כחילונית בסביבה דתית שמתי לב לשתי תופעות מעניינות אצל הדתיות ההריוניות:
1. הן לא מוכנות לגלות אם יש בן או בת בדרך.
2. זה אם מתכלתחילה הן בדקו, כלומר, רבות לא בודקות מלכתחילה!
לכבוד פתיחת הפורום סקר מבודח:
1. האם בדקתם את מין העובר, ומדוע?
2. האם אתם מגלים, ומדוע?
יוקטנהיד_האלמונית וזה כיף לשמוע את כל הניחושים (ואין מצב שאני אסגיר מה באמת יש לי בבטן, כי אין לי מושג) איך מתאים לך להיות המנהלת שלו..
הרגת אותי מצחוק!יוקטנההילדים בני 7,6
שאלו אותי על הריון, לידה.
עניתי להם ברמתם.
ואז הם שאלו איפה הפתח הזה, פה כבר לא ידעתי מה להגיד.
מה אומרים?
אחד מהם שאל אם רואים את מה שיש בתוך הבטן.
אלא שאלות פשוטות ויש להן תשובות ברורות -
הפתח נמצא בין הרגליים
את התינוק אי אפשר לראות כי הבטן לא שקופה, אבל לרופאים יש מכשיר מיוחד שאפשר לראות בו תמונות לא מאד ברורות בשחור-לבן. (אם שמרת, את יכולה להראות להם צילומים שלהם משלב העוברות).
זה מתייששב לך או עדיין מרגיש לא בנח?
תראי לנו את זה )את הפתח)
אמרתי כל אחד מסתכל על הגוף שלו.
אז הם אמרו תראי לנו איפה זה עם הבגדים. 🫣
לא יודעת..
והם שאלו אם שהתינוק נולד ראיתי מה יש בתוך הבטן, הם כנראה הבינו שהפתח בבטן.
ושהם לא יכולים לראות, כי זה אזור פרטי.
ככה גם לא תהיה להם שאלה על הבטן.
את יכולה להסביר שזה פתח מאוד קטן, ורק כשהתינוק יוצא הוא גדל, ואז נהיה שוב קטן.
וכמו שכשפותחים את הפה לא רואים מה יש בתוך הגוף, ככה גם כשהתינוק נולד לא רואים מבפנים.
תחשבי על זה מראש של ילד
אין להם מושג
זה מאד מסקרן איך תינוק יוצא פתאום.
אם זה לא היה איבר פרטי, לא היית מראה להם?
ברור שכן
אבל זה פרטי אז אי אפשר...
וזה לא יגרום לבת לחפש את הפתח בין הרגליים שלה?
היא כבר שמה לב ל"חור" שלה, בניגוד לאחים.
להפך, מעולה.. שתכיר את הגוף שלה.
תסבירי לה יש שם שני פתחים - אחד שממנו יוצא הפיפי, ועוד פתח שמוביל לרחם ודרכו נולדים התינוקות.
אני נתתי לבת שלי מראה כדי שתוכל להסתכל
ויש לי שאלת המשך:
אני חושבת שלראשונה יצא לי לאחרונה להסביר את כל זה בגיל צעיר יחסית - בת ה-4.5 שלי חקרה כמעט לפרטי פרטים.
הבעיה היא שהיא לא שומרת את הגילויים החדשים לעצמה... ואומרת אותם בקולי קולות.
אז כל עוד זה בבית עם האחים שלה לא אכפת לי. אבל מה אעשה אם היא תספר אותם לחברות שלה, וההורים של החברות שלה לא מעוניינים לספר לבנות שלהם את הדברים האלה בגיל כזה?...
(והיא לא בגיל ובמצב שיכולה להבין אם אומר לה לשמור את הדברים לעצמה...)
אני לא חושבת שמישהו אחראי לשמר את הבועה של ילדים שהוריהם לא רוצים שידעו מאיפה נולד תינוק.
לא מדובר על יחסי מין
אני מתקשה להבין מה הביג אישיו
לק"י
בחברה אחרת לא יבינו מה הבעיה באיך מקיימים יחסים🤷♀️
את בטח מכירה את הסגנון שאפילו על הריון לא מספרים לילדים, ומספרים רק שהתינוק נולד....
אז מאיפה הוא נולד, זה נראה לי בכלל סוד סודי.
הבת שלי בגן חרדי. בהחלט יכול להיות שיש שם ילדות שאפילו לא יודעות כשאימא שלהן בהיריון...
אני לא אחראית על הבועה של אחרים, אבל לא רוצה להיות זו שמפוצצת אותה...
אבל לא חושבת שאני צריכה לקחת את זה בחשבון.
לק"י
בעיני מקום יציאת התינוק מתנדנד על הגבול.
ובכללי, אני מבינה שלאנשים שונים- גבולות שונים. ולא תמיד אני יכולה או צריכה להתחשב בהם. אחרת אני אצטרך להגיד לילדים שלי, לא לדבר עם חברים על שום דבר.
לק"י
והיא תתחיל לספר בקול על דברים אחרים שהיא למדה.
אבל באמת לא חושבת שיש הרבה מה לעשות.
להגיד לה לא לספר עלול לגרום לה לדבר על זה עוד יותר
גם סרטים זה משהו למשל שאנחנו מרשים בבית ולא מדברים על זה עם חברים.
לא במובן של להסתיר, אלא במובן של - כל אחד מחליט על הבית שלו (ההורים, כן)
כמו שיש מילים שאנחנו אומרים רק בשירותים.
מה שחשוב שלא יהיה אווירה של אסור וסוד.
אני הרבה פעמים משחקת עם הקטנים בהקשר הזה של - אוי ואבוי אמרתי מילה של שירותים, ואז - אמא, אבל אנחנו בשירותים, ואז חחח
או שאני אומרת- עכשיו אפשר להגיד מילים של שירותים ואז אני מתבלבלת ואומרת מילים של מטבח.
והכל בעניין של צחוק והווי ועל הדרך כללים שאנחנו אוכפים, אבל באווירת לימוד חיובית.
גם חדר שינה זה מקום שאורחים (ילדים השכנים) לא נכנסים
כל אלו דוגמאות של כללים וקטגוריות והפרדה שילדה בגילה יכולה להפנים ביחד עם שינון והוצאת ה"עוקץ" מהדבר האסור. כי זה לא אסור - רק יש לזה את המקום שלו.
אני יושבת עם עצמי לפני כל חופש גדול ואומרת- אין, השנה הולך להיות נפלא! זמן איכות. נותן כח. משמח.
ואז... מתישהו מגיע מפח נפש.
אני לא מבינה. לא מבינה איך זה יכול להיות שאמא שאוהבת את הילדים שלה- מרגישה חנוקה, לא רוצה להיות איתם ורק מחכה לשלוח אותם למסגרות.
זה מרגיש לי מציאות מעוותת. זה פשוט לא אמור להיות ככה. בלי קשר למצפון שאוכל מבפנים. סתם, עובדתית- לא הגיוני שהמסגרות האלה הן הפתח לשפיות הנפשית שלי. כאילו... הלו. ילדתי ילדים כדי לגדל אותם.
אז כל שנה אני מנסה קצת יותר להשתפר, להפיק לקחים. להסתכל על כל יום בנפרד, בלי להילחץ שאני איתם חודש וחצי. להעצים את הימים הטובים שיש חוויות טובות ונעימות. וב"ה יש כאלה וזכרתי להגיד לעצמי ברגעים האלה: "איזה רגע טוב של אושר." ועצרתי רגע להסתכל על החיוכים שלהם ובאמת להתמלא.
אבל בסוף מה שגובר על התחושה הכללית.... זה הדציבלים שמחרישים אוזניים, ההרבצות והמריבות כל 5 דקות, לשמור שהבית יראה ראוי למגורי אדם, חוסר שיתוף הפעולה בלשמור על סדר מינימאלי תוך כדי כאוס של חופש. הבכי של הקטנה שמלווה אותנו כללללל נסיעה באוטו או במשך כל היציאה שלנו מחוץ לבית (וכמעט לא יצאנו לדברים בגלל זה. אבל הצורך שלה והצרכים של ילדים גדולים מתנגש
בדיוק שם)
ולא משנה מה אני אעשה יש תלונות.
ואני תוהה לעצמי- אין פה חידוש עצום. יש אמהות שמתמודדות בדיוק כמוני אבל בסוף מצליחות לחוש שמחה וסיפוק מהחופש הגדול. באלי כל כך להיות שם! להנות מהילדים שלי! להרגיש שאלה חופשים שאני אתגעגע אליהם. שזה זמן איכות שלעולם לא יחזור.
אז אמהות מהממות, אשמח שתשתפו אותי בתובנות♥️
אני השנה הצלחתי יחסית לשרוד ואף ליהנות רק בזכות זה שרוב הזמן לא כולם היו בבית (רק שבועיים כולם היו).
אנחנו עושים בתחילת החופש (יותר נכון, בתחילת בין הזמנים) ישיבה משפחתית שבה כל אחד בתורו אומר רעיון שהוא רוצה שנעשה בחופש (עורכים כמה סבבים), וכותבים את כ-ל הרעיונות. אח"כ (עם הילדים או בלעדיהם) משבצים את הרעיונות האפשריים בלוח הזמנים, ומשתדלים שכל יום יהיה משהו.
לזמנים שבהם רק חלק בחופש - מנסים לתת להם פרויקט מתמשך שירתק אותם.
זה לא שאין בכלל התברברות ומריבות ובלגן וחוסר סדר בזמנים... בטח בימים האחרונים של החופש, כשכבר אין כוח יותר ויש את השילוב של להעיר ילדים בבוקר והטיפול בילדים שבבית... (ואז בא לעזרה לא מעט גם מידידנו המסך
)
אבל לפחות בחלק מהזמן מצליחים להגיע גם להנאה.
יש דברים שיכולים לגרום לחופש להיות יותר כיף כמו לשים לב לצרכים של הילדים ולתכנן את היום שהילדים יקבלו את הצרכים שלהם בצורה שמתאימה לי. והיו חופשים שעשיתי את זה וממש עבד.!
אבל יש גם הרבה שלא תלוי בי אלא לשלב הספציפי שהילדים נמצאים בו והאינטראקציות ביניהם וכו'
לדוג' קיץ שעבר אחד הילדים היה בשלב מאוד קשוח וכל היום הציק והיה לי ממש קשה להיות איתם.
לעומת זאת בשאגת הארי הילדים שיחקו כל כך יפה ביחד והיה ממש כיף. וזה לא קשור בכלל אליי.
נגיד הבכי של הקטנה נשמע כמו משהו שלא תלוי בך שמאוד מקשה. גם לדברים כאלה אפשר לחפש פתרונות, אולי להשאיר אותה עם בייביסיטר לפעמים, אבל זה באמת מורכב.
אני חושבת שאם ביומיום היית מגדלת את הילדים בבית, זה היה לך יותר קל. היציאה מהשגרה מאוד קשה לנו ולהם.
וגם דבר שאנחנו מאוד מאוד אוהבים מותר שיהיה קשה איתו ונמאס ממנו. זה לא אומר שאת לא אוהבת את הילדים שלך.
בסוף אני לא חושבת שיש אמא שמבחינתה החופש הגדול הוא רק אבל רק פרפרים ואושר ונחת, לכולם לדעתי מגיע בסוף המיצוי והקושי וה''נמאס מהילדים''. אני מניחה שיש כאלו שמתמודדות עם זה יותר או פחות טוב אבל לכולם זה קורה.
ועוד משהו- לא בטוח שכדאי להגיע בציפייה של ''הולך להיות נפלא''. יכול להיות שאם תגיעי בציפייה ריאלית יותר זה גם יקל על המציאות. כי יכול להיות שחלק מזה שאת מצפה שזה יהיה זמן נפלא ולך יהיה נהדר איתם יוצר חלק מהבעיה, ואם לא תצפי לזה יהיה לך קל יותר.
לתכנן מראש ארוחות מסודרות. להשאיר ימים בלי תוכניות מסודרות כדי לתת להם זמן להנות מהבית ולאפשר בלת"מים.
הכנתי לפני החופש לוח שמכיל את כל החופש. שיבצנו שם דברים שרצינו, כמו טיול משפחתי, סידור תיקים וכו'. דאגתי לשבץ 2-3 דברים בשבוע.
שאלתי אותם מראש מה הם רוצים ללמוד בחופש וקניתי דברים בהתאם. קניתי המון חומרי יצירה וכמה משחקים ששלפתי במקרים מיוחדים.
אבל שלי עוד קטנים (הגדולה עולה לא'), לא יודעת אם יעבוד גם עם בוגרים יותר.
לגבי סדר - שטיפת כלים אני עושה בזמן שאני מבשלת את הארוחה הבאה. סידור משחקים אני מבקשת כשיש משחק במקום בעייתי או כשקשה לעבור בחדר. הרבה אני משחררת ולפני שבת עובדים קשה יותר. ליצירות יש איזור מוגדר ואני אוכפת זאת גם בחופש. כנ"ל אוכל.
אני מאלו שנהנות מהחופש והלוואי שהיה ארוך יותר
באמת הקושי עם החופש עולה עם הגיל והנפרדות
אני לא מצפה מהחופש להיות מהנה, אני מצפה מהחיים להיות מהנים בכללי, בחוויה. ובתוך שגרה שהיא מ0 ל100 אני מצפה לרגעים של אור שיצבעו את החוויה באור חיובי. אבל יש גם רגעים קשים מאוד, כמו בחיים עצמם אצלנו למשל לבן שלי היתה הסתגלות קשה בחופש, יש לו דרישות ורצונות לאטרקציות מסוימות, לשעות יציאה שלא מתאימות לי, לשעות שינה שלא מתאימות לי. וכמובן שבתוך כל זה גם לעבוד וגם להאכיל ולתחזק את הבית וכן, אני מרשה לעצמי גם לצפות לזמן שלי עם עצמי שיהיה לי בו כיף ולא רק להיות כל היום בנתינה. כמו בשגרה אבל בקטן
להגיד לך שהוא היה רוב החופש שמח ומאושר? ממש לא. הוא היה מתוסכל הרבה פעמים ותסכל אותי מאוד גם כן. גם קשה לי לצאת בחום הזה ולעשות פרצוף של "כיף לי". וואלה לא כיף ככ 😅
אז בגלל שהוא בגיל שהוא יכול להבין עשיתי לו שיחת תיאום ציפיות, הכלתי את התסכול ונתתי לדברים לקרות. התאמצתי איפה שאפשר כדי לתת לו חוויות, ובזמנים שלא התאפשר אז לא וזה בסדר
בכללי אני חושבת שהציפייה מהחופש להיות חודשיים של האפי האפי היא מנותקת. את כל יום כל היום האפי האפי? אני לא. הלוואי כאילו, אבל אני משתדלת למצוא את הרגעים האלה שבהם אני יכולה להיות נוכחת, יכולה לתת את האקסטרא, לשמח, לתת, וזה מה שעושה את ההבדל, אם הפסגה של הפעמון שלך היא טוב/ תסכול. בחופש או בשגרה אותו דבר מבחינתי, השאיפה היא חוויות של טוב ולא הכל טוב. כי אחו החיים
יש לי בעיה לצד השני, קשה לי מאוד להתחיל את השנה , גם לי בתור אמא שקצת עובדת בחוץ וגם בשביל הילדים, הייתי ממשיכה בחופש עוד. וזה לא שהיה פה הכל מושלם ומוצלח, היו רגעים קשים וזמנים מעייפים ועוד, אבל בסך הכל הכללי נהנתי ברוך השם. אנחנו פחות אנשים של תכנונים מראש, ההיפך מעייף אותי לתכנן מראש, קובעים בדרכ כמה דברים מראש( עם המשפחה המורחבת וחברים) וכל השאר מה שבא ברוך הבא, מתכננים תוך כדי. מנסים לעשות הרבה דברים וחוויות ולא תמיד רחוק/ נסיעות ארוכות. והבית בחופש לא מושלם בסדר וניקיון מקבלים את זה ומשחררים..לא יודעת אם עזרתי במשהו
שאני חושקת בו חחחחח
אני לא מצפה לחופש מושלם. אבל זה שאת היית רוצה להמשיך את החופש, זה אומר שהחיובי גובר פה ויישאר לך טעם של עוד. למרות שברור שהיו לך רגעים קשוחים.
זה בדיוק על מה שאני מדברת...
אז את יכולה לפרט מה דעתך הסיבות שזה ככה?
אני גם פחות מהמתוכננות. יש כמה אירועים נעוצים בלו"ז כמו חופשות של שני הצדדים, קייטנת סבתא ואולי יום כיף או שניים שצריך לקנות לו כרטיסים מראש... אבל זהו.
אמהות לא גידלו את הילדים שלהם לבד
את בטח מכירה את המשפט
דרוש כפר שלם....
אז נכון בעבר הילדים לא היו במסגרות אבל המשפחות חיו ביחד וככה אפשר היה לגדל את הילד גם עם הסבתא והדודה והבתדודה
חוצמזה יכולה לספר לך עלי- שעד אוגוסט הזה אני רק חיכיתי לחופשות (יש לי קטנים) ובאוגוסט הזה הם גדלו קצת והם רבים המון המון וגם פחות מקשיבים לי מפעם
וזאת פעם ראשונה שהיה לי גם קשה אוגוסט
הפעמים שעזרו לי והיה לי טוב זה
א. כשזרקתי את הפלאפון לאנשהוא והחלטתי בבוקר כבר שהיום מוקדש לילדים
ב. בהמשך לזה- כששחררתי ציפיות של בית מסודר ומשימות וכו' וגם ציפיות של זמן לעצמי...
ג. טיילנו הרבה. זה היה נהדר.
ד. חברה, משפחה, זה מרענן ונותן אוויר. וגם ערך אחר כך ללהיות לבד רק אתם
וגם הכי עזר לי לקראת הסוף, להיפרד מהמחשבה שלי על אמהות מושלמת. על ילדים מושלמים וכל זה שהכול הולך כמו שצריך. ולדעת שככה זה בכל בית ובית. לאחוז ברגעי המתיקות שלהם ולהגדיל אותם. כל יום שכיף יחד, או שעה שכיף יחד היא שעה שאפשר לאחסן בזכרון ולהתרפק עליה ובסוף זה מגדיל את הכיף החיבור והאהבה.
אבל גם הרבה התמודדות...
תכלס אמרתי לעצמי שראיתי בעבודה בחינוך שכל הילדים חוזרים אחרי החופש עם קפיצת גדילה כזו וברור לי שלא כל הבתים המצב טוב אבל עצם הזמן עם ההורים ההתנודדות עם משו אחר שהוא לא השגרה, החוויות המגוונות, הקשיים והאתגרים גם ממש מבגר ונותן להם הרבה. כמובן לא מדברת על נוער שמדרדר בחופש... אלא מי שבנורמה...
וואלה עזר לי להוריד את האסימון שלא צריך להיות מושלם...
אבל חייבת להגיד לך
שתינוקת שבוכה כל הזמן בחוץ זה ממש מקשה ומוריד הרבה מהאנרגיות...
אצלנו גם הקטני צרחן בנסיעות אז נסענו בתחבצ למקומות ותכלס גם שאר הילדים נהנים מהחוויה של האוטובוסים.. אבל זה מגביל קצת...
קודם כל חייבת להסכים עם מה שמישהי כתבה כאן, בעבר כולם גדלו אחד עם השני, הדודה עזרה, הסבתא וכו'..גם כשאני הייתי ילדה, כל החופש הגדול העברנו עם הבני דודים וכל פעם בילינו אצל דודה אחרת, לא היינו בבית רק אנחנו עם ההורים(ולא טיילנו וכו' פשוט נדדנו בין בתים, מלא מסיבות פיג'מות) וזה היה כיף.
בימנו כל אחד עם הילדים שלו וזה קשוח להעביר יום שלם עם ילדים ולמלא את הלוז והלעסיק ולנשום בתוך הדבר הזה.
לי עזר ועוזר לחיות כמו פעם חח יש סביבנו משפחה ואחיינים אנחנו מבלים ביחד, הילדים אחד עם השני המון והאטרקציה זה להכין משהו יחד, לעשות בריכה בחוץ וכו'..
ובנוסף לזה מצטרפת למה שאמרו אני גם שאלתי את הגדול מה יעניין אותו לעשות החופש ולפי זה קבענו דברים. וכמובן שחופשה זה גם יציאה משמעותית ורענון רציני. אני גם עם תינוק בן 9 חודשים שבוכה בנסיעות וכל זמן שהוא לא רואה אותי אז אני ממש מזדהה איתך ומבינה... כל נסיעה אני מנסה להביא לו צעצוע חדש או משהו שהוא לא ראה כבר הרבה זמן וזה קצת עוזר.
ובכללי לי היה חשוב בחופש להקפיד על השינה שלו על השקט שלו בזמן שהוא צריך את זה, זה הפחית משמעותית את הקושי איתו.
וחשוב גם זמן לעצמך. אם רק את עם הילדים, גם זמן לך לנשום זה כל כך חשוב אחרת מרגישים שאנחנו בלופ שלא נגמר..
יש מקום אחר שאפשר להיבדק בו או חייב את כל הנסיעה למיון וכל ההמתנה בתור וכו?
ובכלל איך מבדילים בין הפרשות מוגברות לירידת מים. אני כל היום על זה ולא מצליחה להבין. ממש הבדל דק
שזה פד ששמים שמחליף צבע כשזה מי שפיר
לא יודעת אם מוכרים את זה עדיים שווה לבדוק
נראלי שכשמדובר בירידת מים אז לא יהיה לך ספק..זה פשוט גלונים של מים שיורדים כך שאין התלבטות..
ככה זה היה אצלי לפחות🙈
הייתה לי ירידת מים שלוש פעמים. פעם אחת הייתה כמו שאת מתארת, אבל בפעמיים הבאות זה לגמרי לא היה ברור... טפטופים קטנים בכל פעם...
ממש לא בגלונים..
כך שיכולה להיות גם אופציה כזאת
וגם הם לא תמיד מצליחים לזהות בוודאות?
זה אכן מתסכל ומלחיץ
באיזה שבוע את?
כמו אחרי קיום יחסים.
ותנסי לשים פד ולראות אחרי שעתיים אם הוא באמת רטוב.
לפעמים יש תחושת לחלחות כזאת אבל אין באמת טפטוף.
בכל מקרה אם את מתלבטת תבדקי, מכירה מישהי שהיה לה מיעוט משמעותי אחרי שבוע של טפטופים שהיא לא ידעה שזה ירידת מים....
רק להניח את זה, כבד לי
זה לא ברצף משנה שעברה, עבר לי לגמרי באמצע, אני יודעת איך זה מרגיש להרגיש טוב, להיות מאושרת.
אבל שוב חזר לתקופה ארוכה וכבר נמאס לי.
מתואמתאיך זה עבר בפעם הקודמת? אולי את יכולה להשתמש גם עכשיו באותם כלים שעזרו לך אז?
פעם שעברה ממש קרסתי, ואז היו לי כמה שיחות סוג של טיפול עם העוסית בקופה ובעלי התחיל לחזור הביתה כל יום בצהריים במשך שלושה חודשים להיות עם הילדים ואני גם לקחתי לי כמה ימי מחלה ושמתי המון פוקוס על מה יעשה לי טוב ומה הנפש שלי צריכה.
אז גם ידעתי מה הטריגר היה זה היה סוג של עומס יתר. עכשיו אני לא יודעת מה הטריגר ואני גם לא במצב כל כך גרוע אני לא קורסת רק אינלי כוח לכלום ואני במצב רוח נאכס כל היום ולא מחכה לשום דבר ולא מחכה אפילו לראשון לספטמבר, כאילו מן שורדים את העולם הזה ומחכים שהיום יגמר כדי שיגיע מחר שגם הוא יגמר שתיגמר השנה הזאת כדי שתגיע עוד שנה שגם בה אני אספור את הימים עד שהיא תיגמר. מן דכדוך כזה
ואם אפשרי שבעלך יהיה יותר נוכח אז מבורך ממש.
היא תדע לעזור
אם זה משהו יותר פנימי מהנאה,
אז אולי השאלה שאת צריכה לשאול את עצמך. היא שאלת המשמעות.
מה נותן לי משמעות בחיים?
מה נתן לי כוח עד עכשיו?
מה הנקודה שאני מרגישה שהיא "הנקודה שלי" בעולם? משהו שאני מלמדת את הסביבה בעצם הווייתי?
זה יכול להיות אפילו- לא לדכא ולא להתעלם מהצדדים החשוכים של החיים, אלא להכיר בהם ולתת להם מקום.
זה מאוד מאודחשוב
אני יודעת שקצת פתטי לשאול כי יש פס ברור
אבל האיש שלי עמוק בלבנון ולא זמין וצריכה כמו אישור כזה שאכן זה הריון 🤭
אני שלושה ימים לפני האיחור.
אחרי הזרעה אבל על בסיס טבעי ובלי הורמונים בכלל.
עשיתי עוד 2 וכולן יצאו עם פס תוך עשר שניות
אבל מהטקסט נשמע שכן
בשעה טובה וחיבוק
יש פס יקרה!
לא יודעת כמה זמן עבר נראה לי אוביטרל משפיע משהו כמו 12 ימים אז רק תבדקי שזה לא ההשפעה של זה. ואם לא אז אכן פס לגמרי...
כן??
תודה🩷
והרי החדשהבשעה טובה!!!
נראה חיובי לגמרי
מרגש ממש!
שיהיה רק בבריאות וידיים מלאות
תודה!ליבא2מרגשששששש ממשששששש!!
בע"ה שהכל יעבור בבריאות ובקלות! תינוק בריא ולידה קלה
יש שם פס חלש. אבל זה עדיין מוקדם...
מזל טוב בשעה טובה
מבינה שבוש וLG מומלצות.. אבל ככל שאני קוראת על זה כבר מתחילה להתבלבל.. חלק אומרים שלא טוב מכונות גדולות מדי, אבל אנחנו כן רוצים להשתדרג.. וגם איזה דגם של בוש ואיזה דגם של LG מומלציפ? רואה כל כך הרבה דגמים שאני כבר לא יודעת מה אני מחםשת..
וגם- האם ככל שהמוכנה גדולה יותר התכוניות ארוכות יותר? כי אם כן, לא בטוחה שזה בכלל שווה את זה..ודה מראש לעונות
אבל הם עדיין יותר זולים בדכ מהמותגים
אז מעדיפה לפרנס את עצמי😉
הבן שלי עולה לגן שלוש, הוא עוד לא בן שלוש ומאוד ביישן ודי מכור למוצץ שלו... בעיקרון אמרנו לו שבגן לא יהיה מוצץ.
אבל אני צוהה לעצמי אם שווה להוסיף לו על הקושי של ההתחלה גם את זה.
שנה שעברה היה לו מוצץ במשפחתון, רוב היום הוא היה בלי רק אם הוא בכה או קיבל מכה או משהו אז הוא קיבל מוצץ ובשינה (שלא תהיה בגן)
אני די בטוחה שיהיה לו קשה להסתגל, מההיכרות איתו, לא כי הגן לא טוב או משהו.
הגננות בכלל יתנו לו להיות עם מוצץ אם נשים לו בתיק?
ואם לא מוצץ, אז יש רעיון למשהו אחר שיעזור לו ברגעי געגוע?
הייתה מגיעה לגן עם שמיכה ומוצץ (גם קטנה בשנתון ועלתה לגן קצת לפני גיל 3). לקח זמן עד שהיא למדה שהשמיכה נשארת בבית. רק לאחר מכן התחלנו להרגיל אותה שכשהיא באה לגן עם מוצץ הוא מיד היה נכנס לתיק/מגרה אישית ובמשך היום לא הייתה עם מוצץ.
אני לא יודעת מה תהיה מדיניות הצוות, אבל אם אפשר לא הייתי מפסיקה מיד עם המוצץ, והייתי ממתינה עם זה קצת שלפחות ייכנס לשגרה של הגן ותראי שהוא מסתדר.
ואת הקושי
ודי בטוח שהוא לא יהיה היחיד בגן עם מוצץ... בדרך כלל בהתחלה רוב הגננות זורמות עם מוצץ
אם היא מאפשרת לילדים להיות עם מוצץ.
שלא יהיה מצב שתתנו לו מוצץ ובכן לא ירדו לו להיות איתו.
גם הבן שלי עלה לכם לפני גיל 3.
כשהוא היה במעון היה לו מוצץ לשינה.
כשהוא התחיל את הגן קבעתי שהמוצץ רק בבית. לא לוקחים לגן, ולא לוקחים ביציאות מהבית.
זה היה לו בסדר.
בבית הוא היה הרבה עם מוצץ, וגם כשהייתי להגביל זה לא עבד.
בגיל 3.5 הוא נגמל מהמוצץ לגמרי.
כמה שיותר להקל על ההסתגלות
עד שהוא יסתגל בהתחלה. למרות הגיל..הצוות ידע לאט לאט להוריד ממנו
גם ככה קשה לו, לא חושבת שכדאי להעמיס עליו עוד קושי. החפץ מעבר זה מה שעוזר להם לווסת את עצמם
וכשירצה יוכל לקחת
אחר כך אפשר בהדרגה...
במיוחד אם הוא בגן שמעורב עם השנתון מעליו.
אם יש חפץ אחר, מעולה.
אם לא, אפשר לקשור בתוך התיק (קשר שהוא לא יכול לפתוח) ואם ירגיש צורך יוכל לגשת כמה דקות לתיק להשתמש במוצץ הקשור לתיק, ואז לחזור לפנים הגן.
אפשר גם לקנות חפץ במיוחד עבור ההסתגלות.
עלה לגן 3, בערך שליש מילדי הגן מסתובבים בחלק מהיום עם שמיכה ומוצץ.
הגננות אמרו שיתחילו כשבועיים אחרי ההתחלה לבקש לא להביא יותר.
נשמע לי הגיוני
ואם ארגיש שהוא עדיין זקוק לזה, נמצא דרך עם הצוות
בן שנתיים. התחלנו יום אחרי תשעה באב
הוא קלט את הקטע די מהר ואחרי שבוע שבוע וחצי כבר בקושי היו פספוסים
אחכ כן היה קצת יותר אבל עדיין סביר
ואז התחיל המעון (לפני שבוע וחצי) והוא מפספס המוןן שם וגם בבית הרבה יותר ממה שהיה קודם
המטפלת אומרת שאולי הוא לא בשל וכזה, וזה לא גמילה אם הןא מפספס הרבה ועושה לי הרגשה שהיא עושה לי טובה שהיא לא מחייבת אותי להחזיר לו את הטיטול
מצד אחד היא באמת ייאשה אותי ובאמת יש נסיגה
מצד שני הוא ככ למד, למד לשחרר בשירותים ולשים לב מתי הוא צריך ושהוא גדול ושאין לו טיטול
הקטע של הלשים לב זה באמת בעיה כי הוא כאילו מתעלם
וגם במעון הוא לא תמיד מוכן לשבת בשירותים כשהיא מזכירה לו וזה בעיה
כי הוא עוד לא התרגל אבל זה פשוט מייאש ואני לא יודעת מה לעשות
חשבתי על תחתוני גמילה אבל יש לי הרגשה שהמטפלת תתייחס לזה כמו טיטולים ולא תעודד אותו לעשות בשירותים ואז זה סתם יקר
מאז ההפלה (לפני חודש וחצי) אני מרגישה שכל דבר קטן נראה לי קשה מדי
נגיד הקטע של הגמילה אני לוקחת ממש קשה וגם עוד דברים
לא שאני עצובה כל היום, אבל כאילו הרבה יותר חלשה ונשברת. סתם מעצבן
בטח אם את בתקופה עמוסה רגשית, אז פרגני לעצמך.
לי באופן קשה עם גמילה לכן ברגע שיש לי יותר פספוסים ממה שאני יכולה לשאת ולהיות נינוחה החזרתי חיתול.
מהניסיון שלי כשילד מוכן הוא מוכן, אז יהיו פיספוסים שהוא מתרגל או לא שם לב, אבל כמות שאת מתארת זה יותר ממה שהייתי יכולה לסבול.
אני כל כך לא רוצה לחזור אחורה
השאלה אם זה בדרך להשתפר בזמן הקרוב....
כמו שוקולד צ'יפס או משהו ברעיון על כל פעם שהוא עושה? אולי כדאי
והגיוני ממש שמעון יגרום לנסיגה... לא בטוחה שכדאי להחזיר טיטולים, בטח אם המטפלת זורמת לנסות להמשיך
וזה מאד הגיוני
אבל אני לא יודעת עד כמה המטפלת זורמת
היא נתנה לזה עוד שבוע מבחינתה
לא יודעת אם היא הבינה שזה נסיגה בגלל המעון
והדד ליין הזה מעצבן אותי
ואם אחרי שבוע תרצי להמשיך את יכולה להגיד שעוד שניה החגים, ובחגים הוא יהיה בבית ואת לא רוצה להחזיר לו טיטול עד אז כי זה יבלבל אותו...
