פעם הייתי אחרת..
נכון,הייתי מדברת עם בנים...אבל לא הייתי נפםגשת עם בן לבד לעולם! למרות ששזה לא היה ייחוד
ותמיד שבת הייתה נראת לי כל כך קדושה-ועוד לא חללתי אבל זה כבר לא נראה לי מי יודע מה..
ונגיעה? כן,אני שומרת..אבל זה כבר לא מפריע לי הרעיון..פעם על כל חברה שהתנשקה היית בוכה!!!! יושבת ובוכה שהיא הגיעה לזה...והיום? כלום "כולה התנשקה,לא ביג דיל"
והדיבור?! איך הגעתי לזה?!?
ואמונה?! הייתי ייושבת ימים שלמים מתפללת על כולם שחרית,מנחה,ערבית...לומדת גם תורה לפעמים...מרגישה את אלוקים בהכל בדברים הכי קטנים, אז לאן הוא נעלם עכשיו?!?למה נאי כבר לא מצליחה להתפלל?!?
ועכשיו את כל דברים האלה אני עוד שומרת, אבל נעלם הרגש...
ונמאס לי כבררר!!נמאס להיות החריגה,הדוסית,ושיושבים כולם אני בצד כי אני שומרת נגיעה
ונמאס לי להיות ה"רבנית" ולענות על שאלות באמונה בידיעה שאם אני לא אענה הבת הזאת לא תשאל אף אחד
ונמאס לי שלי אין את מי לשאול!!!
ונמאס שאקשה לי,אבל אני יודעת שאני חייבת להמשיך כי זה יפגע בי אם לא-אבל אני כבר משתגעעתתת!!דייי למה זה כל כך קשה?!
ועכשיו כולם יענו לי "אבבא בשמים מאושר ממך"נכון?! וואלה, עשיתי לו ת'יום?! הבת הקטנה מתוך כל כך הרבה בנות שלו עושה מה שהוא אומר...וואו איזה אושר <צ>
מרכיבה על סוסים באופן קבוע
)