה.

בהצלחה ואל תדאגי אתם תעברו את זה !!!!

מצטרפת לקודמתי שזה מיקל לדעת שיש לזה גבול וזה לא לנצח כי  החוסר וודאות מוסיף לעינוי...אז זה בטוח נגמר מתישהו. בנוסף, דעי שאינכם לבד... כוווולללםםם ברמה זו או אחרת עם אותה "בעיה" גם אם הם נראים כלפי חוץ כ"צדיקי הדור" ומצקצקים בלשונם לאפשרות שאולי אפילו פעם נכשלו...

הכי חשוב, זו תקופת "לימודים" - ללמוד איך לבטא אהבה כל אחד כלפי השני מבלי להסתמך על הביטויים ה"רגילים" שעכשיו אינם עומדים לרשותכם זה נקראהרחבת המנעד וזה מייצר מוסיקה "עשירה" יותר בזוגיות.

אפשר לראות דימיון למצב שבו שחקן מוצא עצמו שהוא צריך לעלות על הבמה ויש לו חום גבוה או נקע ברגל או שהתלבושת נקרעה ברגע האחרון במקום אסטרטגי או שמשחילים לו ברגע האחרון שחקן מחליף שאפילו לא שולט טוב בטקסט.  שחקנים רבים מספרים שדווקא בסיטואציות האלה נחשפו היכולות שלהם ל- אלתר ולהמציא. איך לנוע על הבמה כך שאיש לא יראה את הקרע.. איך לעזור לשחקן המחליף לא להתברבר בטקסט.. איך לשחק כשאתה רוצה רק למות במיטה...  

ועוד דבר, אנחנו נוהגים שלא בצדק לחבר צרות עם עצב.. מי אמר שאם יש קושי חייב להתלוות לזה עצב? הרי ממילא קשה .. למה להקשות? אפשר במקום זאת להתייחס לנושא בהומור ויש דרכים רבות לצחוק על המצב ולהרביץ דחקות..  (למשל 5 דרכים ליהנות מספסל שיש עליו שלט "צבע רטוב" או "3 דרכים לעבור מדשאה שכתוב עליה  "אסור לדרוך על הדשא"... וכו.. ) הצחוק גם יפה לבריאות וגם מעמיק את הקשר הזוגי.. מומלץ!

נהניתי לקרוא דברי היועצת קודמתי , רק רציתי להסתייג בנקודה אחת ,

כתבה המגיבה : "גם אם הם נראים כלפי חוץ כ"צדיקי הדור" ומצקצקים בלשונם לאפשרות שאולי אפילו פעם נכשלו".

למיטב ידיעתי , "אין גוזרים על הציבור גזירה שלא יכולים לעמוד בה".

ואם חז"ל כן גזרו , אני מבין שלדעתם , כמנהיגי ציבור , כמכירי הציבור , הציבור יכול לעמוד בהרחקות אלו ,ואין זה ציקצוק בלשון. המתווכח , מוזמן לדון לפניהם , מה גם , שהנוהג נכון , אינו נכשל. בהחלט.(מה שכן , חומרות אין לאסוף , אא"כ שני הצדדים חזקים יותר מהמצוי)

לדעתי , ההכללה קצת יומרנית.

בשכנותי בונים בנין , אני רואה פועלים עובדים קשה , ואף נאנחים  לפעמים , אבל , הם בונים!

גם בעבודתך החשובה יש קשיים , ואינך אומרת , "יש לזה סוף -לעבודה , מזל" , אלא את אומרת , "בסוף העבודה, יהיה לזוג שלפני אושר!" , כי הם בונים כרגע.

אמנם גם מתוך דברי המגיבה , משתמע שמסכימה , שלאחר 9 חודשי יחד , צריך הפסקה בונה,

אמר שלמה במשלי : "הוקר רגליך מבית אוהבך , פן ישבעך וישנאך" .

הרגשת ה'יחד אבל בלי' , יש בה נעימות מסויימת , ואף יוצרת רצון שהולך וגדל ל'יחד עם'. -התחדשות.

אין זה דבר שנעלם עם הזמן , הוא אולי מתכהה , רגש הכמיהה ל'יחד' , אך ממשיך איתנו לאורך החיים , כקשר חזק יותר לבן הזוג.

גם ללא הריון ישנם הפסקות , ואף הן בונות ללא ספק , למרות הקושי. כך גם מוזכר בגמרא.

יש להאריך עוד, אך זה לא המקום, חושב שכל אחד שיבחן את הדברים, יסיק מסקנות.

בשתי מילים - יש קושי , אך הוא בונה.

מליון דרכים ליהנות מספסל לאחר צביעתו...

צדקת בהסתייגות מההכללה שעלתה מדברי המייחסת לכולם נפילות כשלים ואולי אף צביעות. ולא היא. כוונתי לציין שזהו אתגר שניתן לעמוד בו על אף הקושי והמאמץ הכרוך בכך. אלא, שחשוב להבין שיש לפעמים מצבים של כשלון שנובעים אולי מתוך חולשה זמנית. מקרה כזה, בני הזוג צריכים לשנס מתניים ביחד ולהתמודד כזוג עם האתגר. זאת בין היתר על ידי מתן עידוד ותמיכה ולא על ידי ביקורת או חלילה פסילה מוסרית ודתית. (ואני מדברת מתוך מפגש עם מקרים כאלה..)  לכך חתרתי וטוב שהסתייגותך חידדה את הנושא. 

הזדהיתי מאד , ניכר שזו "שפת עמלים". תודה

במיוחד כמובן לגבי הבעל אבל לא רק....

אני חושבת שהראל צודק בכך שהאישה צריכה ריחוק מהבעל אחרי הלידה וד"ל, אבל זה רק בחלק הפיזי. בחלק הריגשי, זה הפוך. היא כן צריכה רגש, יחס, אהבה ואפילו חיבוק נשיקה. כמובן שזה בלתי אפשרי במשך כחודשיים ולפעמים יותר.

אני חושבת שהבעל יצטרך ללמוד לתת ביטויי אהבה בפה ולהשתדל שלא להביא עצמו לידי גירוי. מורכב קצת אבל כנראה שאפשרי. כמובן שכל בעל תלוי באופי וברגשות ובגישות שלו לנושא הזה.

יש גברים שהחלק הפיזי זה עוד ביטוי אחד מיני רבים להבעת תחושות של קירבה ואהבה. ויש גברים שזה הדרך היחידה שהם מכירים, או העיקרית והכמעט יחידה שבו הם מוצאים לעצמם ולבת זוגם את היכולת להביע את האהבה. כמובן שלגברים אלו התקופה שלאחר הלידה היא קשה מאוד וכנראה (ואולי אף עוד מאשר לו) שגם לאישה חסר את אותו ביטוי אהבה.

יתכן ובעלך הוא מהסוג האמור, זה די מצוי (גם בעלי כך ובאחרונה משתפר בענין ב"ה..) בעיקר בקרב זוגות טריים ובקרב בעלים צעירים ובמיוחד בלידה הראשונה ואולי גם השניה. לאחר מכן הם מתבגרים ביטויי האהבה מתרבים בשוטף גם ללא החלק הפיזי ואז כמובן שגם אחרי הלידה, כאשר שניהם מורגלים לכך מחיי היומיום, אז לשניהם יותר קל. גם הבעל מוצא לעצמו מנוחה ורגיעה ויכול להתקרב רגשית וגם האישה מקבלת את מה שהיא זקוקה לו  בדרכים אחרות.

האם אכן את בלידה ראשונה? האם בעלך הוא מסוג האמור? את לא חייבת לענות כאן למרות שאת אנונימית. אם תרצי תוכלי גם לכתוב לי באישי ונשוחח.

המון מזל טוב ואיחולי גידול קל ושמח.

בהצלחה רבה, יום טוב.

מזל טוב לך!

צדקו המגיבים שהדגישו שמדובר בגזירת חז"ל (ואפילו מאוחרת יחסית) ולא בדין תורה. מאידך, ידוע שגם על פי הרופאים יש להתרחק מחיי אישות כל עוד האישה מדממת אחרי הלידה, וזוהי בדיוק הגזירה, בתוספת שבעה נקיים של אחרי הדימום. גם פיזית, כל אישה אחרי לידה מעדיפה שלא לחיות חיי אישות, ואפילו אחרי הטבילה יש רבות שחוששות או שכואב להן וקשה להן המגע באותו מקום. בכל זאת, המקום רגיש אחרי השינוי הגדול שהוא עבר בלידה. וקו"ח אם גם יש שם תפרים. לכן, נראה לי שההתרחקות מחיי אישות בזמן זה היא מובנת לחלוטין ולא קשה, במיוחד לא לאישה.

מצד שני, חכמינו בחכמתם ידעו, שלא ניתן להתיר הכל לאיש, ולומר לו רק להימנע מהתשמיש עצמו. לכן כאשר אסרו, אסרו הכל. עם כל הקושי שיש בכך, זוהי ההתחשבות בשני הצדדים. בצד האישה - שצריך להימנע מתשמיש. ובצד האיש - שלא להקשות עליו עם מגע פיזי ללא התשמיש. אני מקווה שזה קצת עוזר בהתמודדות עם הקושי שנוצר בעקבות הלידה.

יש דרך שנשים רבות לא מספיק מודעות לה, לקצר מעט את תקופת הדימום: ברגע שאת רואה שההפרשות מהלידה הן חומות ולא אדומות, במיוחד חומות בהירות, את יכולה לנסות לעשות הפסק טהרה. הפסק טהרה לא חייב להיות לבן לגמרי! שלחי את ההפסק לרב, ותני לו להחליט האם הצבע שיצא הוא טהור או טמא. מניסיוני - פעמים רבות מה שנשים אוסרות, רבנים מטהרים וחבל על ימי סבל נוספים (ההמלצה אמורה גם בכל תהליך טהרה רגיל, שנשים רבות לא שולחות שאלות לרב ובכך מאריכות את ימי האיסור לחינם)! ואם בזמן הבדיקות את חשה כאב ומתקשה בהן, בבקשה אמרי / כתבי זאת לרב, יתכן בהחלט שהוא ישקול להקל עלייך בבדיקות, במיוחד אחרי לידה.

עוד הוראה של מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א: אין לעשות מוך דחוק לאחר לידה. המוך עלול לגרות יותר מדי את המקום ולגרום חלילה לפצעים ודימומים מיותרים. וכל כולו הוא חומרה שהתקבלה בדורות האחרונים, ולכן אין חובה בכך בזמן רגיש של אחרי לידה.

ותזכורת נוספת לטבילה שתגיע בע"ה במהרה: גם אם את חוששת מחיי האישות בעקבות התפרים או הלידה שעברת, זכרו להיות עדינים ולהתנהל אט אט, וזכרו גם להשתמש בחומר סיכה, שעוזר מאוד במצבים כאלה.

המון מזל טוב והרבה הצלחה,

יועצת הלכה

הבעיה הגדולה היתה איך לסייע לאשתי בכל מני דברים, החל מקימה מהמיטה וכלה ברחיצת התינוקות.

לא לכל דבר אפשר לקבל עזרה חיצונית ולא כל יולדת עוברת לגור אצל ההורים שלה או של הבעל.

אני משאיר לכם לנחש מה עשיתי

לא מצליחה לנחש.

אתה רחצת את התינוקת

והגשת לאשתך ארוחת בוקר במיטה (כמו בסרטים!)

גם לי יש את אותו הבעיה הקשה במיוחד שאשתי יולדת בניתוח קיסרי

אפילו לא מצליחה לזוז בלי עזרה של מישהי ואני תמיד צריך לקרוא לאחות כדי שתעזור לה עזרה הבסיסית ביותר כמו לסדר לה את הכרית או להיזדקף קצת וכו'.

ימים הראשונים ממש קשים, אח"כ עובר.

אשתי תמיד אומרת שתינוק\ת חדש\ה שווה הכל!

לא, זאת לא עוד הודעה פרובוקטיבית...

רק רציתי להביא לידיעת הציבור הקדוש ולתועלתו:

יש מוצרים הומאופתיים שעוזרים מאד לסיום מהיר של הדימום

(נדמה לי שבמקרה הזה זה תמצית של "ילקוט הרועים", אבל לא ממש בטוח, תבררו)

זה יעיל גם לדימומים לא סדירים ולשבעה נקיים, ובגדול מסדר את המערכת.

חבל להוסיף על הקושי אם יש אפשרות לקצר, זמינה ובריאה.

ועד אז, להתפלל לעזרה משמים שנצליח לעבור את התקופה הזאת בשמחה ובשלום...

מזל טוב!

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?

בימים כאלו, בהחלט משתדלים לא להתעכב. לא עמדתי בצורך, אבל מניח שאם הייתי בסיטואציה - ברגע שהמוהל נמצא והתינוק נמצא, הייתי משתדל לבצע את הברית, לפני שתהיה אזעקה...

אגב, לא הבנתי למה 13:15 זה מוקדם, זה כשבע וחצי שעות אחרי הנץ...

ברור שהתכוונת לטוב והתאמצת.

אבל בכל מקרה איחרת, הבן אדם נפגע, אפשר לקחת אחריות קלה ולהתנצל מכל הלב. 

ומוסיף

תלמד מזה

האם אני מתאמץ לראות את המציאות לפי המשקפיים של האחר?

או שאני מקטין ראש ומחשיב רק את המשקפיים שלי 

חתונות מקובל להתחיל כשעה לאחר הזמן בהזמנה (ואצל חרדים אף יותר משעה).

בריתות - בזמן 

אתה לא האבא של התינוק,
נראה שגם לא הסנדק.
הגעת מתי שראית לנכון, שלום.
לא הבנתי את האירוע בכלל..

מוזר שהתחילו בול בדקה ברית...
כנראה אופי.
אנחנו באופי גם דייקנים, אבל מלכתחילה לא מתחילים בזמן אירועים למען המתעכבים, חצי שעה זה בסדר גמור.
ושהחבר יעריך את נכונותך ונסיעתך לשמוח עמו, חבל שעושה פרצופים.

תהנה מכל רגע